הבריחה הנועזת

לפני שבועיים הגישה לי מישהי מהעבודה הזמנה לבר מצווה של בנה הבכור.


זה לא היה צריך כל כך להפתיע אותי, אחרי הכל, במשך חודשים היא מספרת על השמלה שקנתה לבת, על סרט הוידאו שצילמו בו את הבן, על הדיאטה שהיא עושה.. ובכל זאת כשהיא הגישה לי את ההזמנה הייתי מופתעת. כל כך מופתעת שאפילו לא הצלחתי לחשוב על תירוץ מהיר להשתמט. לא חשבתי שאנחנו כאלה חברות קרובות ולו אני הייתי עורכת מסיבה כזו, היא בטח לא היתה עולה על דעתי כמוזמנת. 
קצת הטריד אותי עניין החברה, או כמו שהוא נקרא- עם מי אני אשב שם? ואפילו, עם מי אני אדבר שם? 


אנחנו לא מסתובבות באותו חוג של חברים ולא הייתי בטוחה שהיא תזמין עוד אנשים מהעבודה, ביררתי בחשאי- לא, היא לא הזמינה. הכבוד היה כולו שלי.

טמנתי את ההזמנה בתיק וכמעט שכחתי אותה, עד שהיא הודיעה לי בסוף השבוע שהיא תאחר לעבודה כי הבן עולה לתורה והזכירה לי לבדוק שוב את התאריך.


או קיי, נזכרתי שמדובר בהיום.


ולכן כשהגעתי הביתה , ארגנתי לי בגדים ראויים לאירוע באולמי בון בון המקומיים. 


כשהגיעה השעה, התקלחתי, התאפרתי , התבשמתי, התלבשתי והעברתי את הארנק לתיק ייצוגי יותר.


כתבתי את הצ'ק ושירבטתי ברכה והייתי מוכנה לצאת.

כיוון שהזכרתי לעצמי שאף אחד לא מגיע בשעה שכתובה בהזמנה ורצוי לאחר קצת, נלחמתי ביצר הדייקנות שלי והגעתי עשרים דקות אחרי השעה הנקובה בהזמנה.


החניה היתה ריקה למדי.


עמדו שם מכוניות בודדות ולא היתה תנועת אנשים בכניסה לאולם. בכלל. 


היו שולחנות בכניסה, עם מגשי מתכת מכוסים.


הוצאתי מהתיק את ההזמנה ובדקתי.


כן, אני במקום הנכון ובשעה הנכונה, אבל כנראה משהו בתובנות החברתיות שלי לקוי לחלוטין, כי רק אני פה.


אחרי שדשדשתי במקומי עוד כמה דקות, החלטתי לקפוץ ראש למים ולהכנס לאולם.

בכניסה עמדו מקושטים, מאופרים ומחוזקים בתרסיס לשיער, האבא (הגרוש מהאמא ושאינו בקשר קבוע עם הילדים) האמא והבת הצעירה בת השמונה בנעלי עקב. הבן עמד בצד והציג פוזות למצלמה של הצלם הראשי.


עברתי על פני שורת המשפחה, החמאתי לאמא ולילדה ואמרתי מזל טוב לאבא. הילד היה עסוק מידי , אז הסתפקתי בהלגיד לאמא שהוא נראה כל כך בוגר, למרות שהוא לא נראה בוגר כלל. הגשתי לאמא את המעטפה. טעות מרה.


היא נפנפה בידה, נמנעה מלגעת במעטפה, משל היתה זו מזוהמת, והצביעה על התיבה היעודית לנושא המעטפות. עוד טעות בהבנה החברתית שלי.


שלשלתי את המטעפה לחריץ המתאים ונכנסתי לאולם.


הריק.


השומם.


שולחנות מקושטים עמדו שוממים מאדם, עדיין מתכסים בצלחות קטנות של סלטי אולמות אירועים. המלצרים הלכו וחזרו מעמיסים עליהם עוד ועוד.


שוב התחושה הזאת שכולם מבינים איזה קוד חברתי שאני פספסתי לחלוטין.

השאלה אם אני מכירה מישהו ירדה מהפרק, לא היה לי את מי להכיר, כאמור, אף אחד עדיין לא בא.


התישבתי בשולחן הפינתי, בכסא הפינתי , על קצה הכיסא. מרגישה לכודה בין המפות הלבנות ומפיות הלילך. וצלחות הסלטים. ובקבוקי השתיה. והמלצר שבא ושאל אם הוא יכול להביא לי משהו.


לא תודה.


הלך וחזר,


אולי פסטלים?


לא תודה.


הלך וחזר,


אולי משהו מהבר?


לא תודה.


הלך וחזר,


קולה? ספרייט?


לא תודה.


הלך וחזר,


אולי בכל זאת פסטלים?


