יום כיפור עצוב

את כוח הצלה אני אוהבת כבר הרבה שנים.

היא אחד האנשים הכי מכילים, רכים, תמים ונקיים שאני מכירה.

אני מוכנה להשבע שעוברים ימים שלמים מבלי שתחלוף בראשה מחשבה רעה אחת.

היא מאמינה באמת ובתמים בטוב לב האדם.

יש לה איזה באג שמונע ממנה במרבית המקרים לראות ולזהות ערמומיות, תככנות ורוע. 

 

ביום ראשון היא טסה עם בן זוגה לחופשה של שבוע באיטליה.

כרגיל התייעצה איתי לגבי דברים שונים שכרוכים בנסיעה, לא שאני כזו טיילת גדולה, אבל אני מסודרת בהרבה ממנה.

שמחתי לשלח אותה לדרכה כי הגיע הזמן שתנוח קצת.

 

בשנה האחרונה היא תומכת באחיה, יחד עם ההורים המזדקנים והאח הצעיר הם מטפלים בו.

האח שלה חלה בסרטן קשה ונדיר, עבר טיפולים לא פשוטים ובעיקר סבל מדכאון קשה ביותר מלווה בחרדות איומות.
אשתו של האח, לא הפתיעה אף אחד בחוסר המסוגלות שלה ופחות או יותר יצאה מהתמונה בכל הכרוך בתמיכה וטיפול בו.

 

האח של כוח הצלה היה סופרמן. גבר גדול ויפה, חזק ומצליח. עורך דין, ספורטאי, מטפל בכל ופורש כנפיים מגוננות מעל אשתו וילדיו. יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהעיר, הלביש והאכיל את הילדים, שלח אותם למסגרות החינוכיות וסידר את הבית.
בערב היה חוזר לקלח ולהשכיב לישון, אחרי יום עבודה. אשתו לא עבדה, תמיד נחשבה בעיניה ובעיניו כחלשה ומבלובלת וזקוקה לעזרה בהכל. הוא היה מרוצה מהחיים וגם היא.

ואז הוא חטף כאב גב. כל כך נורא שהשבית אותו מעבודה לחודשים ארוכים. ושום טיפול לא עזר ולא הקל. עם כאב הגב פרץ גם דכאון קשה ביותר והאיש הכל יכול הפך לשבר כלי חסר אונים ותלותי. בבת אחת עבר מקצה הסקאלה, מלהיות כל יכול, לאיש שלא היה יכול כלום. ללא שום כוחות נפשיים וללא שום יכולת להתמודד. מאדם עצמאי שטיפל בכל העולם, הפך לאדם שתלוי בזולתו שיכינו לו אוכל, שיגידו לו לקחת כדורים, מתי להתקלח, מה ללבוש. לא פיזית, נפשית.
בסופו של דבר טופל הדכאון שהיה עמיד לטיפול תרופתי, במכות חשמל והאיש התאושש פלאים.
התחיל לעבוד שוב ולשקם את המשרד. ואז הכה הגילוי של הסרטן.
מכה איומה, כי הסתבר שבצילומים שנערכו כשלוש שנים קודם כבר ראו את הגידול שהיה אחראי גם לכאבי הגב וכנראה גם לחלק מהדכאון, אבל אף אחד לא זיהה אותו והטיפול התחיל באיחור איום. הסיכויים לריפוי עמדו על קצת פחות מעשרים אחוז והתקדמות המחלה – מהירה מאד.

הוא שקע שוב בחרדות ובדכאון שהלכו וגברו עם התקדמות הטיפולים הכמותרפיים.
בשלב זה הוא לא היה יכול לגור בבית עם שלושה ילדים קטנים על כל מחלותיהם וההורים שלו הביאו אותו חזרה הביתה. בנו לו סדר יום של קצת עבודה וקצת מנוחה, השתדלו למלא לו את היום שלא ישאר לבד, שלא יפחד כל כך.
כוח הצלה היתה אחראית על הפעילות הגופנית בערב, ביקרה איתו אצל מומחים לסרטן ולדכאון והיתה זמינה לו בטלפון מסביב לשעון.

התמיכה עבדה בצורה טובה. בבדיקות האחרונות היו תוצאות חיוביות, להפתעת הרופאים הגידולים קטנו והתקווה חזרה, אם לא לאח, אז לפחות למשפחה המורחבת.

 

בזמן האחרון כוח הצלה היתה מותשת. הוא היה כל כך חסר אונים ותובעני שמידי שבוע היתה באה לספר לי קצת על השבוע שעבר, פורקת קצת מהעומס שישב לה על הכתפיים, שואלת ,מתייעצת, משתפת וחולקת.

