בלוגולדת עשר!

טוב ששמתי את המונה הזה בצד שאומר לי כמה זמן עבר מאז שפתחתי את הבלוג, כי פתאום שמתי לב שהיום אני חוגגת פה עשור שלם.

 

להבדיל מיום הולדת שבו אני עסוקה בעיקר בלשמוח ליהנות ולחגוג, הבלוגולדת מעורר בי לא מעט מחשבות על מי הייתי כשפתחתי אותו ולאן הגעתי עשר שנים אחר כך. אין ספק שהשתניתי לא מעט בעשר שנים האחרונות, בחוויות, בכתיבה, בנסיון החיים.

כשפתחתי את הבלוג, חיפשתי מקום שבו אוכל להגיד דברים שאני לא יכולה להגיד בשום מקום אחר. כמו כל מי שמפרסם , היה לי (ויש עדיין) צורך שאנשים יקראו וידעו, צורך אקסהבציוניסטי שאני קצת מתביישת בו, כי בחיים האמיתיים אני נחשבת לסגורה למדי, או כמו שיוגה הגדירה את זה – סודית. 

 

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג עשיתי החלטות שלא ממש עמדו במבחן המציאות:

1.אני לא מפגישה בין החיים האמיתיים לבלוג, על מנת שהבלוג באמת ישמש בתפקידו כמקום להגיד הכל. כלומר, אנשים מהחיים לא יקראו בבלוג, ואנשים מהבלוג לא יהפכו לחלק מהחיים האמיתיים. 

כמעט הצלחתי. יש נקודות השקה בודודות בין החיים לבלוג, אבל מי שקיבל את הפריווילגיה הייחודית שמר על הפרטיות שלי עד היום. תודה!

2.אני כותבת על כל מה שאני לא יכולה להגיד בשום מקום אחר ולא דואגת למה יחשבו ומה יגידו עלי.

הצלחתי יותר בהתחלה. כל זמן שהצלחתי לשמור על ריחוק וניתוק מהקוראים והכותבים פה. ברגע שהתחלתי להרגיש יותר קרובה לקוראים שלי, התחיל להיות לי יותר ויותר אכפת ממה הם חושבים עלי.  אני משתדלת מאד לכתוב דברים אמיתיים למרות שהם לא תמיד מחמיאים לי, אבל אם להיות כנה, זה כבר פחות מצליח לי.

3.חלקים מסויימים מחיי לעולם לא יחשפו בבלוג.

הצלחה מלאה. יש דברים שאני פשוט לא כותבת עליהם. לא פה ולא בתגובות לאנשים אחרים. זה בעייתי כי לפעמים העובדה שאני מספרת סיפור בלי לפרט מה הגוורמים, הנסיבות והכוחות הפועלים, מציגה אותי באור לא מחמיא במיוחד. אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם. 

במקרים בודדים חלקתי חלק מהפרטים מאחורי הקלעים בהתכתבותיות במייל, ושוב תודה למי שוומר על פרטיותי.

 

מה שכן, לא צפיתי שהפלטפורמה שבה אני כותבת תהפוך למקום משמעותי כל כך בחיי וש"אכיר"פה אנשים שיהפכו לחשובים ומשמעותיים בחיי. למדתי פה המון דברים, חלקתי והתרגשתי, כאבתי ושמחתי עם אנשים שהם וירטואליים ואמיתיים מאד.

אם הייתם יודעים כמה פעמים חשבתי עלייכם, חברי הוירטואליים, בפריחת הרקפת, בטיול בגליל, בזמן מלחמה, בשקיעות, בציפורים, בקניות, בהליכות, בארוחת ערב עם חברים ובכל מיני רגעים לא צפויים ופתאומיים, הייתם יודעים כמה אתם משמעותיים לי.

תודה למי שמלווה אותי בשנים האלה, בלעדייכם, הייתי יכולה לכתוב פשוט למגירה…

 

בלוגולדת שמח !