לא תודה.


הלך וחזר,


משהו אחר?


לא תודה. אתה מקסים, אבל הכל בסדר, אני באמת לא רוצה כלום תיכף אקום ואקח לי סלטים.


הלך.

ועוד לפני שחזר הבנתי שלא אעמוד בעוד פרץ נחמדות מלצרית ותכננתי לי תוכנית נסיגה טקטית:


ברגע שיכנסו איזה אנשים ותהיה תנועה בפתח האולם אני אחמוק בחשאי ואצא ואמלט כל עוד נפשי בי. היא תהיה עסוקה ולא תשים לב.

וכך עשיתי, ברגע שהיו באולם יותר מחמישה אנשים ושמעתי שיש עוד בכניסה, קמתי בשקט וחמקתי בדומיה, מציצה לאחור רק לוודא שלא נתפסתי.


נראה שהאמא היתה עסוקה באורחים שזה מקרוב באו ולא הבחינה בי.

בכניסה עמדו שולחנות עמוסים במה שנחשב כמתאבנים: פסטלים, סיגרים, קוסקוס וקוביות בשר בקר, אגרולס ועוד מיני מטוגנים בשמן עמוק.


לקחתי שני אגרולס במפית ואכלתי אותם לאיטי בדרך למכונית.


הסתכלתי בשעון במכונית, כל העסק מתחילתו עד לכניסה חזרה לאוטו ארך כעשרים דקות.
תחושת ההקלה שהציפה אותי כשהנעתי את המכונית היתה מדהימה. כמו לצאת מהכלא. חופש!


בדרך הביתה חשבתי לי שהאגרולס האלה שהשאירו אחריהם טעם לוואי של שמן לא טרי, היו כנראה האגרולס היקרים שאכלתי אי פעם, ובכל זאת, למרות הכל, אין מחיר לחופש. 

36 תגובות בנושא “הבריחה הנועזת

    1. איכס לא.
      סלטים של אולמות. לא נוגעת בהם גם עם מקל, הכל עם מיונז מפוקפק או שנראים כאילו עמדו שעות בחוץ. אוכל מגעיל ברמות. גם האגרולס היו טעות קשה…

      אהבתי

  1. אויש, מסכנה. לא יכולת להמציא איזה תירוץ ולא להגיע מלכתחילה?
    באופן אישי, אני נמנעת סדרתית מאירועים.  
    את צודקת, אין מחיר לחופש, ואני אשמור על החופש שלי גם במחיר של ניתוק קשר עם אנשים שלא אגיע לאירוע שלהם. 

    אהבתי

    1. לא רציתי לפגוע ולהעליב, וחשבתי לי שאשלם מחיר קטן למען שלום הבית בעבודה. לא ידעתי שזה יתדרדר לכדי הזוועה הזו. הרי, לו היה שם מישהו שאפשר לדבר איתו הכל היה נראה אחרת.

      כבר הלכתי בעבר לאירועים דומים וסבלתי במידה סבירה, מתוך הבנה שהטעם שלהם זה לא הטעם שלי ושבסך הכל באתי לכבד את האדם ואולי לשמח אותו.

      אהבתי

  2. היום בעבודה מישהו חילק הזמנות לחתונה שלו,אני לא קרוב אליו אז לא הוזמנתי  ושמחתי שכך,מבאס להיות מוזמן לארוע בו לא מכירים אף אחד וטוב עשית שהלכת כשיכולת

    אהבתי

    1. זה די נורא כל עניין ההזמנות האלה, אני באמת לא מבינה למה אני היחידה שהוזמנה פה מהעבודה… אני חוששת שזה היה מן מעגל  קסמים של לא נעים לא להזמין – לא נעים לא לבוא.

      אהבתי

  3. אני בדעה שלך שלא מזמינים כל אדם שעובד איתך. חברים לעבודה מזמינים לארועים רק אם הם באמת קרובים. אפשר להביא עוגה או משהו קטן למקום העבודה וכך לשתף את כולם בשמחה בלי לבקש מהם כלום. אני יודע שבהרבה מקומות אוספים סכום סימלי מכל עובד ומעניקים כרטיס מתנה לעובד. כולם שמחים גם שהסכום מתאים להם וגם שהם משתתפים בשמחת חבר לעבודה.
    ופסטלים במיוחד סיגרים לסוגיהם, לא אוכלים בכל אולם שמחות…
    בריחה נועזת למרות שהיא עלתה לך קצת.

    אהבתי

    1. כמו שאני לא רוצה שיזמינו אותי אנשים שאני לא קרובה אליהם, גם לא הייתי רוצה שאנשים שאינם קרובים אלי ישתתפו במשהו אישי ואינטימי כמו אירוע משפחתי.

