תיכף יום כייף

מאחר והגמל הביע הסכמה ואפילו רצון לצאת ליום כייף ביחד ,  נרתמתי למשימה והתחלתי לחפש לנו ספא שבו נוכל קבל מסאז', ליהנות משקט ושלווה, וחדר לכמה שעות.

יש המון מקומות שמציעים חבילות פינוק זוגיות שרובן נמדדות לפי שעות, מה שגורם לי תחושת התנגדות מיידית. סביר בעיני שאורכו של מסאז' ימשך בדקות, אבל לא מתחשק לי שיגבילו אותי בזמן שבו אני יכולה לשהות בג'קוזי ובאופן כללי יצפו ממני להתחפף ולפנות מקום כי חלפו שלוש השעות המוקצבות לי.

מה גם שחדר פרטי בדרך כלל לא כלול במחיר ואפשר לשכור אותו בתוספת מחיר, מה שנותן לי הרגשה של צימר לפי שעות. כלומר, הרגשה איכסית. לא הייתי אף פעם בצימר לפי שעה ואין לי חשק להתחיל עם זה עכשיו.

 

חיפשתי, שאלתי והתייעצתי ולבסוף קיבלתי המלצה מיוגה, שהיא אלופת הצימרים והפינוקים. תשמע , הבחורה יודעת לחיות. היא המליצה לי על צימר בגליל העליון שיש בו חבילת מנוחה ופינוק זוגי שכוללת מסאז' ג'קוזי, ארוחת, פינוקים וחדר פרטי ליום שלם. יותר מזה לא יכולתי לבקש. וגם המחיר הרבה יותר מסביר.

קצת התלבטתי לגבי החבילה, כי יש אופציה למסאז זוגי ומנוחה, ואופציה נוספת לסדנת מגע ומסאז' זוגית. אני יודעת שאנחנו יכולים מאד לאהוב את זה. 
אבל בסופו של דבר החלטתי שבאנו לנוח ולהתפנק ולא לעבוד קשה. ושאם זה ימצא חן בעיננו נוכל תמיד לבוא ליום נוסף בהמשך. מה גם שהמילה סדנא מעוררת בי חלחלה ופריחה קלה בין האצבעות של הרגליים.

 

הגמל אמר שאינו מעונין לקחת חלק בתכנון ולא רוצה לדעת את הפרטים. הוא יבוא לקחת אותי בשעה שאגיד לו וביום שאגיד לו ונסע יחד לאן שאחליט. אפילו המחיר לא מעניין אותו. הוא נתן לי סכום גג שאפשרי מבחינתו ומכאן והלאה הודיע שהוא סומך עלי שאמצא משהו טוב.
לכן לא הטרחתי אותו בפרטים.

 

ועכשיו, התאריך המיועד מתקרב. ומשום מה אני מרגישה לא משהו בכל הקשור לנסיעה המשותפת הזו.
אני יודעת לקרוא את הגמל מהמילים בודדות בוואטסאפ. לדעת איך הוא מרגיש בדיוק. זה עובד בשני הכיוונים, כמובן.
והתחושה שלי היא שהוא מתרחק ומצטנן לקראת הנסיעה הזו.
אולי הוא חושש ממנה וממה שהיא תגיד עלינו. או שזו סתם פרשנות שלי. לא העובדה שהוא מתרחק, הסיבה.
בכל מקרה בשבוע וחצי האחרונים, בקושי החלפנו מילה וגם כשכבר יזמתי קשר ביננו התגובות שלו היו לקוניות עד בלתי קיימות.

 

זה מבאס אותי ברמות על, כי לא בא לי לנסוע באוירה מתוחה.
אני יודעת שברגע שנהיה שם נהנה מהיום כולו, אבל לא מתאים לי המתח הזה של לפני.
לצערי אני מכירה את המתח הזה (שהגמל מקפיד להכחיש מכל וכל) מנסיעות קודמות שלנו. הוא מתפרק בסופו של דבר ושנינו נרתמים להפוך את היום או הבילוי לכייפי, אבל עד אז… 

אנחנו עוד אמורים להפגש לפני כן בסופ"ש הקרוב כך שהדברים יצופו ממש בקרוב ואדע מול מה אני מתמודדת הפעם.
מה נורא כל כך ביום בילוי? למה אי אפשר לצאת אליו בפשטות ובלי לחץ?
למה למה למה זה לא יכול להיות פשוט וקל , רגוע ושמח?

 

עוד בגינה

אחרי ארבעה שבועות ארוכים של הזנחה פושעת הלכתי לגינה.

בחיי שכבר לא היה לי נעים ממנה.

כאילו, מה חשבתי לעצמי כשלקחתי על עצמי את הערוגה? שאני יכולה לשתול וללכת? ככה מטפלים בערוגה?

איך זה שאני לא לומדת לקח, הרי אם מזניחים, העבודה מצטברת. ואני זוכרת כמה היה לי קשה בפעם הקודמת , העשבים הרי לא מתחשבים בעובדה שלא הסתדר לי להגיע לגינה.

ומה עם הירקות עצמם? להם לא מגיעה תשומת לב?

אז נכון שהיה פרק גשם ארוך ומאסיבי.

ונכון שהיה קר בצורה קיצונית.

ונכון שכמעט אף אחד לא הלך מלבד המכורים הכבדים (אלה שטרחו וקנו מגפי גומי).

בכל זאת.

לא יפה מצידי וזהו.

 

וכך, עמוסה במשא כבד של רגשות אשמה והלקאה עצמית, הלכתי מוקדם בבוקר לגינה.