 

בתמונה, הדוגמנית שהתעייפה מלהחזיק את הראש ומשעינה אותו על המשקוף…

48 תגובות בנושא “בלוגולדת עשר!

  1. בלוגולדת שמח !!
    אני הצטרפתי השנה ואני שמח שכך ועכשיו שאת מספרת שאת כותבת 10 שנים אני שואל את עצמי איך לא הכרתי את הבלוג שלך קודם ??? נכון שחלפתי על פני תגובות שלך כאן ושם אבל כנראה זה לא הספיק לצערי בשביל להכנס לקרוא
    שתדעי לך שאת אשה מדהימה שכותבת נפלא ואני שמח שאני אחד מקוראייך,מאחל עוד שנים רבות של כתיבה

    אהבתי

    1. אני חושבת שלא סתם לא הכרת אותי. בשנים הראשונות פחות התערבבתי בקהילה שנוצרה פה, קצת מתוך חוסר מודעות וקצת מבחירה. החיברות האמיתי התחיל להתרחש רק בשנים האחרונות… ואני אסירת תודה עליו, ועליכם

      תודה תודה איש יקר 

      אהבתי

    1. בסוד אגלה לך שאני כותבת אפילו יותר זמן, אני לא יודעת כמה בדיוק, כי הבלוג הראשון שפתחתי פה, נמחק אחרי שמישהו ממקום אחר עלה על עקבותי וחשף אותי. 

      ותודה רבה

      אהבתי

  2. כבוד! מאוד מעניין לקרוא על הפער בין ההחלטות ובין המציאות. אני גם כן מרגישה שהעובדה שיש לך פרסונה וירטואלית בתוך קהילה מחייבת, ואין מצב של פתיחות טוטאלית בכל מקרה, ובין אם קוראייך מכירים אותך במציאות ובין אם הם מכירים רק את פועה הוירטואלית (בעבודה או מחוצה לה) צריך לאזן בעדינות בין הצורך לחשוף טפח ולכסות טפחיים. והדוגמנית לגמרי הרוויחה את התואר בכבוד 🙂

    אהבתי

    1. יש אנשים שכותבים על קשת הרבה יותר רחבה בחיים שלהם , הרוב באמת משמיטים פרטים מזהים ברמה זו או אחרת. אבל המינון משתנה מאדם לאדם. יש בלוגרים שנפגשים ומכירים על אמת, יש אפילו סיפורי אהבה עד כדי נישואין.

      בתחילת דרכי קרה לי משהו מקסים, איזה בלוגר שכבר מזמן לא כותב, כתב שהוא נוסע לארצות הברית. שאלתי אותו אם הוא יכול להביא לי איי פוד (איי פוד מהדור הראשון, רק שתביני כמה מזמן זה היה) והוא אכן טרח והלך וקנה לי אייפוד. בלי להכיר אותי. נפגשנו לקפה , שוחחנו , הוא נתן לי את האייפוד ואני נתתי לו את הכסף. זו היתה פגישה חד פעמית ומקסימה. אבל זו אחת הפעמים הבודדות שיצאתי מבועת האנונימיות המוחלטת.

      אני שמחה שאת מבחינה שהדוגמנית ראויה לכינויה, היא מהממת 🙂

      אהבתי

      1. אני מבינה את האפשרות התיאורטית להפגש עם אנשים ולממש רגשות אמיתיים לגמרי שנוצרים בזירה הוירטואלית (עד כדי נישואין, כפי שהעדת), אבל מבועתת מהמחשבה על כך. ממילא החברות הוירטואלית יושבת על משבצת קצת אחרת עבורי, של תמיכה ושל חשיפה חסרת גבולות, ו’מפגש’ עם אנשים שבחיים האמיתיים מעולם לא הייתי פוגשת, מגילאים שונים ומשדרות חברתיות אחרות לגמרי. הדבר המשותף היחיד הוא הכתיבה כאן, ויצירת סולם התייחסויות שמורכב בעיקר מהיכולת המילולית הזו, לגעת במילים. לדעתי דווקא כאן נחשפים האנשים במהותם האמיתית, על נדיבות לבם (הסיפור שסיפרת מקסים ביותר!) והאמפתיות, ומאידך כאלה שהם לחלוטין שקועים בעצמם וההתייחסות שלהם לעולם נעה על מנעד הפאסיב-אגרסיב למשל.  אני חושבת שצריך לקרות משהו מאוד קיצוני כדי שאני אחצה גבולות וירטואליים ואפגש עם תושב ממלכת הבלוגיה. לפי עדותך זה המצב גם אצלך וגם אצל מרבית החברים כאן 🙂

