כי עדיף צרות של אחרים

ישבה אצלי היום מישהי שבזמן האחרון באה אלי המון ונראית נזקקת.

לא לכסף או אוכל, אלא לשיחה ולתשומת לב.

זאת אומרת כן לכסף, אבל לא ברמה של קבצנות. אז אני לא מנדבת לה כסף, אבל כן מנדבת לה עצות כלכליות, כי אני מחזיקה מעצמי אחת שנטועה טוב טוב בקרקע ואולי אני לא עשירה גדולה, אבל אני בהחלט מאלה ששורדים בגלל התנהלות יציבה ובטוחה.

והיא, היא עלה נידף, כלכלית. 

פיזית, היא שוקלת יותר ממני, אפילו די הרבה ואין לה בעיה להכריז את המספר בכל פעם מחדש. אני מתחלחלת לי בשקט וקצת מעריצה את האומץ שיש לה לזרוק מספרים כאלה לחלל האויר. נדמה לי שאין אדם בעולם שיודע מספרית כמה אני שוקלת. מלבדי כמובן. 

 

טוב, לא זה העניין. היא עלה נידף מכל בחינה אחרת, למרות שהיא צעירה ממני בפחות משש שנים היא נראית לי קצת כמו ילדה אובדת שתועה במבוך המסובך של החיים ולא כל כך מצליחה למצוא דרך. 

התחלנו משיחות על התנהלות כלכלית. לימדתי אותה לפתוח קרן חסכון לטווח קצר. מה שאני מכנה חשבון קטסטרופות. מעולם לא היה לה חשבון חיסכון כי מעולם לא הרוויחה מספיק בשביל לחסוך. הסברתי לה שמכל הכנסה ניתן לחסוך והסברתי איך.

היא פתחה חשבון כזה ואחרי שראתה כי טוב, פתחה את החיים שלה עוד קצת בפני.

סיפור ועוד סיפור הצטרפו ויצרו תמונה עגומה בעיני.

היא בת ארבעים שחיה כבר כמה שנים עם בחור שצעיר ממנה בעשר שנים או יותר. זו לא הבעיה.

היא עובדת בעבודות של קצת יותר משכר מינימום שמתחלפות זו בזו ומעולם לא הצליחה לעסוק במה שלמדה – הוראת אומנות , או באומנות עצמה. הוא, הבחור עובד בעבודות בשכר מינימום וזה רק בתנאי שהוא עובד. בשמונה חודשים האחרונים הוא לא עובד.

אין להם חשבון משותף והיא צריכה לבקש ממנו כל חודש את הכסף להשתתפות בהוצאות הבית. כשהוצאות הבית הן כמו אצל כולם אוכל , חשמל, מים, שכר דירה, ארנונה, הוצאות רכב והחזרי הלוואות. הם חיים יחד ומוציאים יחד, אבל בעיקר היא משלמת.

הוא קונה אוכל מעובד (ויקר) שותה בירה (היא צריכה ללכת להחזיר את הבקבוקים אם היא רוצה את הפקדון) יושב בבית כל היום עם אור ומזגן ומחשב והיא משתדלת לקנות אוכל טרי ולא מוכן, ללא נוגעת באלכוהול ויוצאת לעבוד על מנת לשלם על כל הדברים שהוא והיא צורכים.

הם חיים מהיד לפה, אבל הוא לא דואג. אין לו בית אחר ואין לו לאן ללכת. בפעמיים שגירשה אותו, הוא חזר וטוב לה ככה, היא אומרת.

היא בטוחה שהוא בטח ממלא לה איזה צורך.

 

תקשיבו, נשים זה עם דפוק. גם גברים, בדרך אחרת, אבל. לא חשוב.

 

ועכשיו היא בהריון, מאד רצוי ומאד יקר ומתחילה להבהל ממה שעומד לפניה. העליות שלה נידפת יותר מתמיד. היא פשוט לא יודעת איך לסדר את זה ככה שתעמוד על הרגליים כשיגיע התינוק. אפילו היא לא מסתמכת על הבחור שגר לה בבית שיתעשת בזמן ויתחיל לתמוך כלכלית או בכל דרך אחרת.

כך יצא שהיא באה אלי ואני נותנת לה משימות והוראות.

-תחליטי מה הכי חשוב לך בחיים כרגע. בית? בואי נחשוב איך להבטיח אותו. קניה שדורשת הכנסה קבועה מסויימת מינימלית , תוך התחשבות בהוצאות צפויות.