התגנבתי אליה בחשאי, אולי לא תשים לב שלא באתי הרבה זמן.

ליתר בטחון לקחתי איתי שקית וסכין טובה , מישהו כבר רמז לי שהחסות שלי נראות מוכנות.

 

הגעתי לגינה וגיליתי שהיא נראית מצוין.

העישוב הקודם היה יסודי מאד ומעט העשבים שגדלו לא פגע בגדילת הירקות.

עישבתי במהירות ובקלות יחסית ובדקתי את המצב.

הכי הרגיז אותי לגלות שמישהו הקדים אותי ובחוצפה אדירה לקח לי ראש חסה מהגינה. שלי.

אבל מלבד התקלה הקטנה הזו, פשוט אין מילים.

אז תמונות.

 

 

הסלק היפיפה, עדיין תינוק, אבל מתפתח יפה והצבע של העלים והגבעולים… אין כמוהו.

 

שתילי הכרובית שסופר עליהם בפוסט הגינה הקודם.

מישהי דיללה וחילקה את השתילים שדיללה לכל דורש.

כאן אפשר לראות:

א. שהתלהבתי ולקחתי ממש המון.

ב. שהם נקלטו ממש יפה, כולם כולם.

ג. ששתלתי אותם קרוב מידי אחד לשני כי כרובית זה צמח בעל נפח.

 

לא נורא, נתמודד.

 

הגזרים, שמפגינים פה עלים שלדעתי היו לוקחים בקלות באליפות העולם לעלים של גזר, לו רק היתה אליפות כזו.

 

 

 

מבט כללי על חלקת הסלק, הגזר החסה והשום. אח…. נחת.

 

 

שתי החסות היפות, לתפארת מדינת ישראל, מינוס החסה שנגזלה .

 

השום שמצאתי בערוגה , כנראה נשאר משנה שעברה וצומח בנתיים יפה מאד.

כל ההפחדות על הערצבים המחבלים לא התממשו עד כה.

 

 

מבט ללב ליבו של הברוקולי שממש עוד שבועיים שלושה, יהיה מוכן לקטיף.

 

 

טוב שהבאתי שקית וסכין, כך יכולתי לקטוף את החסה שבה חשקתי, להשאיל את הסכין ולקבל תמורתו חסה אדומה מסולסלת ועלי רוקט.

וטוב שהבאתי את השקית, לשאת את כל הכבודה פלוס עוד כמה צנוניות שאותה אחת הזניחה עד שגדלו לגודל מפלצתי.

 

יצאתי מרוצה עד בלי די וקצת מודאגת.

איך אני אלמד ככה לקח לא להזניח את הגינה, אם הזנחה שלה רק עושה לה טוב?

אגדות ההר

כשהייתי ילדה עברנו לגור בישוב לרגלי ההר .

הרים לא היו זרים לי.

במהלך חיי הקצרים הספקתי לגור על גביהם של שני הרים. הר אחד בצפון צפון הארץ, ממש על הגבול. 

וההר השני, בעיר הבירה שלנו.

גרנו בשכונה מזרחית בעיר וכיוון שהימים היו ימים מעט בטוחים יותר, הייתי נוהגת לטייל לבדי בואדיות שליד הבית, מוקפת צוקים ומצוקים וטבע נפלא.

היום אני מתחלחלת מהמחשבה עלי מטיילת כל כך לבד, שעות רבות כל כך ללא השגחה, אבל אז זה היה הדבר הכי טבעי בעולם.

כך שידעתי מה זה הר והיתה לי איזו תפיסה בסיסית של המיקום שלי לעומתו. 

יש הר, ויש אנשים שגרים על ההר.

 

כשעזבנו את ירושליים עברנו לגור בישוב לרגלי הר.

ממש צמוד אליו.

 

בבוקר הראשון בבית החדש, עדיין בגבולות החופש הגדול והבלבול של מקום לא מוכר, יצאתי מהבית הזמני שגרנו בו, עד שיתפנה הבית שיועד לנו, הסתכלתי מסביב וראיתי את ההר, הענק , העצום, מתנשא מעלי , גדול ומפחיד.

מכוסה סלעים כהים, אדמה חומה, צמחי בר צהובים יבשים.
נכנסתי הביתה ואמרתי לאמא שלי שאני מפחדת שההר יפול עלינו בלילה. כשנישן.

אמא שלי צחקה ואמרה שהרים לא נופלים, לא בלילה ולא ביום.

אחר כך הרצינה קצת והסבירה לי שההר עומד פה שנים רבות מאד ועוד ימשיך לעמוד איתן הרבה אחרינו.

 

מאחר והייתי ילדה תמימה ומאמינה, האמנתי במה שאמרה לי אמא, למרות שהייתי מציצה מידי פעם על ההר, לראות שהוא לא עושה צרות.

ובאמת ההר לא נפל עלינו, לא ביום ולא בלילה.

עברו ימים ושבועות ודברים חדשים העסיקו אותי.

 

השנים עברו ואני התרגלתי לנוכחותו של ההר.

טיילתי בשביליו וטיפסתי על סלעיו.

שיחקתי משחקים וחוויתי הרפתקאות שקורות רק לילדים.

חקרתי את צמחיו, את חרקיו ואת בעלי החיים שחיים עליו.
הכרתי את הסלעים שבהם מסתתרים שפני הסלע, ואת השביל שבו יורדים הצבאים לפנות ערב לחפש מים.