        אהבתי

      2. את צודקת לגמרי 🙂
        המפגש שתיארתי קרה לי בתחילת הדרך פה, לפני שגיבשתי לי גבולות ברורים. למעשה שאלתי אותו בצחוק בתגובות אם הוא יכול להביא לי מארצות הברית משהו והוא בשיא הטבעיות אמר שכן.

        מידי פעם אני משתעשעת במחשבה להכיר אנשים מפה, ועד היום נרתעתי מזה תמיד ברגע האחרון. למען האמת, מה שהכי מפחיד אותי, אפילו יותר מחשיפה, זה להרוס את התמונה של האדם שבניתי לי בראש. 
        תמיד יש פער בין הדימוי למציאות ולא בטוח שזה יעבוד לטובתי או לטובתם. ממילא אנחנו מביאים רק חלק מעצמנו לבלוג וממילא מי שקורא, קורא דרך המסננות הפרטיות שלו.
        כלומר, כן. צריך שיקרה משהו חריג כדי שאפגש עם מישהו וירטואלי. אבל אני לא פוסלת את זה על סף.

        אהבתי

  3. גם אני ציינתי השבוע בלוגולדת, אף כי 7 שנים מתחתייך. אין לך מושג כמה אני מזדהה עם הסיכום שלך על ההשקה/לא השקה בין הוירטואליה למציאות ובכלל יכולתי כמעט להעתיק את הפוסט הזה ולשים אותו אצלי.
    אז בלוגולדת שמח.
    אני קורא כאן לפעמים ומתרשם מעומק הפוסטים.
    מאחל לך המשך כתיבה עוד שנים רבות.

    אהבתי

    1. אני מתרשמת שאתה חושף יותר פרטים אישיים, ועדיין שומר על מידה של פרטיות. זה קצת ללכת על חבל דק וללהטט בין מה שאתה רוצה לפרסם למה שאתה רוצה להסתיר.

      בולגולדת שמח גם לך ותודה רבה! 

      אהבתי

    1. היו תקופות שכתבתי פחות, היו תקופות שבמשך חודשים לא כתבתי כלום, אבל לרוב כתבתי בקצב זה או אחר.
      כמו שכתבתי לטליק, קצת יותר למעלה, שחלק מהסיבה לזה שלא הכרתם אותי זה שאני לא התחברתתי ולא באמת הייתי מודעת לקהילה פה. ובתחילת הדרך גם לא רציתי להתחבר, רציתי , כאמור להיות מסוגלת לכתוב על כל דבר, ממש כל דבר בלי לחשוב על מה יגידו עלי ומה יחשבו עלי, שזה המחיר של אכפתיות מאחרים…נו, טוב, היום אני מוכנה לשלם את המחיר הזה, אתם לגמרי שווים אותו 

      אהבתי

      1. אני מסכים איתך שהרבה אנשים מתחברים לכאן לא רק לכתוב אלא להיות חלק מקהילה וירטואלית שנעים להיות בחברתה.
        אולי עם הזמן תחשפי עוד משהו מעצמך?

        אהבתי

      2. מי שמדבר  הרי אתה מלך הסודיות בכבודו ובעצמו 

        אולי נתחיל משחק שרביט של דברים שלא סיפרנו בבלוג מעולם? 

