הכנות לארוחה

כמו כל שנה לפני היומולדת אני מתחילה לחשוב על ארוחת הערב המסורתית של יום ההולדת.

השנה התלבטתי אם בכלל לקיים אותה.

נכון שזו מסורת, ונכון שזה כייף גדול, אבל המלחמה והתחושות הקשות שהיא מביאה איתה, והגמל שהיה חולה מאד בשבוע שעבר בלי לתת לי לגשת, רק לדאוג מרחוק, ויש את העניין עם תלם שתמיד היה לו חלק גדול מאד בארגון, בביצוע ובהנאה הגדולה של ארוחת יום ההולדת, והשנה, או יותר נכון, מהשנה, הוא יעדר, ובין אם אני רוצה או לא, הוא יחסר. הוא כבר חסר.

 

לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. כבר הקשחתי את ליבי מספיק פעמים, ומספיק פעמים שיננתי לי שאני לא צריכה אף אחד. שאני יכולה לבד. הכל. הכל אני יכולה לבד. אז הנה עוד פעם אחת. 
כבר כמה חודשים שאני נושמת עמוק ואומרת לעצמי שזה בסדר, ממילא אני לא צריכה חברים כאלה. שלא חשבתי שהוא כזה, אבל טוב שזה התגלה עכשיו ולא כשהזדקקתי לעזרתו.

המחשבה על ארוחת יום ההולדת הכריחה אותי להתמודד שוב עם העובדה שהוא יצא מחיי והעציבה אותי מאד.

זה והמלחמה והגמל החולה.

 

אמרתי ליוגה שנראה לי שהשנה אני מוותרת על הארוחה. אני עצובה מידי ועייפה מידי ואין לי כוח להתחיל לארגן את הכל. אמרתי לכוח הצלה שזה לא יקרה השנה. לגמל לא אמרתי כלום ולא התייעצתי, הוא היה חולה ולא נגיש.
ואז התקשרתי למהנדס להגיד לו שלא תהיה ארוחה השנה.

-אני צריכה להתייעץ איתך. או להיוועץ, אני לא בטוחה.

-קדימה, תתיעצי. או תיוועצי.

-איזה מהם?

-להתייעץ?

-או להיוועץ. איך נבדיל?

-לא יודע, צריך לחשוב על זה. בואי נטכס עצה.

 

בשלב הזה כל כך צחקתי שהבנתי מה התשובה.  ממש לא תזיק לי התכנסות שכזו עם אנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי. אפילו שיש מלחמה, אפילו שתלם ירד ממצבת החברים, וגם הגמל יחלים. 

 

אתמול הגמל שלח הודעה שיש אוטו חדש ואם הוא יכול לבוא לארוחת בוקר בבית הקפה הקרוב.

והוא בא בבוקר, נסענו לבית הקפה הקרוב באוטו החדש, היפה, המציאה המעולה באמת של הגמל. ישבנו ואכלו ודיברנו. 
הוא היה רזה מהרגיל, אבל היה לו בעיניים את החיוניות שלא שמעתי בקולו בימים הארוכים של המחלה. כשיצאנו מבית הקפה הוא הושיט לי את המפתחות – קחי תנהגי את.
לקחתי, נהגתי, דרכתי על דוושת הגז ונתתי לאוטו להאיץ עד שנצמדנו אחורה למושב. בזוית העין ראיתי שהוא מביט בי, וכשחייכתי מהנאה, הוא חייך גם.

 

בצהריים קיבלתי הודעת טלפון מהבש"ח. הוא הזמין אותי לקפה. זה שעשע אותי ממש, למרות שלא יכולתי להענות להצעה. דוקא הייתי שמחה להפגש איתו לשיחה וקפה, הוא איש מעניין וכייפי. הייתי שמחה לראות אותו ולהתעדכן. זה כבר לא יכול להיות מעבר לכך וטוב שכך. טוב, אולי בפעם אחרת.