ניסיתי ללמד אותה להציב לו גבולות, על מנת שתוכל להמשיך ולתת לו ועל מנת שלא תגיע לאפיסת כוחות.
לכן שמחתי כל כך כשסיפרה לי שהיא טסה לאיטליה לשבוע. אין מישהו שמגיעה לו מנוחה כמו לה.

 

היום התקשרה אלי המורה פרח, חברה משותפת, באמצע השבת של יום כיפור. כבר כשעניתי לטלפון ידעתי שקרה משהו רע. הקול של המורה פרח היה הקול הזה שלמדתי כבר להכיר, קול מאד מסויים שעומד לספר על אסון.
האח של כוח הצלה נפטר היום, היא אמרה.
מה פתאום נפטר?? 

את יודעת שהיה חולה…

אני יודעת שהשתפר…

 

אחר כך שוחחתי עם כוח הצלה, שנשמעה חזקה או מנותקת לחלוטין כשסיפרה לי שהתאבד. 

 

זה לא היה לחלוטין לא צפוי, אבל זה לא פחות כואב. התאבדות היא מוות מכאיב במיוחד לאלה שאוהבים.

אני מקווה בכל ליבי שכוח הצלה לא זוכרת את מה שסיפרה לי, שהוא התחנן לפניה שלא תיסע ולא תשאיר אותו לבד. ושאם היא זוכרת, אני מתפללת שלא תאשים את עצמה.
לא מגיע לאנשים טובים כמוה להרגיש אשמה.

או צער או כאב.

 

 

 

31 תגובות בנושא “יום כיפור עצוב

      1. מרחוק דברים תמיד נראים אחרת
        אחרי ההלוויה והשבעה יהיה לה זמן לעבד את הדברים.
        אני חושבת שבגלל שהוא היה אסיר תודה לה על התמיכה שלו בה, הוא לא רצה לעשות את זה כשהיא כאן. לידו. 
        הנסיעה והריחוק אפשרו לו את זה.
        במובן הזה, למרות שהתחנן שלא תיסע, הוא בוודאי בסתר ליבו הודה לה על כך.

        אהבתי

      2. אני דווקא מבינה את זה אחרת… אני לא חושבת שהוא חשב על טובתה.
        ממה שהתרשמתי ממנו בחודשים האחרונים, לא היתה לו יכולת לחשוב על צרכים של אחרים. הוא היה מתקשר אליה בכל מיני שעות, מדבר שוב ושוב ושוב על אותם דברים ואותן חרדות, חירש לחלוטין לעייפות, קושי או חוסר סבלנות שלה.

        הוא גם לא דיבר הרבה על התאבדות, לא ברמה הפרקטית. העלה אותה בעיקר כאיום ערטילאי אם לא יקרו דברים כמו שרצה שיקרו.

        אבל ברשותך, אני בהחלט אשתמש בנקודת המבט שלך, אם היא תרגיש אשמה על נסיעתה…

        אהבתי

  1. כנראה שבחר לא להמשיך ולהיות תלוי במשפחה, גם דכאון יכול גם להביא אדם אל קצה גבול היכולת ובטח עם מחלה ארורה כזו.
    רק בשורות טובות.

    אהבתי

    1. אני חושבת שהתלות פחות הפריעה לו. היא היתה תולדה של הדכאון שהפך אותו לחסר כל יכולת וכוחות. התלות עצמה הפכה לחיים שלו, הוא לא דיבר על התלות שלו באחרים כעל בעיה או כעל משהו שמפריע לו.
      הוא פחד מהמחלה ויותר ממנה מהטיפולים. הוא פחד מהתרופות שקיבל להתמודדות עם הדכאון, הוא פחד לשקוע עוד יותר עמוק בדכאון…

      הוא היה מחכה שיכינו לו אוכל. יושב וממתין בכורסא. לא מתלונן רק חרד שמא לא יבואו להכין לו. לא היתה לו מגבלה פיזית שמנעה ממנו לקום ולהכין, אבל התכנון והפעילות הכרוכה בהכנה היו מעל לכוחותיו.

      אהבתי

  2. כשלסבא שלי סיפרנו בפעם הראשונה שיש לו סרטן
    כשהוא הגיע לראשונה למחלקה האונקולוגית וזה היה ממש העניין הסופי
    הוא אמר שחבל שהוא החזיר את האקדח שלו למשטרה כי הוא היה מעדיף להתאבד

    גם עכשיו יש לו בקע בגלל הניתוח שעבר, והוא הלך לרופא פרטי שאמר שחייבים ניתוח, אמא שלי אמרה שהיא ראתה איך הפנים שלו נופלים כשאמרו לו שחייבים ניתוח. למרות שהכירורג שניתח אותו לפני חצי שנה ורק לפני חודש הוא היה אצלו בביקורת אמר שאם לא כואב לא מנתחים

    סרטן זו מחלה ארורה ונוראית
    ולבן אדם עצמאי להפוך להיות תלוי באחרים זה נוראי
    וגם הידיעה והפחד ממה שיכול לקרות בעתיד