        אהבתי

    1. יש לה גם סוודר כחול עם פסים, קר לה לנסיכה על העדשה. אני צריכה לקנות לה משהו מחמם יותר השנה…

      אתה בהחלט כתבת בפתיחות וביושר (ואני מחכה שתחזור לכתוב, כי הכתיבה שלך המרגשת והמופלאה חסרה לי) ומצד שני חשפת פרטים אישיים מזהים שאין למעלה מהם. זה דורש הרבה יותר אומץ ממה שיש לי 

      אהבתי

      1. סליחה על שאלה אינפנטילית: איך את יודעת שקר לה? היא ממש רועדת מקור? (אם כן, והייתי רואה את זה, הייתי נמרח מרוב דאגה וסורג לה סוודר בעצמי. וכובע… וגרביים… ו… אני פולני, אז מותר לי). 

        (א) לא ממש הייתי פתוח, שמרתי לא מעט לעצמי. מזהים – כן, אבל גם בהרבה מאוד מקומות סובבתי את האמת במעגלים מרומזים. במיוחד בכל הקשור למיניות; (ב) לפתיחות ויושר יש מחיר. ככל שהדלת יותר פתוחה, ככה היא מהירה להטרק עם משב הרוח הראשון. שזה בעצם גם מה שקרה. השיטה שלך מבטיחה יותר יציבות. שלי יותר דומה לדריכה על חבל דק שמאיים בכל רגע להקרע. 

        התחברתי לסעיף השני שלך. ככל שהכרתי את הקוראים יותר, כך נהיה לי קשה יותר להפתח כי פתאום לא רציתי להביך אותם עם האמת שלי ואת עצמי מולם. נהייתי מעין "מחוייב". 

        אהבתי

      2. אני יודעת שקר לה כי היא מתכרבלת סביב עצמה, מחפשת מקומות חמים בבית ובצוק העיתים גם רועדת כעלה נידף. אבל אז זה סימן שהיא ממש קופאת. כשהחורף מתקרר עוד, אני מוציאה שמיכה מיוחדת בשבילה ומקפידה לכסות אותה לפני השינה. היא מצידה מקפידה לא להצליח להשאר מכוסה…. ולפולני שבך – הזמנתי לה שתי חליפות פליז מאיביי, רק נקווה שיגיעו א. לפני סוף החורף. ב. במידה הנכונה….

        אתה יודע שאתה יכול להתחיל מחדש. להוריד את מה שכתבת לטיוטא ולכתוב מחדש. קצת פחות חשוף ופולשני. חבלים דקים נועדו לקריעה. אפשר לכתוב אמיתי בלי לכתוב את כל הפרטים הקטנים. (תקשיב, אני מזיעה פה בנסיון לשכנע אותך לחזור לכתוב, בחייאת!)

        אני יכולה להבטיח לך שדברים שכתבת לא הביכו אותי, רק אפשרו לי לראות אותך באור אנושי ואמיתי, מה שמאפשר יותר קירבה, מבחינתי.

        אהבתי

      3. אויש, ריגשת אותי עם הסיפור על דוגמנית שקר לה. אני כ"כ מקווה שהביגוד יגיע מהר מהר ובזמן, ושיתאים. 

        אם אכתוב אחרת, אהיה לא אני ולא אהנה מהכתיבה. פרדוקס. 

        אהבתי

      4. אם יתאים לה, אני מבטיחה לצלם אותה, אחרי הכל לא לחינם היא נקקראית דוגמנית…

        אל תכתוב אחרת, רק תשמיט פרטים מזהים. מי שיודע יודע ומי שלא, לא חייב לדעת הכל.

        אהבתי

  4. בלוגולדת שמח!

    והאמת שאין איזה "חוק" שאומר איך צריך לכתוב בלוג ולמי צריך לספר וכו’.
    בחיים האמיתיים שלי אף אחד לא יודע שיש לי בלוג, למעט חבר אחד שגם מגיב בו מדיי פעם

    מסכימה איתך שיש הבדל לא קטן בין הזהות הוירטואלית שאנחנו יוצרים פה, שהיא חלק מהמציאות שלנו, לבין החיים האמיתיים

    זו רק אני או שהדוגמנית נראית לי מפונקת אמיתית?