(הבש"ח למי שלא נמצא פה מימי תחילת הבלוג הוא בחור לשעת חירום שהיה לי קשר מאד נעים ונטול מעורבות רגשית, כל מי שרוצה לשמור על תדמיתי נקיה וזכה, מוזמן לפסוח על הקישורים המצורפים, אלה היו ימים פרועים יותר… ובכל זאת את הפוסטים הפרועים ממש הורדתי לטיוטא)

 

אחר הצהריים באה אלי יוגה וביחד תיכננו את תפריט הארוחה. ביררנו מה כל אחד יביא ומה כל אחד יכין.

צריך להתחשב בכוח הצלה שהיא טבעונית וביוגה שיש לה משטר אכילה מוזר ולא לגמרי ברור. וכמובן בכל האחרים שאוכלים אוכל רגיל.

אחרי דין ודברים התפנינו לדברים חשובים, שיחות ותובנות על אנשים ועל החיים והכי חשוב תכנון יום החופש שהחלטנו לקחת יחד.

לא ידענו מה נעשה באותו היום, חוץ מזה שנאכל ארוחת בוקר מפנקת באיזה בית קפה. מעבר לזה היה ריק ותהום פעורה. אני רציתי מאד לעשות קעקוע חדש, אבל המקעקעת שאליה רציתי להגיע בדיוק נוסעת לחו'ל ולא בא לי אף אחד אחר. אני רוצה את היד שלה והיחוד של הקו שלה.  ומאחר וזה ירד מהפרק הודעתי ליוגה שאין מצב שזה יהפוך ליום סידורים, קניות נחוצות והסתובבות תכליתית ויעילה. לא כל כך ידענו מה לעשות. רעיונות עלו וירדו מהפרק באותה מהירות. החלטנו לעזוב את זה ולדבר על כל מיני דברים אחרים.

כששוחחנו על כל מיני דברים אחרים שאלתי את יוגה אם באופן עקרוני היא מרגישה בשלה לאמץ גורת חתולים מתוקה במיוחד. ליוגה יש שלושה חתולים מבוגרים וכלבה אחת קשישה, וחשבתי שקצת דם צעיר בבית ישמח אותה. יוגה אמרה שכן. סיפרתי לה על צוקית של אליפל והיא אמרה שהיא ממש רוצה גור חתולים חדש ושהיא ראתה שני גורים אפורים כחולים מהממים באיזו עמותת חתולים ושאולי היא תיקח אותם? מה אני אומרת? 

אמרתי לה שמצאנו את המתנה שלה ליום ההולדת וגם בדיוק מה אנחנו הולכות לעשות ביום חופש שיש לנו.
אז אם צוקית תצטרך בית, אמשיך לחפש, אליפל. 

יוגה הלכה לדרכה שמחה. וטוב שכך, כי היום זה יום ההולדת שלה.

 

וגם אני מתחילה לראות את האור.

יש תפריט למרות שאין תלם.

האוכל יהיה מצויין. וגם החברה.

הגמל בריא ויש לו אוטו חדש.

והמלחמה… או שתגמר או שלא. אבל לערב אחד היא תונח בצד.

 

 

35 תגובות בנושא “הכנות לארוחה

    1. אני משתדלת, בסופו של דבר אני יודעת שהארוחות האלו הן מקור הנאה לכל המשתתפים, ובכל מקרה בלימבו של עכשיו, שלא יודעים אם יש מלחמה או לא….

      תודה 🙂

      אהבתי

    1. בדרך כלל אני יודעת להניח בצד דברים שאיין לי אפשרות לשנות. עם המלחמה הזאת זה קצת קשה יותר. אבל לערב אחד אני בטוחה שאצליח.