-ותרי על המשכנתא שאת מתכננת לקחת ותבררי מי מהמשפחה יכול להלוות לך כסף – עבד. במקום לבקש ממישהו אחד סכום גדול, היא מקבלת הלוואה קטנה מכמה אנשים במקביל, כך תחסוך את הריבית לבנק ואת העלות של השמאי שדורש הבנק.

-תחליטי למי את מחזירה את הכסף קודם ולמי אחר כך, לפי סדר קירבה הפוך.

-עשי סדר בבית, תזרקי, תמסרי או תמכרי את כל מה שאת לא משתמשת בו.

-תמכרי את הרהיטים המיותרים ביד 2.

-כנ"ל את הבגדים. כל מה שלא לבשת שנתיים. בלי רחמים. הכל.

כשנגמור עם הבגדים והרהיטים נמשיך הלאה. ולא אין לך שישה חודשים לארגן את כל זה. בעוד יומיים את באה לדווח לי כמה שקיות בגדים אספת ואיזו מודעה פרסמת ביד 2.

 

את ממש מאמנת אישית שלי, היא אומרת.

שיהיה.

אני מודה שזה מאד מספק לעשות סדר בחיים של מישהו אחר. זה גם יותר קל מאשר באלה שלך.

 

שני ענינים

אם זה לא יגמר עד לסוף השבוע יש סיכוי שאפילו אני אחווה אזעקה במלחמה הזו.
כיוון שהענינים יגעים כפי שהם, הוחלט שאם ימשכו ככה, אני אסע לבקר את הגמל, במקום שהוא יבוא אלי כתמיד. והוא הרי גר במרכז, במקום בו שומעים אזעקות על בסיס שלוש-ארבע פעמים ביום. להבדיל מאצלי, שלא היתה אצלנו אפילו אזעקה אחת ושכלל השתתפותי במלחמה הסתכמה באירוח אורחים מהמרכז והקרבת תכולת המקרר והשקט הנפשי שלי.

 

כיוון שאני צפונית פחדנית וטירונית גמורה באזעקות, אני נבהלת כבר מעכשיו מהמחשבה על מה יהיה ומה אעשה אם תתפוס אותי האזעקה בנסיעה אליו, או ממנו. ומה יקרה אם תהיה אזעקה בדיוק כשנהיה עסוקים בדברים שאי אפשר לשתף בהם את השכנים, ואיך נרד למקלט ואיך נסתכל לאותם שכנים בעינים. או אם בכלל נעסוק בענינים שכאלה או שנגזר עלי להתנזר עד סוף המלחמה או עד סוף הימים. וכל זה, כמובן, בהנחה שאצליח להגיע בשלום לביתו. מייד אחרי שאני חושבת את כל אלו, אני חושבת על אנשים שחווים את המלחמה ברמה היומית ומתביישת בעצמי למפרע.
הגמל טוען שביום שלישי רביעי יגמר הכל. אני לא יודעת אם הוא אופטימי או פשוט מלא תקווה. לי נראה שזה עוד יקח זמן.

 

עדכון קטן בעניני תעלומת תלם הנעלם –
כיוון שיום ההולדת שלנו הולך ומתקרב, נדרשנו, יוגה ואני לשאלה – מי יוזמן לארוחת הערב המסורתית. שהרי תלם היה חלק בלתי נפרד, שלא לומר מעמודי התווך של השולחן, בארוחות הללו. למעשה, את רובן תיכננתי איתו, אפילו עוד לפני שיוגה הצטרפה.
יוגה שאלה – מה עם תלם?
אמרתי לה – בטוח שלא אזמין אותו וסיפרתי לה על החלום שחלמתי עליו, שבו הוא פוגש אותי בסופרמרקט, בין המדפים של חומרי הניקוי לבית, לבין המדפים לחומרים לניקוי הגוף (שום דבר מטאפורי, ככה נראה בדיוק הסופר המקומי) והוא בא ומחבק אותי חזק חזק,כששתי ידי צמודות לגופי, קצת מתחת לגובה הכתפיים ואיני יכולה להשיב לו חיבוק או להתרחק. אני שואלת אותו בחלום מה קרה לו ולמה התנתק ממני ככה והוא אומר שלא קרה כלום ושזה סתם שטויות והכל בסדר.

 

אמרתי ליוגה שאם אני חולמת כאלה חלומות, כנראה שההחלטה שלי לשים אותו מאחורי עוד לא משתווה לרגשות שלי ושהם מוצאים את דרכם לחלומות.
היא שאלה אם אני רוצה שהיא תדבר איתו ותשאל אותו מה הסיפור שלו. אמרתי שכן.