למדתי מתי פורחות רקפות ומתי כלניות, ובעיקר למדתי לאהוב אותו ולבטוח בו.

ביציבות שלו, בהיותו חלק בלתי נפרד מהנוף ומהחיים.

 

בימים האחרונים נפוצו שמועות שהגשמים האחרונים עשו שמות בהר ורציתי לבדוק ולראות במו עיני.

לכן היום כיוונתי את ההליכה שלי לשביל החביב עלי.

ואכן כבר מרחוק ראיתי שהשביל מכוסה בסלעים שנפלו. 

 

 

כשהתקרבתי כבר יכולתי להתרשם מהבורות העצומים שפערו הסלעים שנפלו בשביל הכבוש והקשה. בעוצמה גדולה נפלו. יצרו בורות ונשברו לחלקי סלע.

 

במקרה הזה אפשר לראות את המקום שממנו ניתק הסלע ונפל אל השביל. כשיודעים שזה מה שקרה, זה נראה מוזר שסלע שהיה תלוי על בלימה כל כך, לא התדרדר עוד קודם.

חשבתי לעצמי שהיה מזל גדול שהסלעים לא המשיכו את ההתגלגלות במורד ההר ועצרו על השביל ומזל ענק בכך שלא היה אף אחד על השביל באותו הזמן.

 

ואז הגעתי לסלע הגדול מכולם, סלע של כמה טונות, לא הצלחתי לראות מאיפה התנתק, אבל זה סלע מפחיד ממש.

 

חשבתי על מה שאומרים בימים האחרונים. 
הסלעים המתגלגלים השאירו רושם עצום לא רק עלי, וזקני הישובים באיזור התחילו להעלות זכרונות, חיפשו בארכיונים ומצאו ציטוט של בדואים שגרו פעם באיזור והמליצו למתיישבים החדשים לא לקבוע את מקום ישובם החדש במקום שבו רצו לקבוע אותו.
בחורפים גשומים, אמרו הבדואים, הסלעים מתגלגלים מההר, אתם תהיו בסכנה במקום שבחרתם.
המתיישבים לא הקשיבו לבדואים והקימו את הישוב החדש.

 

כי מה מבינים בדואים ומה מבינות ילדות קטנות. הרים לא נופלים. לא בלילה ולא בכלל. 

לא PC

מסיבות שאינן תלויות בי, נאלצתי לתקשר עם האקס. 

כבר שנים שאני נמנעת מכל מגע איתו.

 

היום גיליתי שהתקשורת איתו, למרות שאינה ישירה, רק בהודעות SMS, עדיין מעוררת בי תגובה פיזית.

בחילה. בחילה אמיתית , כמעט הקאה.

אפשר היה לחשוב שכמעט 12 שנים אחרי הפרידה ובערך חמש שנים מאז שנגמרו החיכוכים הקשים ביננו, הגוף שלי ישכח את תגובות ה Fight or flight שכל קשר איתו היה מעורר בי.

מסתבר שיש טראומות שחקוקות כל כך עמוק שאין מהן ריפוי אמיתי. 

 

אני חושבת שהיום אני קצת פחות מגיבה.

בפחות קיצוניות בכל אופן.

פעם התגובות הפיזות והרגשיות היו קשות בהרבה, אם לוקחים בחשבון שהיו שנים שייחלתי למותו.

 

מכירים את החרדה למישהו אהוב?

אני מכירה.

פעם, כשהיינו זוג ואהבנו (או ככה לפחות חשבתי) הייתי דואגת לו. אם היה מאחר, והוא תמיד היה מאחר, הייתי דואגת לו עד אימה. לא היו טלפונים סלולאריים ולא היתה זמינות גדולה כמו היום, היו שעות ארוכות שלא ידענו איפה האנשים החשובים לנו נמצאים.

הוא היה אמור להגיע כבר הביתה והיה מאחר.

הייתי מדמיינת אותו במכונית ההפוכה בצד הדרך, שומעת את הזכוכית נשברת והפח נמעך, את הדם מטפטף ונקווה בשלולית, את הנשימה נפסקת.

הייתי מדמיינת את ההודעה.

מי בא להודיע לי ואיך אני מגיבה. מה אומרים ההורים שלו, המשפחה כולה, החברים.

הייתי מדמיינת את הלוויה. את הבכי , הבדידות, האומללות ללא גבול. 

הכל הייתי רואה, חד וברור וצלול.

הייתי יושבת , קפואה מאימה ובוכה בלי שליטה. 

בלי יכולת להפסיק או להשתלט על המחשבות המבוהלות.

 

זה לא קרה אף פעם.

 

בשנים אחרי הפרידה, כשהוא עולל דברים שהפכו את חיי לגהינום עלי אדמות הייתי מדמיינת בדיוק אותו דבר.

את אותה תאונת דרכים, על כל פרטיה ופרטי פרטיה.

רק בלי הבכי והצער, בלי טיפת אומללות ובדידות. רק עם תחושה של הקלה אדירה.

תחושה של שקט ורוגע.

כמו קוץ מכאיב שנשלף מהרגל.

כמו רעש מכאיב ראש שלפתע נפסק.

כמו לצוף במים חמים בלי תחושת כובד ומשקל.

 

גם זה לא קרה אף פעם.

 

ברגע שהבנתי שלכל קשר יש שני צדדים, ניתקתי את הצד שלי. הפסקתי להשתתף במשחק.

קבעתי לעצמי גבולות והחלטתי שאם הוא יחצה אותם אני אנקוט בהליכים משפטיים.