      אהבתי

  1. המלחמה והמצברוח שהיא הביאה,
    גם אם ניסית להתחמק מחדשות
    זה משפיע כי כולם היו במין סחרור כזה מהמצב
    ובסוף זה תופס  את כולם בדרך זו או אחרת

    מאידך אסור לשקוע ולהישאר במקום
    וזה נחמד שאתם עושים את הארוחת יום הולדת
    אפילו אם תלם לא יהיה (הפסד שלו)

    שמחה לשמוע שהגמל החלים
    זה תמיד מוזר כשאנשים חולים באמצע הקיץ
    כאילו ש"מותר" להיות חולים רק בחורף כשקר

    מזל טוב 🙂

    אהבתי

    1. המלחמה משפיעה במעגלים מתרחבים, גם אם את לא מקשיבה לחדשות. מספיק שיוגה באה לספר לי שהחבר שהיה לה מהצבא במשך שלוש שנים – הבן שלו נהרג.
      ושמתברר לך שאת מכירה את ההורים של חייל שנפצע…
      זה נוגע בכולם.

      בקיץ יש מחלות בלי סוף ואני מניחה שהשנה אפילו יותר מהרגיל, כי המתח שכרוך במלחמה משפיע על היכולת החיסונית של הגוף ולכן יותר אנשים מהרגיל – חולים.

      אהבתי

  2. סדר העדיפויות שלך נראה לי מאד נכון. 
    ואני עדיין מקווה שתלם יסביר את עצמו… אולי זאת תהיה מתנת יום ההולדת שלו אליך?

    בכל מקרה – מזל טוב, ומקווה שהארוחה ובעיקר החברה תהיה נפלאה!

    אהבתי

    1. אפילו יוגה שהיתה אופטימית לגבי תלם, הרימה ממנו ידיים. 
      זה בסדר, ככל שעובר הזמן זה פחות אכפת לי. בסוף לא יהיה לי אפילו אכפת מהסיבה שבגללה הוא מתנהג כמו אדיוט. 
      אחרי שהיא דיברה איתו, היא היתה בטוחה שתיכף הוא יתקשר אלי כמו שאמר לה שיעשה והענינים יסתדרו והכל יבוא על מקומו בשלום. אני אמרתי לה כבר אז שהוא לא יתקשר, כי הוא בטח חושש מהשיחה ודוחה אותה.

      החברה תהיה נהדרת והארוחה, גם. 🙂

      אהבתי

  3. הייתי כמה פעמים לבד בחו"ל ביום ההולדת, לא נעים להיות לבד ביום כזה. אני אישית מעדיף משהו קטן בחיק המשפחה ולא גדול למרות שרצו בכל פעם שהחלפתי קידומת.
    טוב שהנחת למלחמה לרגע ותתמקדי בעצמך ומה יכול לעשות לך טוב עם השותפים שתרצי לידך.

    אהבתי

    1. אני מניחה שהחו"ל שלך לא היה חו"ל של בילוי והנאה. ברור שרצוי בימי הולדת להיות מוקפים באנשים שאוהבים אותך.
      את האירוע רצוי להתאים למי שחוגג ולעשות את מה שבאמת ישמח..

      תודה קיימן 🙂

      אהבתי

  4. המלחמה הזאת סוחטת את הכוחות מכולם. היא משנה את סדרי העדיפויות. אני זוכר כשפעם אחת יצא לי לחזור הביתה מפעילות ארוכה ומרוחקת ונכנסתי לפורום קבוע שלי, שם כולם צרחו על ראובן. ואני חשבתי לעצמי: זה מה שחשוב עכשיו? ראובן? ואח"כ חייכתי כי הבנתי שלולי הפעילות בה השתתפתי, גם אני עכשיו הייתי צורח על ראובן כי בהחלט הגיע לו. 
    אז כן, להתעלם מהמלחמה לרגע, לתת לה להתנהל בלעדיך. להתקרב אל אלה שעושים לך טוב ולשקוע בטוב של חברתם. תעצרו את העולם אני רוצה לרדת – זה לא משפט מצוץ מהאצבע. יש לו משמעות ויש בו טעם. 
    שיהיה המון מזל טוב. צוקית כבר מצאה לה בית ומאוד אהובה ומוערכת בו. עכשיו יש לה תפקיד בחיים – להיות הממתיק של זכרון רע עבור משפחה מקסימה ואוהבת. 

