כמעט עוד אחת

באמצע השבוע הציצו אלי מפיד הפייסבוק עיניים חומות עגולות ועצובות, במבט כל כך קורע לב שנעצרה לי הנשימה.
זה קורה לי כמעט כל שבוע, שפנים מתחננות לאהבה ולרחמים מציצות אלי ושוברות לי את הלב.

אבל הפעם זה היה חזק יותר, חזק ממני.
העיניים העצובות היו משובצות בפנים-שיום-אחד-יחזרו-להיות-יפים של כלבה רזה וחבולה. בפוסט היה כתוב שמדובר בכלבה גזעית מסוג קאנה קורסו, שנמצאה משוטטת רזה בצורה קיצונית, מוזנת ופצועה. נראה ששימשה כמכונת גורים ואו שברחה או שנזרקה, אולי נגנבה. מצאו אותה משוטטת ברחובות, אומללה ומסכנה, והביאו אותה לעמותה. 

לא חשבתי פעמיים, חשבתי ארבע פעמים. ובכל פעם חשבתי אותו דבר –

 

יש לי שתי כלבות בבית, אני לא צריכה עוד כלב.

יש לי שתי כלבות שמסתדרות נהדר איתי ועם הבית, אני לא צריכה לאתגר את זה.

יש לי שתי כלבות קטנות יחסית ובעלות סדר יום קבוע, הכנסת כלבה ענקית שלך תדע איזה הרגלים יש לה ואיזה שריטות היא סוחבת לא תוסיף לאיכות החיים שלי.

יותר מכלב אחד זה להקה, יש לי כבר שתיים. ושלוש יהפכו הכל למסובך הרבה יותר.

אבל היא כל כך עצובה והעיניים שלה כל כך כאובות, והיא כל מה שהייתי רוצה בכלב. אם הייתי קונה כלבים ולא מאמצת אותם זנוחים ועזובים, הייתי קונה קאנה קורסו אלוהים עדתי כמה פעמים בדקתי המלטות ומחירים והתאפקתי. אולי זה גורל. אני חייבת לראות אותה.

 

הרמתי טלפון ושאלתי עליה. פירטתי את הנסיון שיש לי בגידול כלבים ושיש לי שתי כלבות קטנות בבית. שאלתי עליה ואמרו לי שהיא חדשה והם לא יודעים איך היא עם כלבים אחרים. הכי טוב שאבוא לראות אותה עם הכלבות שלי ואז אחליט. בשבת בצהריים העמותה עושה יום אימוץ. אז שאבוא לשם.

 

הגמל ממילא היה אמור לבוא אלי בשישי, אז שאלתי אותו אם יסכים לבוא איתי לעמותה, ליום האימוץ, לראות את הכלבה ולעזור לי עם הכלבות, טכנית ומורלית. הגמל קודם כל הסתייג. גם מהאופציה לבוא איתי ובעיקר מהרעיון שאקח עוד כלבה הביתה. 
הגמל ממש אוהב את הכלבות שלי, ומשום מה נראה לו שזה ממש לא יתאים עוד כלבה. אוקיי, אמרתי, אני דווקא חושבת שההסתייגות שלך יכולה לעזור לי. ואני אצטרך גם מישהו שיחזיק את הכלבות במקום שאשאיר אותן באוטו…

כן, שלפתי את קלף ההזדקקות לעזרה. אני מרכינה את ראשי בבושה, הייתי יכולה להסתדר גם לבד, אבל ממש רציתי שיבוא.
וזה  עבד. הגמל הוא כזה מן גבר שלא יכול לראות עלמה במצוקה, או לפחות אחת שזקוקה לעזרה ולא לעזור. הוא התארגן וסידר את היום שלו ככה שיוכל להשאר עוד קצת אצלי ולבוא איתי. מאחר והיה מוגבל בזמן ידעתי שלא יוכל להשאר הרבה.

לקחתי רק את הדוגמנית, גם כי היא זו שתהיה בעייתית יותר בהקשר של כלבים אחרים, התולעת תקבל כל מה שאביא לה הביתה בהכנעה  וגם כי התולעת, קשה לה לקפוץ ולעלות לרכב ולא התחשק לי להציק לה. יצאנו לדרך בשתי מכוניות, הוא תכנן להמשיך מהעמותה ישר הביתה, ובדרך עשינו פרצופים ברמזורים אחד לשניה.

 

כשהגענו לעמותה, הגמל קיבל את הרצועה של הדוגמנית וחיכה איתה בחוץ ואני נכנסתי פנימה והלכתי לפגוש את הכלבה.
המעבר בין שורות הכלובים היה לי קשה. קודם כל הריח הנורא של כלביה צרב לי באף, עלה לסינוסים ואיים לחכוך לי את המוח.