ברגע שהחלטתי, והפסקתי לפעול מתוך הרגש, הוא הפסיק להפריע לי ודי מהר הצטמצם הקשר ביננו כמעט לחלוטין.

כאילו הצלחתי לשדר את הגבולות הפנימיים שלי בדרך שלא הצלחתי מעולם במילים.

מאז עברו בערך חמש שנים, שקטות יחסית.

כמעט ללא מגע.
גם עכשיו ימשיך להיות שקט, ברגע שאצליח להרגיע את הבחילה שלוחצת לי על הגרון.

 

הזרות שבין שני אנשים שהיו פעם הכי קרובים שרק ניתן, היא הזרות החריפה והחדה מכולן.

אני לא מצליחה לדמיין איך חייתי איתו פעם.

איך נגעתי בו והוא בי.

איך הוא היה חלק מהחיים שלי.

איך הוא היה חשוב לי.

 

זה נראה כמו חלום רע ורחוק.

כמו משהו שקשור לחיים של מישהו אחר לגמרי.

החלטתי

ההחלטה להרשם ללימודים כנראה התקבלה באופן לא מודע אצלי. כי ברגע שהתקשרו אלי מהמכללה להגיד משהו ולשאול מה קורה עם ההרשמה, פשוט נרשמתי. קפצתי למים בלי לברר אם המצופים שלי דולפים או לא.

לא תהיה לי תמיכה מהארגון. למרות שעל פניו הם תומכים מאד בהתקדמות מקצועית ובהעלאת רמת ההשכלה של העובדים, בתכלס בשטח, כמו שאמרה לי מלכת צרפת – הקרובים לצלחת מקבלים והשאר יכולים לחלום.

במשאבי אנוש הסבירה לי האחראית על לימודי ההמשך שסיימו לדון בחלוקת התמיכה השנתית והמכסה נסגרה, אם אני רוצה, אני יכולה להגיש את הבקשה לשנה הבאה, אולי יעזרו לי לפחות בשנה השניה. עכשיו אני מתמקדת בזה שישלמו לי על השעות שאני עובדת למרות שהן תשתנינה מעט. גם על זה עושים לי פרצופים ודורשים ממני לקבל אישור מהבכירה (כן, זו שכל כך "אוהבת" אותי) לשינוי השעות למרות שהבטחתי שהעבודה לא תפגע ושתהיה מי שתחליף אותי.בואו נקווה שהיא לא תחפש להכנס בי ולהכניס לי. 

הצד החיובי בירידת המשכורת שלי היא שישלמו אותה למישהי שתחליף אותי ביום שלא אהיה. מצאתי מישהי, נפגש איתה בראשון ונראה אם הציפיות של שני הצדדים תואמות, אבל על פניו זה נראה מושלם. היא תחליף אותי ביום שאעדר ותשלים עוד יום שהחדשה שפרשה עבדה בו. והיא מספיק גמישה וקלילה ותוכל להחליף אותי אם אשתגע וארצה לצאת לחופש.

 

מהרגע שנרשמתי נבהלתי ממש. הירידה במשכורת תהיה משמעותית ואני דנה את עצמי לחיי צמצום משמעותי בשנתיים הקרובות. לא שאני לא מכירה חיי צמצום. ככה אני חיה רוב חיי, אבל דווקא בשנים האחרונות רופפתי מעט את המשמעת והרשיתי לעצמי קצת פחות לעשות חשבון, בתוך הגבולות המאד ברורים שלי. עכשיו אצטרך לחזור לחשב כל הוצאה וכל תשלום. המנע מקניות של דברים לא הכרחיים ולצמצם משמעותית יציאות לבתי קפה ובילויים.

 

המכללה כנראה עולצת אפילו יותר ממני על ההרשמה, כי מייד שלחו לי אישור הרשמה ותאריך למבחן ממיין באנגלית שאני חייבת לעבור בציון 70 כדי שאוכל להתקבל ללימודים. יחד איתו שלחו לי אישור כניסה מוגבל לכמה כניסות, כך שלא אצטרך לשלם על חניה עד שאסדיר אישור כניסה בתשלום קבוע, יפה מצידם וגם מעיד על עד כמה הם רוצים אותי. כייף לי להרגיש את זה.

אני אקדים את זמני ואגיד שלמרות שעדיין לא ברור איזה סוג של עבודת סיכום אצטרך לעשות, אני כבר יודעת באיזה נושא אני רוצה שתהיה. אני עוד לא יודעת לנסח את השאלה, ואת המבנה ואת הדרך , אבל אני יודעת מה אני רוצה להגיד ומה אני רוצה להשיג עם העבודה הזו. אני רוצה שיהיה לה יישום מעשי בעבודה שלי.

מעניין אם אצליח לקדם אותה והאם היא תתאים ללימודים שלי. אם לא , אצטרך לחשוב על משהו אחר. אבל דיה לצרה בשעתה.

 

 

בעניין אחר לגמרי, אתמול צלצל הטלפון ועל הצג הופיע המספר של המרפאה של הפלסטיקאי שחפר לי בקרקפת. חישבתי במהירות שעבר כחודש מהניתוח ושכנראה יש תוצאה לביופסיה שנלקחה. ציפיתי לשמוע את קולה של הפקידה שהבטיחה שתתקשר לעדכן אותי על התוצאה, אבל כשעניתי שמעתי את קולו של הרופא עצמו.
מייד צנח לי הלב לקרסוליים, כי מה יש לו להגיד לי אם לא שהביופסיה לא חזרה תקינה ושצריך לחפור לי בראש שוב ולהוריד חצי ממנו?
בכל זאת שמרתי על קול רגוע ושליו כשעניתי.
הרופא משך קצת את המילים, אבל בסוף בישר לי שהתוצאה של הביופסיה, בדיוק כמו שחשבנו, BCC .