    אהבתי

    1. אליפל, כמו שפיקוח נפש דוחה שבת, לצעוק על ראובן דוחה מלחמה. יש סדרי עדיפויות בחיים, וחיים ומוות לא תמיד נמצאים בראשם.

      אם היית יודע באיזה מקום פסטורלי (או שכוח אל, מחק את המיותר) אני חיה, היית מבין שהמלחמה לא הורגשה אצלי כלל ברמת האזעקות וכל הכרוך בהן. ובכל זאת הרשת החברתית שאנחנו חיים בה צפופה מאד והנופלים מרעידים אותה. גם הפצועים. גם הגיבורים שמידי פעם מבליח סיפור שלהם והם עומדים המומים מול המצלמה ולא מבינים למה כולם המומים ממה שעשו…

      אני שמחה שצוקית מצאה בית, יש המון חתולים וכלבים שלא מוצאים. אני חברת פייסבוק של כמה עמותות והלב שלי נשבר כל יום מחדש על אלה שנשארים בכלוב של העמותה.

      אהבתי

      1. כן, ברור לגבי ראובן, זה פשוט לא יכול להיות אחרת. 
        אני לא חושב שזה משנה האזור בו את מתגוררת. אלה לא הטילים ולא הרקטות, אלא המתח התמידי בו אנחנו חיים. החדשות וכמו שכתבת באחד הפוסטים – השמות שבדקת, המחשבה על כך שאם לא היום אז במלחמה הבאה בטוח יהיה שם מישהו שאת מכירה. אם לא מי שלמד אתך, אז מי שלמד עם האחיין שלך או הבן של השכנה או הנכד של המוכרת במכולת וגו’. כן, כמו שאמרת – הרשת החברתית. אני שונא את המצב הזה, נורא קיוויתי שנצליח לעשות את הכל בשקט (מהאוויר ברעש ומהקרקע בשקט), שאוכל לחזור הביתה ובבלוג לפברק איזה סיפור על איזה כיף היה בבסיס סגור, ולדעת שכולם ישנו טוב בזמן הזה (כולל אשתי), חגגו ימי הולדת, הלכו לים, וניהלו את החופש הגדול כמו שמנהלים חופשים. ובסוף זה יצא כמו שזה יצא. ושוב 72 שעות של הפסקת אש. ולא ברור. נגמר. לא נגמר. מתי ייגמר. האם ייגמר. 

        אהבתי

      2. הפסקת אש… מלכוד 22 ההפסקות אש האלו. 

        ולחשוב שזו מלחמה שלמרות המחיר הנורא שלה, רוב עצום של אנשים תמך בסיום ראוי והשגת מטרות ועמד מאחורי הממשלה והצבא בתחושה של גאווה ושותפות.
        עכשיו יש תחושת בזבוז וכשלון. כי מה השתנה? פגענו בתשתיות שלהם? הם יקימו אותן מחדש. יקח שנה, שנתיים או ארבע. ואז נחזור כמעט לאותו מקום, אולי גרוע יותר. ותושבי הקיבוצים על הגבול מפחדים לחזור הביתה כי הם לא מרגישים בטוחים ואף אחד לא יכול להבטיח את שלומם. סכנות אורבות להם משמיים וממתחת לקרקע.

        ואם אתה חושב שלא ניחשתי שאתה פה… אתה טועה.