 

והיא אכן התקשרה ואמרה לו שאנחנו רוצים לקבוע את מי מזמינים לארוחת יום ההולדת ואנחנו תוהים לגביו. הוא אמר, כן, כן אני צריך לסדר את זה, אני אתקשר אליה, לפועה.
אליכם הוא התקשר? לא? גם אלי לא.

קציצות כי אין ברירה

אני לא יודעת אם זו רק אני, כנראה שלא, אבל תחושת האמביוולנטיות שהמלחמה הזאת מעוררת חזקה מאין כמוה.

מצד אחד שיגמר כבר- מצד שני שלא יפסיקו לפני שיסיימו את מלאכת הבטחת הבטחון.

מצד אחד השמאלנים המטורפים – ומצד שני הימנים הפסיכים.

מצד אחד לא יכולה לראות טלויזיה – מצד שני אני חייבת להתעדכן.

מצד אחד אלה צודקים – ומצד שני ההם צודקים.

 

המצב לא משאיר ברירה, חייבים להכין קציצות.

 

קציצות ברוטב עגבניות וזיתים

קשה , מחניק, יושב כבד.

על הלב.

והנשימה.

כל שם. וגיל. ומקום מגורים.

 

רק שלא אכיר, רק שלא אכיר, רק שלא אכיר.

לא מכירה.

אבל מישהו מכיר, מישהו שאני מכירה מכיר.

הרוב לא.

ועדיין כואב. עדיין צורב, עדיין חורך את קצות העצבים.

ובעפעפיים. שורף.

כשחומקת דמעה סוררת ולא קרואה.

ועוד יותר כשלא.

 

בדרך הביתה עברתי בכיכר שהיתה בה הפגנה.

לא יודעת נגד מה או בעד מה.

לא עצרתי.

 

אחרי עוד שלוש כיכרות, מכוניות פנו בזו אחר זו לבית מסוים.

בית שעולמם של דייריו חרב עליהם היום בבוקר.

שחייהם התהפכו על פיהם במחי הודעה.

אני לא מכירה אותם.

זה לא משנה.

זה כואב, קשה מחניק, יושב כבד, שורף, צורב, חורך.

 

שיגמרכברשיגמרכברשיגמרכברשיגמרכברשיגמרכבר.

יש ימים קשים יותר מאחרים.

אפס ביחסי אנוש, אחד ריזוטו דלעת ערמונים.

באסקפיזם שאין שני לו הלכתי לראות היום את הסרט המדובר 'אפס ביחסי אנוש'.

האולם היה מלא מפה לפה ובצדק.

אין רגעים מתים, הסרט מטביע את הצופה במסך מהרגע הראשון, וסוחט ממנו, הזדהות, חמלה וצחוק מתגלגל ובלתי נשלט, באותה מידה של הצלחה ובמינון מדויק.

מזמן לא ראיתי סרט טוב כל כך. פשוט ככה.

לא מספרת לכם על הסרט כלום, פשוט תלכו לראות.

אחר כך תבואו להגיד שהיה שווה.

 

הייתי אמורה לנוח, אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד והיה צורך לא מתוכנן להאכיל חמישה אנשים רעבים.

כיוון שאני באטרף של כתומים ויש לי שני סוגי דלעת במקרר, החלטתי שאני מכינה כמות גדולה של ריזוטו דלעת ערמונים.

בעיקר בגלל שהסועדים שלי , ממש כמו קוראים מסויימים בבלוג (אההמממ אההמממ אמובטלת) נרתעים מהמילה דלעת, ריככתי את הרעיון ואמרתי דלעת ערמונים תוך הבלעת המילה דלעת….

ספויילר – יצא טעים שגירדו את המחבת. כן, גם אלה שאמרו איכס דלעת.

אז איך מכינים?

 

בצל גדול חתוך- מטגנים בכ70 גר' חמאה עד שהופך לשקוף.

שתיים וחצי עד שלוש כוסות של קוביות דלעת ערמונים קלופה ומנוקה מגרעינים – מוסיפים למחבת עם הבצל והופכים לפה ולפה כמה דקות.

כוס וחצי אורז ארבוריו לריזוטו – להוסיף למחבת ולטגן היטב.

 

מכינים מראש ליטר וחצי- שניים של מים רותחים עם ציר של קנור (למשקיעים הרציניים ממני, אפשר להכין לבד) במתכנים המקוריים היה כתוב ציר ירקות, אבל אני השתמשתי בציר בקר וכאמור יצא  מעולה.