ואז הוא הוסיף ואמר שהנגע הוצא בשלמותו ואין צורך לחזור ולנקות את השוליים.

כמעט נרגעתי ואז הוא הוסיף שנשאר רק דבר אחד….

שוב נבהלתי קצת והוא אמר – אני רק רוצה שתבואי לביקורת  בעוד חודש לראות שהצלקת נראית תקינה, אל תדאגי המזכירה תתקשר אלייך לתאם.

 

כך שסוף טוב , הכל טוב. 

אפשר לשים את העניין הזה מאחורי , איזו הקלה.

 

 

 

 

ללמוד או לא ללמוד זו השאלה

הבוקר נסעתי לפגישה שקבעתי עם מדור היעוץ וההרשמה של המכללה.

מאחר ולמדתי שם בעבר רק הייתי צריכה להזכר במשך השנסיעה ולקחת עוד עשר דקות נוספות, כי אני תמיד מעדיפה להקדים על פני לאחר. ובכל זאת , בבוקר התנועה לפעמים לא זורמת ויש עומסים, עדיף לצאת קודם.

למעשה, יצאתי חמש עשרה דקות מוקדם יותר כי זכרתי שצריך לשלם על חניה במכללה וזכרתי שאין לי אפילו שקל בארנק.
תכננתי את הזמן ככה שאעבור בכספומט הקרוב, אוציא כסף ואמשיך בדרכי, חמש דקות כדי להוציא כסף מכספומט זה לקחת מרווח בטחון ושוליים רחבים של המנעות מאפשרות של איחור.

 

[הערת ביניים לא קשורה, אתמול ראיתי על כביש שלט שמזהיר מפני שול צר לכביש ומייד התרעמתי. מאיפה באה המילה המטופשת הזאת? זה לא שול, זה שוליים. יש שניים כאלה בכל כביש או שאין שניים כאלה. כמו שאין כזה דבר משקף, אין כזה דבר מכנס. לדעתי העניה צריך לכתוב שוליים צרים או כביש חסר שוליים. זהו גמרתי להתמרמר על התדרדדרות השפה]

 

הגעתי לכספומט שנמצא במרחק חמש דקות נסיעה מהבית שלי, עצרתי את המכונית, אספתי את התיק והארנק, ניגשתי לכספומט וגיליתי שהארנק שלי לא מכיל את כרטיס האשראי שלי.
כמעט התעלפתי.
המחשבות הסותרות שהתרוצצו לי בראש הצביעו על אפשרות של גניבת הכרטיס, שזה התרחיש המפחיד והמזעזע או על אפשרות ששכחתי אותו בכיס המכנסיים. אני עושה את זה לפעמים, מכניסה את הכרטיס לכיס האחורי במקום ישר לארנק. יותר הגיוני שזה מה שקרה. מי כבר יגנוב לי ?

במהירות הרצתי את הזמנים והמקומות שבהם השתמשתי בכרטיס האשראי הימים האחרונים. מהר מאד התמקדתי ביום שישי האחרון שבו ביליתי במוסך ובבית קפה . שילמתי לאחרונה במוסך, אחרי בית הקפה שבו המתנתי לתיקון שיסתיים, ומשם יצאתי עם קבלה על דף A4 שתפסה לי את כל היד, עם ארנק ביד השניה, תיק על הכתף ומטריה מאוזנת על האף. בטוח לא היתה לי יד פנויה להכניס את הכרטיס לארנק וכשמיהרתי להסתלק מהמוסך דחפתי את הכרטיס לכיס האחורי.

שלחתי יד לכיס המכנסיים שלי – לא שם. לא בצד ימין ולא בצד שמאל.
נשמתי עמוק. להרגע, ושוב חזרתי אחורה בזמן. מה לבשתי למוסך? מה לבשתי לבית הקפה?
מגפי בלנדסטון גבוהות, מכנסי ג'ינס מוכתמי צבע (ככה קניתי אותן), סוודר ענק שחור , צעיף תכלת. כן, אני זוכרת שחשבתי שלא אכפת לי שאני לבושה כמו פועלת מהמוסך כשנכנסתי לבית הקפה….
המכנסיים שאני לובשת עכשיו הן ג'ינס אפור. לא יעזור לי לחפש בכיסים שלהן עד מאתיים.

חזרתי לאוטו והסתובבתי לפנות ולחזור הביתה. אין מה לעשות, בלי כסף – אין כניסה מכללה ובלי כרטיס אשראי לא יהיה לי כסף.
הכרטיס אכן חיכה לי יפה ובשקט בכיס האחורי של המכנסיים המוכתמות. לקחתי אותו ולקחתי מאה שקלים שזכרתי שהיו מונחים באיזו מגירה למטרה אחרת, החלטתי שלא אעמוד בעוד עיכוב של הוצאת כסף מכספומט.
כשחזרתי לאוטו הוויז הודיע לי שאני אאחר בעשר דקות.