        אהבתי

      3. פרט לכך שנגמלתי מעישון, דבר לא השתנה. וזה יותר נורא מנורא. כי מה השאנשים האלה עברו במשך 14 שנים לא היה אמור להתקיים לאורך יום אחד. בכל פעם שאני יוצא מעזה (גם בסיפור עם ראובן חזרתי מעזה ולדעתי זה היה בחורף, שנה לפני עמוד ענן), אני יוצא עם דמעות בעיניים ועם הבנה שכל מה שהבטחתי לאנשים האלה, לא קיימתי. אני מתבגר, מחכים ויחד עם אבדן התמימות מתייאש. מי שאשם במצב שלנו זה העולם ולא אנחנו ולא חמאס. העולם שם פס על הציבור העזתי ומפקיר אותו לחסדיהם של אירגוני טרור. לא בנו תלוי שלומם, לא בנמל זה או אחר או במחסום זה או אחר או בייבוא סחורות כאלה או אחרות, אלא בחינוך, בשלטון, וברווחה. עד שהעולם לא ינקה משם את אירגוני הטרור ואת אונר"א שעושים אתם יד אחת, אנחנו נשאר בסכנה והם ימשיכו למות כשנתגונן ולשנוא, ולנקום אחרי כל מלחמה קצת יותר. 
        הייתי כ"כ שקוף או שהבנת לפי הגיון שלא יכול להיות שלא יקראו לי?

        אהבתי

      4. האחריות לקיום ההבטחות לא עלייך. 

        יש איזו תפיסה שאומרת שאם יש לאנשים בשביל מה לחיות, הם מאבדים באופן קולקטיבי את הרצון והנכונות למות. ע"ע קמיקזה יפנים. אבל אני חושדת שהקיצוניות של הדת המוסלמית רק הולכת וגוברת, בכל העולם. ושלכן אין ממש פתרון, כי עוד לא המציאו טיפול נוגד לאמונה באלוהים. (סליחה מראש, אני אתאיסטית שלא מאמינה בקיומו של אל כלשהו)

        לא היית שקוף. נעלמת כמו שאמרת שתעלם. אבל הבנתי שסביר שאם קראו לך לכל מבצע קודם, ואם השתתפת בחיפושים אחרי הנערים, רק הגיוני שלדבר הכי משמעותי שקורה בתחום הצבאי, יקראו לך.
        קיויתי שלא, קיויתי שאתה בקורס שלך, לא מוצא זמן באפטרים לכתוב אפילוו פוסט קטן. אבל הקשבתי לשמות שהקריאו.

        אהבתי

      5. אני נורא דואג לאלה שדואגים לי, כי המטרה שלי כשאני שם הפוכה הרי, אני שם כדי שלא ידאגו יותר. לגבי הדת – אני בעצמי מאמין מאוד רק במטוסי הקרב שבשמיים. אבל אני חושב שספציפית לגבי השכנים שלנו שלא הדת היא האשמה, אלא חינוך. הדת מהווה תירוץ בלבד. רובם לא קיצוניים. ואנחנו יכולים לראות את זה לפי מה שקורה כרגע בעיראק. הציבור שם, גם הציבור הדתי מאוד (שיעים), נלחם במשטר קיצוני. אני חושב שגם עזתים, לו קיבלו חינוך נכון שלא מכיל שנאה, היו לומדים להעריך את חייהם והיו מתנערים מקידוש המוות שכרגע נכפה עליהם ע"י הקיצוניים. אבל כאשר מפמפמים לילדים מגיל 5 שישות ציונית אשמה בהכל ושמצווה עליהם להלחם בישראלים, אין להם ברירה אלא להמשיך את הקו הזה. הם לא יודעים שניתן אחרת כי אף אחד מעולם לא הראה להם אחרת. ילד רעב שאיבד את אחיו ואת אביו בהפצצה ישראלית יאמין במה שיספרו לו כי אין לו את הכלים לחשוב אחרת. זה מעגל סגור שרק אירגוני שלום יכולים לעזור להם לשבור אותו. ותהרגי אותי אבל אני לא מבין למה הם לא עושים את זה. 

        אהבתי

      6. אני חושבת שאתה אופטימי, לא שדברים לא יכולים לקרות, אבל אני לא רואה אותם קורים, להיפך, הכל רק הולך ומסלים. לא רק אצלנו אלא בכל העולם. וכן, אני חושבת שיש התנגשות בין ההקצנה של הדת לבין ההחשפות של האנשים הפשוטים למידע ולחוויות שלא נחשפו אליהן בעבר, ועדיין, ההקצנה מנצחת. על ידי פחד ורצח ואימה. תראה את בוקו חראם, תראה את דעאש תראה את אירן….