      הסכום שמצופה לתת כשמדובר באירועים באולמות כאלה, הוא לא סכום קטן בכלל וגם לא קל להוצאה. בעיקר כשהאירוע לא לטעמי , תרתי משמע.
      אצלנו קוראים לזה קנס בר מצווה, או פיגוע בר מצווה (חתונה, ברית, בריתה וכו’). וכן, הבריחה עלתה לי לא מעט בכלל.

      אני מצטערת עד עכשיו על הטעות של האגרולז, והעובדה שאני מרגישה את הטעות הזו עד עכשיו אומרת משהו…

      אהבתי

  4. מה שמזכיר לי שיש לי חתונה של חברה טובה
    שהיום אנחנו לא בקשר צמוד כמו שהיינו בעבר (בעבר היה כמעט יומיומי)
    אבל אנחנו מכירות יותר מעשור וגם היום כשאנחנו מדברות פעם ב… כאילו כלום לא השתנה
    מה שכן אני לא מכירה את החברים/חברות שלה מהיום כמעט בכלל
    כי תמיד שנפגשנו זה היה 1:1
    (מזל שרוב מי שאני מכירה כבר נשוי/ה)

    אני זוכרת שהלכתי לאירועים מאולצים בגלל שמישהו בעבודה הזמין – את כולם – ולכן כולם באו כי ככה היה נהוג שם, למרות שהרוב הרגישו כמו חייזרים

    בקטע של להזמין את כולם תמיד יש לאחים שלי ולי ויכוחים עם אבא שלי
    כי בעבודה שלו נהוג לתלות הזמנה לכולם (הוא עובד בבי"ח סיעודי)
    ולמה שאני או אחי או אחותי נרצה שאנשים זרים שאנחנו לא מכירים יבואו לאירוע פרטי שלנו? מילא חברים של אבא שלי שעובדים שם ושאנחנו מכירים בשם. אבל סתם אנשים?

    אהבתי

    1. חתונה של חברה קרובה זה משהו אחר לגמרי. האירועים היחידים שאני זוכרת בחיבה ובשמחה אמיתית זה אירועים של אנשים שבאמת אכפת לי מהם ושלא הרגשתי כאילו אני נענשת ונקנסת בעוון הכרותי עם אדם בעבודה.

      היתה לפני חודשיים חתונה מופלאה משפחתית. היה חם בטירוף והחתונה היתה בצהריים, בחוץ. אבל היה כייף ושמח ברמות שאין לתאר בכלל והאושר של לראות את השנים החמודים האלה מתחתנים… בכיתי מהתרגשות בטקס הכלולות המיוחד שלהם. זו היתה חתונה מדהימה ורק הצטערתי שלא יכולתי לתת להם יותר ממה שנתתי כדי שיוכלו להתחיל את החיים ברגל ימין.

      אבל העונש של אתמול. נראה לי שאגמל מאירועים כאלה ואאמץ איזו דרך להשתמט מהם. אתמול באמת היה שיא בשיאים.

      אהבתי

  5. יש לי הרגשה שיש אנשים שמתייחסים לאירועים כעל עסק כלכלי לכל דבר, ומזמינים אנשים על מנת לקבל את ה… קנס, כמו שקראת לזה.
    זה לא קרה לי המון פעמים, אבל בפעמים המועטות שהרגשתי ממש לא נחוצה ולא קשורה לאירוע, תירצתי ולא באתי.
    אירועים כאלו הם ממש סבל עבורי. כל מה שקשור בהם. יש גם פתרון ביניים שאני נוקטת בו: נותנת מתנה ולא באה. קונה את החופש.

    אהבתי

    1. האמת היא שחשבתי על האופציה הזו של לתת את הקנס בלי לבוא. זה בהחלט נהוג בקרב לא מעט אנשים שאני מכירה, אבל התבאסתי מזה אפילו יותר. כלומר, עד שהגעתי לאולם… כי זה נראה כאילו הזמינו אותך רק בשביל המעטפה.

      הכל שם היה כל כך לא אמיתי. כאילו שנעשה כי ככה מצופה ולדעתי הם עמדו בתקנם המחמירים המקומיים.

      אהבתי

  6. ובכ"ז הגעת למרות שלא רצית. זה יפה ואני בטוח שהיא העריכה את זה מאוד. 
    ואני חשבתי שזה קוד כזה שלארוע אסור להזמין אנשים בודדים אלא רק קבוצות, לפחות של שניים, אחרת לא תהיה להם שם חברה. 