בשאר הדרך עשיתי תרגילי נשימה ומדיטציה והסברתי לעצמי שזה לא נורא ושזה קורה ושיש אנשים שמאחרים כדרך חיים ושאם אני אאחר פעם אחת העולם לא יתמוטט.
בכל זאת התקשרתי ברגע שחשבתי שיענו לי והודעתי על איחור. ההודעה התקבלה ואני נרגעתי קצת. אני חייבת ללמוד לשחרר קצת בתחום הזה…

 

בכניסה למכללה הופתעתי לגלות שאני מתרגשת ממש. כאילו שאני חוזרת למקום אהוב עם זכרונות יפים.
לא זכרתי שכל כך אהבתי ללמוד. אבל הגוף לא משקר, התרגשתי כמו לפני התחלה חדשה ורעננה.
הגעתי למקום הנכון בלי בעיות, זכרתי את הדרך. מצאתי את מי שאליה הייתי צריכה לפנות ועשיתי את כל התהליך, מלבד להרשם ממש ללימודים.

החלטתי שלא ארשם עד שאדע שאני מקבלת עזרה במימון מהארגון שבו אני עובדת.
כשחזרתי לעבודה, התקשרתי לאחראית על פיתוח כוח אדם ושאלתי אותה אם היא יודעת מה עלה בגורל הבקשה ששלחתי. חשבתי שהיא תגיד שזה לוקח זמן, אבל היא מייד אמרה לי שהבקשה נדחתה.
למה נדחתה?
היא לא יודעת, היא מוכנה לברר שוב.

אני חדשה בארגון, יחסית, לכן התקשרתי למלכת צרפת שאמרה לי שרוצה ללמוד יחד איתי ושאלתי אותה על זה. היא אמרה שלכולם דוחים את הבקשה ושלא אחשוב שזה אישי נגדי, זה אישי נגד כולם. אם אני רוצה ללמוד שאקח בחשבון שאף אחד לא יעזור לי לממן ולא ישתתף בעלות יום העבודה שאחסיר. משתתפים בלימודים של המקורבים לצלחת, נו, כמו בכל מקום, מה את מתפלאת בכלל?

העלות של הלימודים אינה זניחה. 
יהיו לי פטורים מכמה קורסים בשנה הראשונה כיוון שלמדתי את התואר הראשון באותה מכללה ולמדתי את הקורסים המתבקשים או קורסים מקבילים.
וכיוון שיום אחד מימי הלימודים הוא יום שישי , יצא לי להפסיד הכנסה של יום עבודה אחד בלבד בשבוע. עדיין לא מעט. לא אצטרך לעמוד בועדות קבלה וראיונות מפאת קוצר הזמן בין הכרזת פתיחת התואר לבין הפתיחה עצמה ואצטרך רק לעמוד בבחינת מיון באנגלית.

 

אני רוצה ללמוד. אני חושבת שזה יוכל לקדם אותי בעתיד לכיוונים שכרגע אני לא רואה או שרואה בצורה מטושטשת. אני רוצה את היום הזה שיוציא אותי מהמסלול הרגיל של השגרה. אני אוהבת את הרעיון של לצאת ולנשום אויר אחר.
אני חוששת מההוצאה הכבדה.

 

מה אתם אומרים?

קר מאד

קר מאד בחוץ, קור של שלג.

למרות שפה לא ירד שלג, במקומות רבים בארץ ירד ועוד איך. ועדיין מרגישים את הקור.

קור שחודר לעצמות.

הטרמומטר שלי נמצא במבואת הבית, אמנם בחוץ, אבל במקום מוגן, כי הוא מדד מינימום של ארבע מעלות. אני יודעת שהיה פחות כי בבוקר הדשא היה מכוסה שכבת קרח קפואה, וגם שמשות המכונית.

המזגן שלי טרטר בבוקר וסרב לעבוד כראוי עד שהבנתי שהוא כנראה קפא והדלקתי תנור ספירלות קטן וישן לשעות הראשונות של הבוקר.
לא היה קר כל כך בבית כי התנור עבד כל הלילה , תנור האפיה ובתוכו התבשל חמין שהפיץ ניחוחות של חורף וגשם.

בדרך כלל אני מתעוררת רעבה כשאני מכינה חמין. הריחות שלו מתגנבים לי לחלומות ומעוררים תאבון עוד לפני שהתעוררתי.

 

אבל הפעם התעוררתי בחוסר שקט, חשבתי על הכלבים שנשארו בכלביה שביקרתי לפני שבוע. כלביה שממוקמת במקום גבוה וקר יותר מהמקום שבו אני גרה. חשבתי על צביטת החמלה שחשתי לגבי אלה שמחכים שם בכלובים ועל כמה לא הייתי רוצה שהכלבות שלי ישהו במקום כזה, קר ומגודר. 

אין מה לעשות, כמה מתנדבים ועובדים שלא יהיו שם, עדיין זה לא בית ואין שם את הרוך והחום שיש בבית.
אני חושבת על הכלביה של העמותה כבר כמה ימים, מאז שהייתי שם.  הביקור בפנים והחשיפה לאומללות המרוכזת הזו השאירו לי טביעת רגל בנשמה. 

 

כבר כמה ימים אני הופכת בראשי במחשבות על עזרה לכלבים.

איך אני יכולה לעזור לכלבים האלה?

אני לא יכולה להתנדב, אני גרה רחוק מידי מהמקום.

אני לא יכולה לקחת כלב לאומנה כי אני לא נמצאת מספיק בבית בשביל לאמון גור או כלב במצב בריאותי רעוע.

אני לא יכולה לאמץ מאותה סיבה, בגלל זה לא לקחתי את הכלבה שרציתי לקחת, בסופו של דבר.

איך אני יכולה לעזור?