        בתור ילדה גרתי כמה שנים בירושלים, בשכונת נווה יעקב, והייתי הולכת עם אחי לטיולים בכפרים הסמוכים, ובואדי שליד הבית הייתי הולכת לרעות פרות אבודות לבדי. היום אתה יכול לדמיין ילדה יהודיה בת שבע-שמונה הולכת לבדה בואדי במשך שעות, או הולכת עם עוד ילד דרך כפרים ערביים מזרח ירשלמיים?

        אהבתי

      7. אז זהו, לשם חתרתי. האנשים הם אנשים טובים ונכונים. מה שהשתנה מאז הוא השלטון תחתיו הם חיים. מה שהפך את הצעדה דרך הכפרים לבלתי אפשרית זה החינוך האחר שהם מקבלים היום. אם החינוך ישוב להיות כפי שהוא היה פעם, הכל ישוב לקדמותו. דאעש אינו מתקבל בברכה בקרב הציבור עליו הוא משתלט. האנשים מתנגדים לו. הם לא מוכנים לחיות תחת משטרים קיצוניים, הם רוצים חיים נורמאליים. וכפי שכרגע המערב מנסה להציל את מזרח התיכון מדאעש הוא חייב להציל את עזה מחמאס ולא לצפות שישראל תעשה את זה. כמו שלכורדים מגיע לא לחיות תחת דאעש כך גם לעזתים מגיע לא לחיות תחת חמאס. לאנשים האלה מגיעה זכות בחירה שאין להם כרגע. כאשר הייתה להם אחת אנחנו חיינו פחות או יותר בשלום. תמיד היו קיצוניים אבל היחס היה שונה.
        וזה גם מה שביבי אומר ביחסו אל אבו מאזן. בזמן שכולם צורחים שהוא חייב להכנס אתו למו"מ, ביבי מתעקש: אני אכנס אתו למו"מ כאשר ישנה את שיטת החינוך של הציבור שנמצא תחת שלטונו. כל עוד הוא מחנך אותם לשנוא אותנו, הוא לא פרטנר לשיחות שלום.

        אהבתי

      8. אני לא יודעת לגבי ביבי. ברמה העקרונית אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת לו מהפה.
        זה רעיון יפה  להחליט שלא עושים שלום עד שהאויב לא יפסיק לחנך את ילדיו לשנוא אותנו, רק שיש פה קצת בעית ביצה ותרנגולת. ויש פה בעיית אינטרסים פנימיים ובעיות רבות מספור.
        בסך הכל גם המצרים שונאים אותנו ובכל זאת הצלחנו להגיע איתם להסכם שלום שמחזיק מעמד לא רע (טפו טפו טפו)

        אני חייבת למצוא איזה אי בודד.

        אהבתי

      9. גם המצרים הם דוגמא נהדרת. גם הירדנים. גם לבנון (לא חיזבאללה אלא לבנון) ואפילו סוריה. מדובר במדינות שהעיסוק שלהן הוא מדיני – פיתוח, רווחה, חינוך, קידמה וגו’. הם לא עסוקים בלשבח רוצחים ובלהסיט את העם נגד יהודים. כל מלחמה נגד ישראל פוגעת בכלכלה שלהם ולכן בעם שלהם. אינם מעוניינים בכך. וזאת להבדיל מאירגוני טרור שמראש מחזיקים את העם שלהם בעמדה של פליטים ומחדירים לתודעה שלהם שהם ישארו בעמדה זו עד אשר תחוסל מדינת ישראל. 
        אגב, מצרים וירדנים מאוד רחוקים מלשנוא אותנו. זה שהם מביעים את דעתם זו בפומבי אינה אומרת דבר. בתכלס, כאשר האו"ם דיבר על פינוי גדה, ירדנים ביקשו להשאיר רצועה אחת בינם לבין המדינה הפלשתינית שתקום, רצועה שתהיה בשליטה של צה"ל. בין מצרים לבינינו קיים שיתוף פעולה מלא, גם כלכלי וגם צבאי ובזמנו היה גם תיירותי. הלוואי ונורבגיה הייתה שונאת אותנו כפי שמצרים וירדנים שונאים אותנו. וגם לאנגליה ולצרפת לא היה מזיק קצת שנאה כלפינו בסגנון ירדני-מצרי. עם שנאה כזאת כבר מזמן היינו מנקים את חמאס מהרצועה ומאלצים את פתח לשמור אתנו על שלום יציב. 