    ולעוד המון שנים של כתיבה!

    אהבתי

    1. אין חוקים. כל אחד כותב על מה שהוא רוצה וחושף מה שהוא רוצה. בכל מקרה הזהות הוירטואלית שלנו שונה בהכרח מהזהות האמיתית שלנו, כי גם אם נכתוב בפתיחות הכי גדולה ועם חשיפה של פרטים אישיים, עדיין ההתרשמות של האחרים מאיתנו עוברת דרך מסננת המילים שבחרנו לכתוב ולא מתוך התרשמות ישירה אישית.

      הדוגמנית אכן מפונקת מאד, למרות זאת יש דברים שאפילו לה אני לא מרשה, כמו להכנס לחדר השינה שלי. בתמונה הא יושבת על סיפו בתקווה שאולי היום אני אשנה את דעתי וארשה לה להכנס…

      אהבתי

  5. מזל טוב 🙂 לבת שלי היה יום הולדת בדיוק אתמול, ובזמן שאני יושבת וכותבת לך תגובה, היא חוגגת במסיבה עם חברות בסלון.
    עשר שנים זה המון זמן.. אני חושבת שגם אני כותבת בלוג מספר שנים דומה, אולי קצת פחות, אבל לא התחלתי בישרא, כתבתי במחוזות אחרים קודם.
    אני מעריצה אותך על סעיף 3. מעולם לא חשבתי על כך (במחשבה שנייה, יש חלקים שאני לא חושפת, אבל לא מתוך בחירה מושכלת, פשוט כי אני לא רוצה לחשוף אותם). לגבי 1+2 גם אני מרגישה כך. 
    וכתבת מאד יפה על יחסך לקוראים 🙂 אני אמנם חדשה, אבל זה יפה שכל כך נוגע בך.
    והדוגמנית חמודה מאוד עם הסוודר שלה, וגם הדלתות והפרחים שמצוירים בחלק הנמוך של הדלת, מקסימים.

    אהבתי

    1. מזל טוב לבת שלך! 🙂
      גם אני לא כל כך מאמינה שעברו עשר שנים… התחלתי לכתוב במקום אחר, אחר כך כתבתי במקביל ולבסוף עברתי לכאן באופן מלא. היה לי בלוג קודם פה שמחקתי אחרי שמישהו מהמקום הקודם חשף אותי ואז למעשה גיבשתי לי את הכללים שלאורם אני מנסה ללכת כל השנים.
      הסעיף השלישי בא מתוך הבנה שהכתיבה בבלוג היא צורך שלי ושאני לא יכולה לחשוף אנשים שקשורים לחיים שלי ללא רצונם, אפילו בעילום פרטים, כי כאמור מישהו תמיד יכול לבוא ולעשות לך אאוטינג….

      הקהילה שהתפתחה פה, מאד משמעותית בעיני. למרות הוירטואליה ולמרות שאני לא מכירה פנים אל הפנים, האנשים פה חשובים לי 🙂

      הדוגמנית מהממת בכל מקרה, לא סתם זכתה לכינוי הזה. אני בהלם בכל פעם שמישהו אומר לי שהיא מכוערת בעיניו. אני חולה על הפרצוף המעוך שלה 

      ותודה, אני צבעתי את הדלת עם הפרחים 🙂

      אהבתי

      1. אותי המפגש עם אנשים בבלוגים מאד מעשיר. נדמה לי שאף יותר מאשר מפגש עם אנשים במציאות. בעצם, לא נכון, אבל מפגש אמיתי עם אנשים בחוץ לא קורה לעתים קרובות כל כך. זה דומה למפגש עם טקסטים בספרים – יש משהו מאד חושף ואמיתי, גם אם את הכותב עצמו את לא מכירה במציאות, ופה יש גם הזדמנות לדיאלוג, אז זה מאפשר אפילו תקשורת! 🙂

        לא כל כך הבנתי את כוונתך באשר לאנשים שאת לא רוצה לחשוף בבלוג, הרי את כותבת על אנשים מהחיים שלך (בעילום שם). למה את מתכוונת?