לתבל בזהירות ובעיקר בפלפל שחור גרוס, השאר מטופל בצורה לא רעה ע"י ציר הבקר.

 

את המים מוסיפים כל פעם קצת, לאט לאט ומערבבים עד שנספגים.

 

בסוף משליכים על הכל חמישים גרם חמאה וכמות נאה עד מכובדת של פרורי פרמז'ן, מערבבים, וסוגרים לכמה דקות מנוחה. 

מגישים עם עוד קצת פרמז'ו, שכל אחד יוסיף לעצמו כמה שהוא רוצה.

 

רציתי לצלם, אבל נגמר עוד לפני שהספקתי לצעוק – עמודו.

תכינו לבד, תראו כמה יפה זה יוצא.

קצרים על המצב

 תחושת הניתוק מהמלחמה עדיין חדה אצלי, אבל לפחות רגשות האשמה שלי קצת נרגעו אחרי שארחתי איזה נוער מהמרכז ותרמתי בקטנה חלקיק משלי למאמץ המלחמתי. אני יכולה לציין שעיקר התרומה שלי התבטא בזה שהייתי צריכה להתמודד עם הבלאגן בבית, הרעש וההעלמות המהירה בצורה מבהילה של אוכל מהמקרר. 

 

מידי פעם אני צופה בחדשות האין סופיות בטלויזיה. יש שני דברים שמפחידים אותי בחדשות:

1. הפסקנות הנחרצת והחד משמעית שבה נוקט כל מי שפותח את הפה, ולא משנה על מה ולמה הגיע לאולפן. כולם יודעים הכי טוב ומבינים בדיוק הכל.

2. העיניים של רוני דניאל שמערב לערב הופכות ליותר מוזרות, מטורפות ומאיימות. אם הייתי חמאס, היה מספיק להביא את רוני דניאל שיביט בי, הייתי נכנעת מיידית.

 

יש דבר אחד במציאות, שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר שקשור למלחמה הזו, או למלחמת בכלל. לא הטילים ולא פצצות המרגמות, אלא איום החדירה לישובים. 

מאה דיווחים על נפילות לא כיווצו לי את הבטן כמו האתראות ששלח לי אתר החדשות על חשש לחדירה ליישוב בדרום וסגירת כבישים שם. שדי בהלה השתלטו עלי עד שהודיעו הודעות הרגעה. הצילומים של המחבלים היוצאים מהמנהרה או מהים בכוונת חדירה ליישוב ופיגוע מאסיבי שם חרותים לי על הרשתית. ההקלה שחשתי בצילומי הירי וההפצצה שלהם מעוררת בי בחילה קלה כשאני חושבת שראיתי עכשיו איך הורגים אנשים וכמה טוב זה עשה לי.

 

מה שהכי טורד את מנוחתי זו התגברות חוסר הסובלנות בין השמאל לימין והדרכים ההולכות ומקצינות של ההתבטאות שלה. זה טורד את מנוחתי כי אני מזהה את ההחרפה גם אצלי שלא מצליחה להבין את השמאלנים רפי השכל שמוכנים להקריב את עצמם ואת כל האחרים על מזבח הבנת הסבל של הזולת הפלסטיני ובנוסף, לא מבינה את הימנים המטורפים צמאי הדם שלא מצליחים לראות שלא רק כתישה, רמיסה, הרג וחיסול יביאו לפתרון.

 

ומי שנראה לי חי, שלא לומר מאושר מתמיד מהמצב, זה הגמל. שמדווח בשמחה שהוא שומר על כושר עם פזצט"א אחת ליום לפחות. הוא נהנה מהאדרנלין שבמצב ושולח לי חיוכים רבים מהרגיל ודיווחים על כך שהיום הוא שכב עם כל עם ישראל. בנתיבי איילון.

וזה היה מרגש לראות את כולם יחד ככה. 

אולי באמת לא צריך למהר כל כך עם הפסקת האש. יש אנשים שרק עכשיו התחילו לחיות.

 

הצעתי לו לבוא לפה לנוח. אבל הנסיבות אצלי הן כאלה שזה לא יהיה ביקור רגיל והוא לא יוכל להשאר לישון ולעשות דברים שבדרך כלל עושים לפני שנרדמים, ולכן נראה לי שלמרות הצהרותיו הקבועות על חשיבות החברות וכל זה, הוא ימנע מלבוא. עד עכשיו הוא נמנע מלתת תשובה ברורה באמתלה שהוא מדלג ממקלט למקלט. הוא בטח מכין את תירוץ מליון הדולר לכך שהוא מעדיף להשאר במרכז המופגז על פני לבוא למקום שקט וורגוע.

