טוב ששמתי את המונה הזה בצד שאומר לי כמה זמן עבר מאז שפתחתי את הבלוג, כי פתאום שמתי לב שהיום אני חוגגת פה עשור שלם.
להבדיל מיום הולדת שבו אני עסוקה בעיקר בלשמוח ליהנות ולחגוג, הבלוגולדת מעורר בי לא מעט מחשבות על מי הייתי כשפתחתי אותו ולאן הגעתי עשר שנים אחר כך. אין ספק שהשתניתי לא מעט בעשר שנים האחרונות, בחוויות, בכתיבה, בנסיון החיים.
כשפתחתי את הבלוג, חיפשתי מקום שבו אוכל להגיד דברים שאני לא יכולה להגיד בשום מקום אחר. כמו כל מי שמפרסם , היה לי (ויש עדיין) צורך שאנשים יקראו וידעו, צורך אקסהבציוניסטי שאני קצת מתביישת בו, כי בחיים האמיתיים אני נחשבת לסגורה למדי, או כמו שיוגה הגדירה את זה – סודית.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג עשיתי החלטות שלא ממש עמדו במבחן המציאות:
1.אני לא מפגישה בין החיים האמיתיים לבלוג, על מנת שהבלוג באמת ישמש בתפקידו כמקום להגיד הכל. כלומר, אנשים מהחיים לא יקראו בבלוג, ואנשים מהבלוג לא יהפכו לחלק מהחיים האמיתיים.
כמעט הצלחתי. יש נקודות השקה בודודות בין החיים לבלוג, אבל מי שקיבל את הפריווילגיה הייחודית שמר על הפרטיות שלי עד היום. תודה!
2.אני כותבת על כל מה שאני לא יכולה להגיד בשום מקום אחר ולא דואגת למה יחשבו ומה יגידו עלי.
הצלחתי יותר בהתחלה. כל זמן שהצלחתי לשמור על ריחוק וניתוק מהקוראים והכותבים פה. ברגע שהתחלתי להרגיש יותר קרובה לקוראים שלי, התחיל להיות לי יותר ויותר אכפת ממה הם חושבים עלי. אני משתדלת מאד לכתוב דברים אמיתיים למרות שהם לא תמיד מחמיאים לי, אבל אם להיות כנה, זה כבר פחות מצליח לי.
3.חלקים מסויימים מחיי לעולם לא יחשפו בבלוג.
הצלחה מלאה. יש דברים שאני פשוט לא כותבת עליהם. לא פה ולא בתגובות לאנשים אחרים. זה בעייתי כי לפעמים העובדה שאני מספרת סיפור בלי לפרט מה הגוורמים, הנסיבות והכוחות הפועלים, מציגה אותי באור לא מחמיא במיוחד. אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם.
במקרים בודדים חלקתי חלק מהפרטים מאחורי הקלעים בהתכתבותיות במייל, ושוב תודה למי שוומר על פרטיותי.
מה שכן, לא צפיתי שהפלטפורמה שבה אני כותבת תהפוך למקום משמעותי כל כך בחיי וש"אכיר"פה אנשים שיהפכו לחשובים ומשמעותיים בחיי. למדתי פה המון דברים, חלקתי והתרגשתי, כאבתי ושמחתי עם אנשים שהם וירטואליים ואמיתיים מאד.
אם הייתם יודעים כמה פעמים חשבתי עלייכם, חברי הוירטואליים, בפריחת הרקפת, בטיול בגליל, בזמן מלחמה, בשקיעות, בציפורים, בקניות, בהליכות, בארוחת ערב עם חברים ובכל מיני רגעים לא צפויים ופתאומיים, הייתם יודעים כמה אתם משמעותיים לי.
תודה למי שמלווה אותי בשנים האלה, בלעדייכם, הייתי יכולה לכתוב פשוט למגירה…
בלוגולדת שמח !
בתמונה, הדוגמנית שהתעייפה מלהחזיק את הראש ומשעינה אותו על המשקוף…
על קצות האצבעות 