אני מכירה את הריח הזה מהצבא, הוא בלתי נמנע, ואף פעם לא היה לי קל איתו. ובנוסף, הפנים המתחננות ומבקשות שבכלובים. הכלבים המדלגים וקופצים כדי שיראו אותם, אלה שנובחים, אלה שמיילללים ואלה שעומדים בשקט בשקט כאילו קיבלו עליהם את הדין. עלו לי דמעות בעיניים ותחושת חוסר אונים וחמלה גדולה. הלוואי שהייתי יכולה לקחת את כולם.

 

כשהגענו לכלוב של הכלבה, ראיתי שהיא שוכבת בתוך המלונה. המתנדבת שליוותה אותי קראה לה והיא יצאה מייד, עליזה ושמחה, מכשכשת בזנב ומלאה באושר. אפשר היה להתרשם מייד שהיא קצת קלולסית, טמבלית מגודלת ומתוקה. מגושמת ומצחיקה. נהדרת.
היא התלטפה בשמחה, בלי שום עכבות, בלי שום טענות ומענות. כשהצעתי לה נקניקיה (באדיבות המתנדבת) היא חיכתה בסבלנות עד שאגיש לה, ישבה יפה ולקחה את הנקניקיה בעדינות מבין אצבעותי.
עכשיו נשאר רק לראות איך היא מתנהגת עם כלבים אחרים. קשרנו אותה לרצועה והתחלנו לצאת החוצה. הכלבה נבחה ומשכה בכוח אדיר קדימה, כל כולה רוצה להגיע לכלבים שנמצאים מהצד השני של הכלובים. היא לא ראתה ולא שמעה אותי או את המתנדבת, כל כולה היתה עסוקה בנסיונות להגיע לכלבים האחרים. מושכת קדימה בכוח עד חנק.

קיויתי שאולי כשנצא החוצה היא תרגע קצת מהרעש ותגיב בקצת יותר קשב, רגישות ועדינות. אבל הכלבה היתה נרגשת אפילו יותר וזינקה לעבר הדוגמנית המבוהלת שוב ושוב. היא לא נראתה תוקפנית, אלא פשוט רוצה לשחק באותה התנהגות ילדותית ומגושמת , אבל ברגע שהדוגמנית הגיבה בבהלה, היא כבר היתה מוכנה לתקוף. כמו שתוקפים צעצוע ומנערים אותו. 

 

הגמל שעמד בצד, סימן לי תנועות של – לא.
היא לא נראית טוב, הוא אמר. העור שלה לא בריא, העיניים שלה מודלקות, יש לה פצע נוראי בכתף והאגן שלה נראה פגוע ומה את צריכה את זה? המון התעסקות ועוגמת נפש כמעט מובטחת.
אני דווקא לא הייתי מוטרדת ממצבה הגופני הירוד. נכון שהיא נראית גרוע, אבל טיפול טוב והאכלה קפדנית תהפוך אותה למלכת יופי אמיתית. הבעיה בעיני היא באישיות המתלהבת שלה שמחוברת לגוף עצום ולכוח אדיר. נניח אפילו שאצליח לגרום לה להסתדר עם הכלבות, ואני בטוחה שעם הרבה סבלנות ועבודה זה יקרה, עדיין היא תהיה סכנה לכל כלב אחר שיעבור בסביבה ואולי גם לאנשים אחרי שתרגיש בבית. בסביבה שבה אני גרה זה מסוכן מידי וגם ככה יש תלונות לא מעטות על הכלבות הקטנות והלא מזיקות שלי, אז אחת  כזו תהיה בעיה אמיתית. 

גייסתי את כל הכוחות שיכולתי לגייס, מיצמצתי בנחישות כדי לסלק דמעות מהעיניים ואמרתי לאחראית בעמותה שעד כמה שנפשי יוצאת לכלבה הזו, זו תהיה טעות לקחת אותה. מאחר וההתחייבות שלי היא מוחלטת, אני לא יכולה לעשות את זה. לא יכולה להתחייב למשהו שלא בטוח שאוכל לעמוד בו. היא דווקא הבינה אותי מאד וקיבלה בהערכה את הכנות שלי. 
נפרדתי מהכלבה בצער גדול ובתחושת החמצה איומה. אני בטוחה שימצאו לה בית אחרי שתבריא ותראה טוב יותר. היא גזעית ויבוא מישהו שיתאים לה והיא לו. ועדיין כאב לי הלב לראות אותה חוזרת לתוך הכלביה.

 

בדרך הביתה חשבתי מה היה קורה אילו הדוגמנית היתה צריכה לשהות בכלביה כזו או התולעת וליבי התכווץ בבהלה.

 

הגמל שנסע לעניניו שלח לי הודעה:

נשקי וחבקי את הדוגמנית , שלא תחשוב שאת מחליפה אותה   שבת נעימה וכייפית.

 

ואני בתמורה שלחתי לו תמונה של הדוגמנית הבטוחה מפני החלפה, מכורבלת לה על ספסל האחורי במכונית, בשלווה שרק כלבים שבטוחים בעצמם ובמעמדם, חשים.