אין לי כוח אפילו להתרגש מזה. אני ממש עייפה.

 

אולי מחוסר שינה אני עייפה, או מהדואליות הזו. מלחמה פנימית שמטלטלת אותי מצד לצד כמו בובת סמרטוטים.

צבע כתום

כי אין אצלי אזעקות וצבע אדום, אז לפחות שכתום יהיה.

 

פשטידת דלעת בטטה וגזר:

 

250 ג"ר דלעת

בטטה אחת 

שלושה גזרים

 

מקלפים חותכים לחתיכות סבירות בגודלן ומבשלים במים רותחים עד שיתרככו.

מסננים מהמים ומועכים לפירה כתום מרנין.

אחרי שקצת מתקרר מוסיפים

1 קוטג'

חצי כוס גבינה צהובה

1/2 מיכל שמנת מתוקה

4 כפות קמח

שלוש ביצים

מלח, פלפל, פפריקה, צ'ילי גרוס יבש

 

את כל זה מכניסים תבנית משומנת, או תבניות קטנות ואופים כ 45 דקות.

 

כי כתום זה האדום החדש.

 

לא בטווח

כיוון שאני גרה באיזור מרוחק ממטווחי הירי, או כמו שרשויות הבטחון המקומיות טוענות- הדרך אלינו עוברת מעל איזורים נרחבים של הרשות והם לא ירצו להסתכן ולפגוע באחים שלהם- כיוון שכך, אני חיה באיזור נטול מלחמה.

כלומר, אם אני לא מדליקה טלויזיה ורדיו ומתעלמת מהאתראות בסלולרי ומהסטטוסים בפייסבוק, אני יכולה לשכוח לחלוטין שאני חיה במדינה במלחמה.

ובאופן אוילי לחלוטין אני מרגישה אשמה.

כאילו שאם היו יורים טלים גם עלינו הייתי תורמת משהו למאמץ המלחמתי…

 

גם בלבנון 2 אף אחד לא מצא לנכון לירות לכיוון שלי.

כן, נפל פה זילזאל אחד. אבל זו היה כנראה טעות בכיוון וגם הוא נפל לייד ריכוז של פליטים מבועתים מאיזורים מפחידים הרבה יותר ולא ליד המקומיים השאננים. אף אחד לא נפגע והנזק שנגם היה מינימלי, אך מרשים.

איזור הנפילה הפך לאיזור תיירות מקומי למשך שבועות. כולם באו לראות איזה בור נוצר ואיך נשרפה חומת הסברס מהנפילה.

 

היום, במקום לבשל ועשות קניות נסעתי 45 דקות לפה ועוד 35 דקות לשם לעשות סידורים הכרחיים שלא יכלו לחכות. הגעתי בנסיעתי עד לגבול איזור שבו שומעים אזעקות מידי פעם.

כל שאר המקומות היו שלווים ופסטורלים כאילו לא היו דברים מעולם ואין מלחמה במרחק שעה נסיעה. ישבתי בבית קפה שתיתי גרניטה אגוזים ואכלתי עוגת שחיתות.

 

 

(לא את כולה ולא לבד, יש גבול אפילו לשחיתות)

 

הזמנתי קרובי משפחה שחיים באיזורים סוערים יותר לבוא לנוח פה אצלי, וגם את הגמל.

בנתיים אף אחד לא ממש ממהר לצאת מביתו ולבוא אלי.

כך שלא נותר לי אלא להמשיך בשגרת חיי ולעשות את מה שאני עושה תמיד.

היום אני הוזמנתי למסעדה.

אני אלך לשם מצויידת ברגשות אשמה, אבל מאחר ואני מכירה את המסעדה והאוכל המופלא שלה, לא תהיה לי ברירה אלא ליהנות.

משטרה מבאסת

אין לי מזל עם משטרה השבוע, זה בטח משהו בכוכבים.

בדרך כלל אין לי התקלויות עם המשטרה, הם לא מציקים לי ואני לא מציקה להם והנה השבוע אני נתקלת בהם פעמיים.

להגנתי אומר שהם התחילו.

באמת, אם אני לא בסדר, אני מוכנה להוריד את הראש ולקבל את הדין., אבל האזהרה שקיבלתי שמהשוטר בשבת ממש הרגיזה אותי.