        אהבתי

  5. אני בעד ! נכון שזה קצת כאב ראש והזמנים לא אידיאלים אבל אם יש הזדמנות לשמחה ובעיני יום הולדת הוא כזה ,צריך לקיים אותה
    ונראה שיש לך חברים ששמחים לעזור וישמחו לבוא ,אז למה לא בעצם

    אהבתי

    1. זה הרבה פחות כאב ראש מאז שהתחלתי להאציל סמכויות ולהנחית הוראות על האורחים. כל אחד מביא משהו. אמנם אני מכינה את הרוב, ואחראית על האירוח, אבל זו לא באמת טירחה גדולה, זה כייף.

      אהבתי

      1. יום הבלון האדום שלך הגיע… }צהלולים{
        המון המון ברכות ליום הולדתך החל היום
         כפול 47

        אהבתי

  6. למישהי היו ימים פרועים! יפה יפה בחורה [;
    למעט רצינות – אני מבינה את הלך החשיבה שלך, אפילו אם זה במימדים קטנים יותר. בימים הרעים האלה, שהכל עצוב לי, האינסטינקט הראשון שלי זה לא לראות אף אחד, לא לדבר עם אף אחד, כי אני יכולה לבד, כי אין מי שיעזור. אבל בפעמים שאני כן מצליחה לשכנע את עצמי שזה לא הפתרון – אני מגלה שצדקתי. מדהים כמה חברים, או פשוט הסחת דעת שלא תלויה בך, יכולים לחולל קסמים. אני יודעת המצב שלך הרבה יותר מורכב… ובכל זאת, זה יהיה פחות עצוב מלא לעשות כלום ולחשוב על זה כל הזמן.
    וכמובן – מזל טוב עתידי [=

    אהבתי

    1. תודה מותק!
      אין ספק שהסחת דעת עוזרת, בעיקר כאשר אין ממילא מה לעשות על מנת לתקן את המצב.
      לכן, בסופו של דבר, החלטתי כן לעשות משהו 🙂

      אהבתי

  7. מזל טוב ליום ההולדת (-:
    שהייתה? שעוד לא הייתה?
    גם לי יש יומולדת עוד מעט.
    הזדהתי עם המנטרה של "יכולה הכל לבד". מאוד. שיננתי אותה לעצמי לא פעם. בעיקר כשהרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר לבד… אבל אני גם משתדלת להזכיר לעצמי שגם מי שיכול לבד, לפעמים רוצה וצריך ביחד. כי זה כיף יותר, או קל יותר, או נעים יותר או סתם ביחד יותר…
    אם יבוא לך, אני אשמח אם תכתבי על התפריט. אחד הדברים שהכי מעניינים אותי זה מה אנשים אחרים אוכלים… אולי אני אכתוב על זה בהזדמנות. אני עוצרת אנשים בקניות, בסופר, וגם סתם ברחוב (כן, כן) ושואלת מה הם מתכוונים לבשל עם מה שקנו, או על איזה אוכל הם מדברים.

    אהבתי

    1. יום ההולדת מחר… 🙂

      אני יכולה לבד, אבל אם את קוראת בין השורות את רואה שאני בהחלט נהנית מהחברים שלי. למרות הכל, אני יודעת שאשרוד גם לבד. לא בטוח שזה יהיה שווה, אבל אשרוד.

      תפריט אכתוב לפני או אחרי הארוחה, ומתכונים לפי בקשה 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s