    אהבתי

    1. אני לא בטוחה שהיא העריכה את זה, היה לה זמן לדבר איתי כשהגעתי, כי כאמור לא היו אנשים אחרים ואני לא חלפתי על פני השורה המדוייקת והישרה כסרגל שהם העמידו שם, אלא עצרתי ודיברתי, זכרתי מאיפה קנו לילדה את השמלה והחמאתי לאמא, אבל התחושה שקיבלתי ממנה היתה שהיא רוצה שאתקדם ולא אפריע למהלך התקין של הערב. כאילו יש איזה נהלים מסויימים שצריך לעבוד לפיהם. חלק מתחושת הזרות שלי היתה שהיא לא יצאה מהשורה בשבילי, למרות שהייתי שם לבד…

      אהבתי

      1. כנראה נורא נורא התרגשה. חכי, יש לה עוד בת מצווה (של הבת) ושתי חתונות (של שני הילדים), כאשר תזמין אותך ליומהולדת ה- 80 שלה, היא תהיה יותר מנוסה ולכן לא תתרגש כ"כ. זה קורה לאנשים ובטח לאמהות בבר מצווה של הבנים שלהן. איזה אירועים כבר היו לה? חתונה שלה וברית מילה של הבן? זה לא מספיק כדי להשתפשף. 
        אין לי ספק שהעריכה, אל תשכחי שהית היחידה שהוזמנה. לו היית חלק מכולם (החבריה מהעבודה) אז ניחא, אבל היא בחרה בך מבין אחרים. וזה לא הולך ברגל. 

        אהבתי

      2. אליפל, אתה איש מלא אופטימיות, האירוע הזה היה איום וכולי תקווה שהוא יהיה האחרון מסוגו שאליו אלך.
        אני באמת מתכננת למצוא דרך טובה להתחמק מבלי להעליב ולא ללכת יותר לאף אירוע שאני לא רוצה מאד ללכת אליו.

        אני לא יודעת אם היתה ברית  לבן. הוא מאומץ ונדמה לי שהוא אומץ אחרי שעשו לו ברית. אין לי מושג אם היא עשתה לו מסיבה או שזו הפעם הראשונה שהיא חוגגת משהו לילדים שלה. בכל מקרה, אני מקווה שלא תזמין אותי לבת  המצווה של הבת (מי יודע אם עד אז נעבוד יחד) אבל גם אם כן, כנראה בדיוק באותו ערב לא אוכל לבוא, כמה חבל….

        אהבתי

      3. זה בדיוק מה שרציתי להציע. בפעם הבאה תגידי שכמה חבל אבל בדיוק אז יש לך משהו. 
        למרות שאני עדיין מאמין שהיא העריכה את בואך. כן, אופטימי (אני יכול את זה בארבעה עותקים? כי יש פה כמה אנשים שמכנים אותי "נביא זעם")

        אהבתי

      4. מי מכנה אותך נביא זעם?? רק תגיד לי מי ואני אראה לו מה זה.

        לי דווקא נראה שאתה מאמין באנשים. יותר מזה, התאהבת אחרי נסיון לא לגמרי מוצלח במערכות יחסים, היש אופטימי מזה??

        אהבתי

  7. ואני חשבתי על החריץ שלתוכו משלשלים את מעטפת הצ’ק.  כל עניין המתנות באירועים כאלה הפך בעיניי למשהו מאוד עצוב.

    וחוץ מזה: שובבה את 🙂

    אהבתי

    1. חברתי, כוח הצלה, מסרבת להשתתף במשחק המעטפות ומקפידה להביא מתנה, כן , כן, מתנה!
      מה שמזכיר לי שכשאני התחתנתי פעם פעם, היתה תיבה קטנה למעטפות והיה גם ארגז-סל גדול ומקושט שהיה מיועד למתנות. גם קיבלתי לא מעט מתנות, חלק לא קטן מהן היו ממוחזרות מחתונות של אחרים (דלי שמפניה! כלי הגשה במגוון צורות ובמקרה אחד, שמיכת קיץ עם הברכה המקורית שלא היתה מיועדת אלינו….)
      היום זה לא קביל להביא מתנות.

      🙂

      אהבתי

  8. לפעמים אין ברירה והולכים לאירוע למרות שממש לא רוצים, אבל את ניצלת בזה שיצאת (כמעט) מייד
    לגבי האיחורים עד שלמדתי שצריך לאחר לקח לי זמן רב !
    כבר הגענו פעם לפני שהגיעו בעלי השמחה

    אהבתי

    1. הקדמת את בעלי השמחה?? וואו, זה הישג ראוי לציון

      אני באמת לא מצליחה להבין מאיפה התפתחה תרבות האיחורים הזו הרי אם רוצים שהאירוע יתחיל בשמונה, שיכתבו שמונה בהזמנה. גם בחתונות שהחתן והכלה מגיעים שעתיים שלוש אחרי תחילת האירוע, אני פשוט לא מצליחה להבין. הרי הם המתחתנים ולפחות ברמה העקרונית האנשים באו לשמוח ולשמח אותם, אז למה הם משאירים את האורחים לבד?

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s