 

היום בבוקר התעוררתי עם התשובה.

 

חיכיתי עד שהשעה שבה פותחים את חנות יד שניה המקומית, הלכתי בין הראשונים ואספתי את כל השמיכת שהצלחתי למצוא. שמיכות חורף עבות, שמיכות צמר וכירבוליות, ארזתי בשקית ניילון גדולה את כל מה שנכנס ואת השאר ארזתי בחבילת גדולה שהכנתי מאחת השמיכות זרקתי למושב האחורי של האוטו ונסעתי לכלביית העמותה.

פגשתי שם כמה אנשים שזיהו אותי מהשבוע שעבר ומסרתי את החבילה למתנדבת של העמותה ששמחה ואמרה שהיא תכניס את השמיכות למחסן השמיכות. 

 

אני מקווה שהשמיכות האלה יועילו לכלבים וחתולים בקור הגדול שצפוי להמשך בשבוע הקרוב. ובשאר החורף.

ליבי עדיין יוצא אלייהם, אבל אני לא יודעת מה עוד אוכל לעשות.

 

 

 

בנתיים מצאתי בפייסבוק דבר נוסף שכל אחד יכול לעשות למען חתולים.

כמעט עוד אחת

באמצע השבוע הציצו אלי מפיד הפייסבוק עיניים חומות עגולות ועצובות, במבט כל כך קורע לב שנעצרה לי הנשימה.
זה קורה לי כמעט כל שבוע, שפנים מתחננות לאהבה ולרחמים מציצות אלי ושוברות לי את הלב.

אבל הפעם זה היה חזק יותר, חזק ממני.
העיניים העצובות היו משובצות בפנים-שיום-אחד-יחזרו-להיות-יפים של כלבה רזה וחבולה. בפוסט היה כתוב שמדובר בכלבה גזעית מסוג קאנה קורסו, שנמצאה משוטטת רזה בצורה קיצונית, מוזנת ופצועה. נראה ששימשה כמכונת גורים ואו שברחה או שנזרקה, אולי נגנבה. מצאו אותה משוטטת ברחובות, אומללה ומסכנה, והביאו אותה לעמותה. 

לא חשבתי פעמיים, חשבתי ארבע פעמים. ובכל פעם חשבתי אותו דבר –

 

יש לי שתי כלבות בבית, אני לא צריכה עוד כלב.

יש לי שתי כלבות שמסתדרות נהדר איתי ועם הבית, אני לא צריכה לאתגר את זה.

יש לי שתי כלבות קטנות יחסית ובעלות סדר יום קבוע, הכנסת כלבה ענקית שלך תדע איזה הרגלים יש לה ואיזה שריטות היא סוחבת לא תוסיף לאיכות החיים שלי.

יותר מכלב אחד זה להקה, יש לי כבר שתיים. ושלוש יהפכו הכל למסובך הרבה יותר.

אבל היא כל כך עצובה והעיניים שלה כל כך כאובות, והיא כל מה שהייתי רוצה בכלב. אם הייתי קונה כלבים ולא מאמצת אותם זנוחים ועזובים, הייתי קונה קאנה קורסו אלוהים עדתי כמה פעמים בדקתי המלטות ומחירים והתאפקתי. אולי זה גורל. אני חייבת לראות אותה.

 

הרמתי טלפון ושאלתי עליה. פירטתי את הנסיון שיש לי בגידול כלבים ושיש לי שתי כלבות קטנות בבית. שאלתי עליה ואמרו לי שהיא חדשה והם לא יודעים איך היא עם כלבים אחרים. הכי טוב שאבוא לראות אותה עם הכלבות שלי ואז אחליט. בשבת בצהריים העמותה עושה יום אימוץ. אז שאבוא לשם.

 

הגמל ממילא היה אמור לבוא אלי בשישי, אז שאלתי אותו אם יסכים לבוא איתי לעמותה, ליום האימוץ, לראות את הכלבה ולעזור לי עם הכלבות, טכנית ומורלית. הגמל קודם כל הסתייג. גם מהאופציה לבוא איתי ובעיקר מהרעיון שאקח עוד כלבה הביתה. 
הגמל ממש אוהב את הכלבות שלי, ומשום מה נראה לו שזה ממש לא יתאים עוד כלבה. אוקיי, אמרתי, אני דווקא חושבת שההסתייגות שלך יכולה לעזור לי. ואני אצטרך גם מישהו שיחזיק את הכלבות במקום שאשאיר אותן באוטו…

כן, שלפתי את קלף ההזדקקות לעזרה. אני מרכינה את ראשי בבושה, הייתי יכולה להסתדר גם לבד, אבל ממש רציתי שיבוא.
וזה  עבד. הגמל הוא כזה מן גבר שלא יכול לראות עלמה במצוקה, או לפחות אחת שזקוקה לעזרה ולא לעזור. הוא התארגן וסידר את היום שלו ככה שיוכל להשאר עוד קצת אצלי ולבוא איתי. מאחר והיה מוגבל בזמן ידעתי שלא יוכל להשאר הרבה.

לקחתי רק את הדוגמנית, גם כי היא זו שתהיה בעייתית יותר בהקשר של כלבים אחרים, התולעת תקבל כל מה שאביא לה הביתה בהכנעה  וגם כי התולעת, קשה לה לקפוץ ולעלות לרכב ולא התחשק לי להציק לה. יצאנו לדרך בשתי מכוניות, הוא תכנן להמשיך מהעמותה ישר הביתה, ובדרך עשינו פרצופים ברמזורים אחד לשניה.