    דיכאון זו גם מחלה נוראית
    ויש אנשים שנוטים להקל ראש בזה
    ביכולת של אנשים להתמודד
    השילוב של דיכאון עם סרטן נשמע לי בכלל איום ונורא

    זה עצוב
    אני מקווה שכוח הצלה והמשפחה שלה ימצאו את הכוחות להישאר יחד מחובקים ולהמשיך בחיים בשמחה
    וכן לזכור את אחיה בתור הבן אדם הפעיל והשמח שהיה רוב חייו

    אהבתי

    1. באיזה מקום אני חושבת שדכאון קשה הוא מחלה גרועה מסרטן. והצירוף של שתי המחלות הוא איום.
      יש הבדל בין תחושת חוסר אונים ויאוש נקודתי לבין דכאון עמוק וארוך. אני חושבת שרק מי שסבל מדכאון יכול להבין כמה זה נורא. אחרי אפיזודת דיכאון שניה, זו נחשבת כבר מחלה כרונית שצפוה לפגוע שוב ושוב, צריך כוחות נפש אדירים כדי להתמודד.

      המשפחה של כוח הצלה מאד מאוחדת , אני מקווה שזה יעזור להם לעבור את התקופה הקשה שעומדת לפניהם.

      אהבתי

  3. זה סיפור קשה 
    אחד הקשים שיצא לי אי פעם להיתקל בהם 

    אני חייבת לציין שאני מבינה אותו 
    אולי הוא הרגיש שהוא כבר לא מסוגל להתמודד עם זה 
    מה שבטוח שהוא ניסה בכל הכוחות שהיו לו 

    אני מקווה שכוח הצלה לא תאשים את עצמה כשהיא תחזור לארץ 

    אהבתי

    1. אני בטוחה שהוא הרגיש שהוא לא יכול יותר. כשדיברתי איתו לאחרונה הבנתי את עומק הדכאון שלו. אף אחד לא מחליט להתאבד מרוב שטוב לו…

      ברוב המקרים משפחות של מתאבדים מאשימות את עצמן על כך שלא הצליחו למוע את ההתאבדות. אני מקווה מאד שכוח הצלה תבין שעשתה את כל מה שאפשר ועוד קצת ופשוט אי אפשר היה לעזור לו.

      אהבתי

  4. ’בשביל החיים’. זה שם העמותה של בני משפחותיהם של מי שהתאבדו. ממליצה לכוח הצלה להיות איתם בקשר, היא לא הראשונה בעולם שצריכה לעבור את הסיוט הזה ולהמציא את ההתמודדות בעצמה. והיא תעבור תקופה איומה, זה ברור. וגם את, כי את במעגל הקרוב והסופג. אני רק יכולה לומר שהקשר עם העמותה מאוד עוזר, ולו רק משום שהם יודעים בדיוק במה מדובר.

    אהבתי

    1. תודה רבה על ההמלצה טיפטיפונת, אני בהחלט אמליץ לכוח הצלה לקבל עזרה, זה רעיון מצוין כי היא יודעת לקבל עזרה מאחרים ויש בה פתיחות ונכונות להקשיב ולקבל מאחרים.
      זו המלצה מצוינת. תודה רבה.

      אהבתי

    1. אני חושדת שתמיד המשפחות והקרובים מרגישים אשמים ולו רק בגלל שלא הצליחו למנוע את ההתאבדות. 
      כשדיברתי יאתה אתמול היא אמרה שהוא לא דיבר על התאבדות בצורה קונקרטית, כך שאין לי ספק שהיא כבר שאלה את עצמה האם היתה יכולה למנוע את ההתאבדות זלו.

      אהבתי

  5. קשה לקרא את הפוסט הזה. אני גם מכירה מישהי שהייתה חולת סרטן סופנית והתאבדה בשביל להקל המשפחה שלה, אני לא יודעת איך למצא בן אדם מת יכול להקל על מישהו.

    תהיי לצידה שחלילה לא תרגיש שזו אשמתה, כי זו לא.

    אהבתי

    1. אני חושדת שאנשים שנמצאים במצב נפשי אובדני כבר לא חושבים על אף אחד אחר, רק על הכאב העצום שהם חווים שממלא את כל ישותם.
      ושאם הם חושבים על הקרובים והאוהבים, המחשבות מעוותות לגמרי בסגנון של – יהיה להם טוב יותר בלי העול שאני מטיל עליהם.

      אני מכירה שני מתאבדים שדאגו שמי שימצא אותם יהיו כוחות רפואה או בטחון, כדי לחסוך למשפחה את התמונות הקשות. לא יכולה להגיד שזה הקל על המשפחה, אבל זה בהחלט מנע מהם לחוות את הזוועה הנוספת.