        ולגבי הדוגמנית הופתעתי לקרוא בתגובות שאת לא מרשה לה להכנס לחדר השינה שלך, כי אני מרגישה לא טוב עם זה שהחתולים שלי לא ישנים איתי (וגם לא עם הילדים). מותר להם להכנס ולשבת על המיטה שלי רק כשיש עליה כיסוי.

        תיארתי לעצמי שאת צבעת את הדלת 🙂 הפרחים היו לפי דוגמת שבלונה? או שציירת אותם? (מהמם)

        אהבתי

      2. המפגשים פה מעשירים בדרך אחרת, כי אין פה את ההירארכיה שיש בחוץ, אין פה תפקידים. פה את לא אמא של, ולא המטפלת של, אין לך הקשרים מעבר לזה המידי שסיפקת בפוסט האחרון (גננית עציצים, אופה מתנסה וכו’) ולכן אפשר לקבל מאנשים מידע, שיתוף , רעיונות שיתכן שבסיטואציה מציאותית לא היינו מקבלים כי בכלל לא היינו מגיעים לנושא המסויים.

        ונכון שיש אנשים שאני כותבת עליהם בבלוג, אבל מעט מאד. אני לא כותבת בכלל על משפחה או כמעט בכלל. אני לא כותבת על אנשים פוגשת בעבודה, או כמעט שלא. ויש דברים מסויימים שלמשל, הגמל שיודע על קיומו של הבלוג, אבל לא קורא בו ביקש שלא אכתוב עליהם.

        הדוגמנית ישנה במיטה שלה, עם הכלבה השניה. היא משירה שערות בכמויות בלתי נתפסות, היא מפליצה כמו מפעל פטרוכימי, היא נוחרת כמו גבר, היא נדחפת , דורכת ובועטת. ואחרי שנים עם כלבים שישנו אצלי במיטה, החלטתי שדי לי. גם ככה אני לא סובלת שישנים איתי 🙂

        הציור על הארון, שבלונה, אני לא כזו מוכשרת 🙂

        אהבתי

      1. זה מדהים שאת אומרת את זה, כי אחת הסיבות שבגללן פתחתי בכלל את הבלוג היתה כדי לתעד ולזכור דברים שיש לי נטיה לשכוח.
        יש לי זכרון ממש גרוע, בעיקר כשמדובר בשגרה שלא משקיעים בה מחשבה והתיעוד חשוב לי , כי לפעמים אני צריכה ללכת אחורה ולראות איפה הייתי על מנת להבין לאיזה כיוון התקדמתי.

        ותודה רבה 

        אהבתי

  6. כבר עברו עשר שנים 

    איך שהזמן רץ כשנהנים. גם אני חושבת הרבה פעמים על חברים מישראבלוג ודואגת להם כשהם מפסיקים לכתוב (ואני עדיין זוכרת שיש לך בעיות בריאות שטרם קיבלת עליהן את כל התשובות).
    גם הכלבה שלנו מפליצה אבל אין מצב לסלק אותה מחדר השינה, יש לה שם שטיח קטן משלה והיא חתומה עליו 

    אהבתי

    1. נכון שאי אפשר להאמין שחלפו עשר שנים??

      אני מזדהה עם הדאגה לכותבים שהפסיקו לכתוב ומוסיפה געגוע לכאלה שהיו חלק מהחיים והפסיקו לכתוב בלי להדאיג. (בעיות הבריאות נבדקות ממש ממש לאט:)

      הדוגמנית לא היתה מסתפקת בשטיח לצד המיטה. יש לה מיטה משלה, על רגליים ועם מזרון עבה ויש לה שותפה למיטה, שלא תרגיש בודדה. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s