 

כשהגענו לעמותה, הגמל קיבל את הרצועה של הדוגמנית וחיכה איתה בחוץ ואני נכנסתי פנימה והלכתי לפגוש את הכלבה.
המעבר בין שורות הכלובים היה לי קשה. קודם כל הריח הנורא של כלביה צרב לי באף, עלה לסינוסים ואיים לחכוך לי את המוח.

אני מכירה את הריח הזה מהצבא, הוא בלתי נמנע, ואף פעם לא היה לי קל איתו. ובנוסף, הפנים המתחננות ומבקשות שבכלובים. הכלבים המדלגים וקופצים כדי שיראו אותם, אלה שנובחים, אלה שמיילללים ואלה שעומדים בשקט בשקט כאילו קיבלו עליהם את הדין. עלו לי דמעות בעיניים ותחושת חוסר אונים וחמלה גדולה. הלוואי שהייתי יכולה לקחת את כולם.

 

כשהגענו לכלוב של הכלבה, ראיתי שהיא שוכבת בתוך המלונה. המתנדבת שליוותה אותי קראה לה והיא יצאה מייד, עליזה ושמחה, מכשכשת בזנב ומלאה באושר. אפשר היה להתרשם מייד שהיא קצת קלולסית, טמבלית מגודלת ומתוקה. מגושמת ומצחיקה. נהדרת.
היא התלטפה בשמחה, בלי שום עכבות, בלי שום טענות ומענות. כשהצעתי לה נקניקיה (באדיבות המתנדבת) היא חיכתה בסבלנות עד שאגיש לה, ישבה יפה ולקחה את הנקניקיה בעדינות מבין אצבעותי.
עכשיו נשאר רק לראות איך היא מתנהגת עם כלבים אחרים. קשרנו אותה לרצועה והתחלנו לצאת החוצה. הכלבה נבחה ומשכה בכוח אדיר קדימה, כל כולה רוצה להגיע לכלבים שנמצאים מהצד השני של הכלובים. היא לא ראתה ולא שמעה אותי או את המתנדבת, כל כולה היתה עסוקה בנסיונות להגיע לכלבים האחרים. מושכת קדימה בכוח עד חנק.

קיויתי שאולי כשנצא החוצה היא תרגע קצת מהרעש ותגיב בקצת יותר קשב, רגישות ועדינות. אבל הכלבה היתה נרגשת אפילו יותר וזינקה לעבר הדוגמנית המבוהלת שוב ושוב. היא לא נראתה תוקפנית, אלא פשוט רוצה לשחק באותה התנהגות ילדותית ומגושמת , אבל ברגע שהדוגמנית הגיבה בבהלה, היא כבר היתה מוכנה לתקוף. כמו שתוקפים צעצוע ומנערים אותו. 

 

הגמל שעמד בצד, סימן לי תנועות של – לא.
היא לא נראית טוב, הוא אמר. העור שלה לא בריא, העיניים שלה מודלקות, יש לה פצע נוראי בכתף והאגן שלה נראה פגוע ומה את צריכה את זה? המון התעסקות ועוגמת נפש כמעט מובטחת.
אני דווקא לא הייתי מוטרדת ממצבה הגופני הירוד. נכון שהיא נראית גרוע, אבל טיפול טוב והאכלה קפדנית תהפוך אותה למלכת יופי אמיתית. הבעיה בעיני היא באישיות המתלהבת שלה שמחוברת לגוף עצום ולכוח אדיר. נניח אפילו שאצליח לגרום לה להסתדר עם הכלבות, ואני בטוחה שעם הרבה סבלנות ועבודה זה יקרה, עדיין היא תהיה סכנה לכל כלב אחר שיעבור בסביבה ואולי גם לאנשים אחרי שתרגיש בבית. בסביבה שבה אני גרה זה מסוכן מידי וגם ככה יש תלונות לא מעטות על הכלבות הקטנות והלא מזיקות שלי, אז אחת  כזו תהיה בעיה אמיתית. 

גייסתי את כל הכוחות שיכולתי לגייס, מיצמצתי בנחישות כדי לסלק דמעות מהעיניים ואמרתי לאחראית בעמותה שעד כמה שנפשי יוצאת לכלבה הזו, זו תהיה טעות לקחת אותה. מאחר וההתחייבות שלי היא מוחלטת, אני לא יכולה לעשות את זה. לא יכולה להתחייב למשהו שלא בטוח שאוכל לעמוד בו. היא דווקא הבינה אותי מאד וקיבלה בהערכה את הכנות שלי. 
נפרדתי מהכלבה בצער גדול ובתחושת החמצה איומה. אני בטוחה שימצאו לה בית אחרי שתבריא ותראה טוב יותר. היא גזעית ויבוא מישהו שיתאים לה והיא לו. ועדיין כאב לי הלב לראות אותה חוזרת לתוך הכלביה.

 

בדרך הביתה חשבתי מה היה קורה אילו הדוגמנית היתה צריכה לשהות בכלביה כזו או התולעת וליבי התכווץ בבהלה.

 

הגמל שנסע לעניניו שלח לי הודעה:

נשקי וחבקי את הדוגמנית , שלא תחשוב שאת מחליפה אותה  חיוך שבת נעימה וכייפית.

 

ואני בתמורה שלחתי לו תמונה של הדוגמנית הבטוחה מפני החלפה, מכורבלת לה על ספסל האחורי במכונית, בשלווה שרק כלבים שבטוחים בעצמם ובמעמדם, חשים.