      אהבתי

    1. לא הרחבתי בנושא, אבל יש לו שלושה ילדים שיגדלו עכשיו בצל אב שהתאבד. כולם מתחת לגיל אחת עשרה.
      וההורים שלו שמתקרבים לגיל שמונים ואינם בריאים במיוחד. ואחיותיו ואחיו והאחיינים שלו והחברים, והשותפים לעבודה והמכרים ואנשים שזוכרים אותו מהצבא ואלה שלמדו איתו….איך הוא עשה את זה לכולם?

      זה היה הדכאון, מחלה איומה שפוגעת ביסודות ובבסיס של הנשמה. שמכרסמת ביכולת להתמודד, בכוחות ובאמונה של האדם בעצמו.
      מי שלא חווה לא יכול להבין את עומק הפגיעה של הדכאון. 

      אהבתי

  6. אי אפשר ממש להיכנס לתוך המטענים שבינה לבין אחיה. צריך לחזור ולומר לה שזו לא אשמתה. בלי קשר למה שהוא אמר או חשב. גם אם היא אומרת שהיא יודעת.

    אהבתי

    1. אני חושבת שהיא יודעת, ואני גם חושבת שבין הידיעה לבין ההרגשה יש פער אדיר. אני אגיד לה, ולא רק אני. נדמה שכולם מודעים לקושי המסויים הזה.

      אהבתי

  7. הפוסט שלך נגע בי בכמה נקודות רגישות. חברה שלך נשמעת אדם מקסים ועדין. אני מקווה שתוכל להתאושש מהמכה הזאת. אף אחד לא יכול להיות אחראי על החיים של אחר… אפילו אם אלו האהובים והקרובים ביותר. ועליו חשבתי, כמה עמוק ומסוכן הוא הדכאון ועד כמה הוא אורב דווקא למצליחנים, לשאפתנים. אני בטוחה שעבור אדם כזה התלות באחרים היא הרסנית ממש, גם אם לא דיבר על זה. השתלטנות שלו (שתיארת) ניראת לי  כמו נסיון נואש להחזיר קצת שליטה לחייו שלחלוטין הופקעו משליטתו. כל כך עצוב… אני חושבת על ילדיו הקטנים ומתחלחלת.
    אני מקווה גם שאת בסדר… גם עבורך זו טלטלה, כמי שקרובה לכוח הצלה. אני יודעת שתוכלי לתמוך בה ולומר לה את הדברים הנכונים, בזמן שתזדקק להם.

    אהבתי

    1. אני בעיקר כואבת את כאבה של חברתי, ושל משפחתה.

      אני בטוחה שהיא תצליח להתאושש, יש לה כוחות נפש אדירים ולמרות שהכאב לא יחלוף, הוא ישכך עם הזמן. 

      האומללות שלו היתה עמוקה ואיומה, יצא לי לפגוש אותו לפני כשבועיים וכשדיברתי איתו היתה לי הרגשה שאני מסתכלת לתוך תהום ללא תחתית. רק אז הבנתי את מלוא ההיקף של הדכאון שהוא היה שרוי בו כל כך הרבה זמן. החרדות ניהלו אותו, הדיבור שלו היה רפטטיבי, מעגלי, חוזר שוב ושוב ושוב על אותן אמירות, מתמקד באותן פרטים , חוזר ומבטיח שאכן כך נאמר ושאכן כך סוכם.

      אהבתי

  8. אוי ממש עצוב,אני מכיר ויודע עח כמה אנשים שסבלו מדכאון קשה וחרדה קשה בשל סרטן והחליטו להתאבד במקום  לסיים את חייהם ביסורים
    זה עצוב וקשה להבין

    אהבתי

    1. במקרה שלו, אני חושבת שהוא אפילו לא היה יכול לראות רחוק עד כדי החלמה או מוות מהמחלה, הוא היה שקוע בחרדות ובדכאון עמוק מידי. מצבו דווקא השתפר מבחינת הסרטן ומבחינה פיזית הוא לא סבל כאבים או הרגשה לא טובה.

      הוא התאבד כי לא היה יכול לשאת את יסורי הדכאון, אני חושבת.

      אהבתי

  9. לא נשמע כלכך מפתיע שהוא התאבד ממה שאת מתארת… אבל כמובן זה עדיין קשה מאד. בהחלט מקווה שהיא לא תיקח על עצמה את האשמה… נשמע שהיא עשתה כל מה שהיא יכולה, פשוט לפעמים זה לא מספיק.

    אהבתי

    1. אין מספיק… כשמישהו מחליט להתאבד והוא נחוש בדעתו, הוא יעשה את זה , גם אם שומרים עליו מסביב לשעון הוא יחכה לרגע שלא ישגיחו עליו…
      לצערי נוכחתי בזה כמה פעמים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s