והכעס היה עוד טרי אתמול, כשבדרכי מעבודה א' לעבודה ב', ביום הכי ארוך ומייגע שבשבוע עצר אותי שוטר אחרי אחד הרמזורים והפנה אותי לעמוד בתור של בדיקת תקינות הרכב.

אז נכון שהאוטו שלי נראה קצת גרוטאה, ככה זה כשאתה מודל 96 ושעברו עלייך כמה שנים על הכביש ובמגרשי חניה. אבל בכל זאת האוטו עבר טסט בהצלחה מרובה לפני חודש בדיוק. אז למה לעכב אותי כשאני ממהרת לעבודה?

אתם יודעים מה? גם את זה הייתי מקבלת בהשלמה, לולא עמדו לפני שלוש מכוניות בתור. וכל מכונית, לוקח כמה דקות לבדוק אותה.

אחרי חמש דקות שבהן הרגשתי איך עצבי נמתחים לאיטם ראיתי את הנהג בהמכונית שלפני יוצא מהאוטו והולך לדבר עם הבודקים. יצאתי גם אני.

אמרתי להם,

-אני מאחרת לעבודה. אתם מעכבים אותי. בשבל מה עצרתם אותי אם יש לכם שלוש מכוניות לבדיקה לפני? האוטו שלי עבר טסט לפני חודש ועבר בהצלחה, כל תקלה שהיתה תוקנה והוא בטיחותי, תשחררו אותי.

ישבו שם: שוטר ושוטרת, בודק, עוזר בודק ורשם. 

 

-תחזרי לאוטו גיברת, אמר אחד מהם. 

-אני מאחרת לעבודה!

-אין מה לעשות.

-יש מה לעשות, אל תעכבו אותי סתם.

-תחזרי לאוטו.

 

חזרתי לאוטו עצבנית רצח.

עוזר הבודק התקרב אלי וסימן לי לקחת רוורס.

-בשביל מה?

-זה בסדר, את יכולה לנסוע.

 

יופי לי.

לקחתי רוורס רק בשביל שהבודק יזנק ממקומו וירוץ אלי

-לאן את נוסעת?? בואי הנה.

-החבר שלך אמר לי לנסוע!!!

-הוא לא חבר שלי ואני האחראי פה ואני מחליט מי נוסע ומי נשאר!!

-לא נראה לי שהחבר שלך יודע את זה. ונמאס לי לעמוד פה, אני מאחרת לעבודה!!

-תתדקמי, תתני לי את הרשיונות.

 

התדקמתי, נתתי את הרשיונות וחיכיתי באוטו בזמן המכוניות שלפני נבדקו באיטיות מרגיזה.

ואז הגיע תורי. הבודק עשה לי תרגילי כוח ועיכב עוד שתי מכוניות לבדיקה לפני התפנה אלי, מתאמץ להראות לי שאני לא עושה עליו שום רושם.

תדליקי אורות, עכשיו אורות גבוהים. איתות ימין, איתות שמאל , תלחצי על הברקס. תזיזי את ההגה ימינה ושמאלה כשאני אגיד לך. תזיזי עכשיו, תזיזי, תזיזי, למה את לא מזיזה. הלו, עוזר, לך תעזור לגיברת להזיז את ההגה.

עכשיו תסעי קדימה, תצאי מהאוטו ותבואי לקחת את הרשיונות

 

-למה? אתה לא יכול לתת לי אותם ושאני אסע כבר לעבודה??

-לא!

-אררררררררררררררררררררררררר

 

יצאתי מהאוטו והלכתי לרשם.

-אני צריכה את הרשיונות שלי

-בוקר טוב גם לך…

-אני צריכה את הרשיונות שלי ואני מאחרת לעבודה!

-טוב , קחי ויש לך שבוע לתקן את ההערות שקיבלת.

 

לקחתי, על הרשיון מאחורה הוטבעה חותמת שבתוכה נרשמו התיקונים שעלי לתקן, אכן דברים מסכני חיים ולא בטיחותיים בעליל

1. לבדוק את המנורות המאירות את לוחית מספר הרכב

2.לתקן פחחות בכנף הקדמית.

 

המשכתי בנסיעה כל כך עצבנית ומוסחת שכמעט עשיתי תאונה. אבל ככה זה כשמעצבנים אנשים שיכולים להחליט עלייך. והיום בפחחות הרכב הסתבר לי שלחוסר הסבלנות שלי יש מחיר – 350 ש"ח.