לויה

אתמול קברנו את הצרפתי

לויה עצובה עצובה.

התחושה שאיתה ליוינו אותו לקברו היתה של החמצה גדולה, בזבוז מטופש.

 

הצרפתי הגיע לארץ ולישוב שלי בסוף התיכון שלו ומאז נשאר.

איש צבעוני ומלא שמחה, או ככה לפחות זה היה נראה, מי שהכיר אותו גילה שיש הרבה סיפורים מוזרים, מסובכים ואפלים מאחורי משפחתו הגדולה. סיפורים שלא הובררו אף פעם עד סופם, כי הוא לא סיפר או סיפר יותר מידי. הייתה ביננו אימרה שממה שהצרפתי מספר, צריך להוריד תשעים אחוז ולהתייחס בחשדנות לעשרה הנותרים, אף פעם לא ידענו אם הוא מספר אמת או בדיה מנופחת, אבל גם אם חמישה אחוז ממה שסיפר היה נכון, היתה סיבה טובה לאפלה שבנפשו.

הוא התגייס לצבא, היה חייל מצוין להפתעת כולם, אף אחד לא חשב שיצליח להסתגל למשמעת הצבאית, אבל הצבא עשה לו טוב. הוא הצליח להביא שם לידי ביטוי את הצדדים החזקים שבו. מי ששרת איתו סיפר שהיה אמיץ וחזק וכריזמטי, שלקח על עצמו אחריות ומחוייבות וביצע הכל בצורה מצוינת.

 

אחרי הצבא חזר לישוב, עבד פה ושם למד לבד מחשבים, הכיר את חברתו האוסטרלית ונסע איתה לשם. אחרי חמש שנים חזר לבד. הם היו מעורבים בתאונת דרכים, היא נהרגה.

 

הדעות חלוקות לגבי התחלת ההתדרדרות שלו, יש כאלה שטוענים שהתחילה שם, בתאונה באוסטרליה. יש כאלה שטוענים שהתחילה בילדות, או במות אחותו, או בפיטורים ההם, או באלה שתבעו אותו על סכומי עתק ששילם עד ליום מותו.

העובודת הן שהתרבות האירופאית-צרפתית שהביא איתו, של שתית אלכוהול יומית, התדרדרה לכדי שתיה יומית מופרזת, נשימתו תמיד הדיפה ריח של ערק או וודקה. הוא אף פעם לא אמר לא לכוסית יין או לבקבוק שלם. בדרך כלל אפשר היה למצוא אותו עם פחית קולה או רב בול מלאות באכוהול כלשהו. תמיד זה היה נגד כאב בטן, או כאב שיניים או משהו אחר. אחר כך הוא כבר לא טרח לתרץ, רק היה מרים את צווארון חולצתו עד לגובה אפו בתנועה אגבית על מנת שלא נריח אותו.

 

נשים תמיד נפלו בקסמו. הוא היה יפה וחתיך ומצחיק ונדיב וקצת משוגע.

אבל הוא לא הצליח למצוא לו זוגיות בונה ומייצבת והקשרים הלכו והצטמצמו לכדי סטוצים סתמיים כשהחלק האפל בנשמתו השתלט עליו.

עם זאת הוא תמיד היה חבר טוב ונאמן ללא גבולות. 

פעם התקשר אלי, שמע שרידי בכי בקולי והודיע לי שהוא בא עם כוח הצלה ועם תלם ושהוא לא מתכוון ללכת לפני שאחייך חיוך אחד אמיתי. אמר והתכוון לזה. למרות התנגדותי, התייצב אצלי עם הכוחות המגוייסים ולא עזב עד שחייכתי ונשבעתי שאני בסדר.

בפעם אחרת לתלם היתה זוגיות חדשה, היא רצתה לבוא לגור איתו עם שלושת ילדיה, שנת הלימודים עמדה להתחיל והבית של תלם שהרחיב את הבית עוד לא היה מוכן. הצרפתי נתן לה ולשלושת ילדיה את הבית שלו והלך לישון אצל חברים, עד שהבית של תלם היה מוכן. שלושה חודשים.

הוא תמיד היה הראשון שעזר להעביר דירה, לארח חברה, לצאת לבלות ולהיות חבר עבור אנשים שאפילו לא החשיבו עצמם כחברים הכי טובים שלו.

 

עד לפני כמה שנים היינו חוגגים יחד יום הולדת, כי זו שלו היא רק ארבעה ימים לפני שלי. 

בשולחן ארוחת יום ההולדת הוא היה תמיד הרוח החיה, מצחיק ומקסים ומספר סיפורים אינסופי.

 

בשנים האחרונות האלכוהוליזם החל לתת בו אותותיו. בריאותו החלה להתדרדר. הכבד נפגע ואחריו החלה התדרדרות קוגנטיבית ופיזית כללית. חבריו הרבים ניסו לעזור לו. ללוות אותו לתמוך בו, לקחת אותו לבתי חולים, למרכזי גמילה. 

הוא היה בורח. מהאישפוזים בבתי החולים וממוסדות הגמילה. הוא היה מבטיח שהפעם ישתף פעולה ובורח, שוב שוב.

לפני כשנה ביקש שאבוא לעזור לו, ביקש רק אותי.

 

מצאתי אותו בביתו, אחרי שברח מאישפוז במחלקה הפנימית, רזה וירוד, שוכב במיטה רטובה משתן ומלוכלכת בצואה, מתנדנד ונופל, מייבב מכאבי בטן ומחום גבוה. רחצתי אותו, ניקיתי את המיטה עד כמה שיכולתי והשגתי לו חיתולים למבוגרים. הכנתי לו טבעול תירס, כי זה מה שרצה, חתכתי והאכלתי אותו. אחרי שתי חתיכות של סנטימטר מרובע הוא לא היה יכול להמשיך לאכול.

אחרי שבוע שבו התחננתי, הסברתי, בקשתי ואיימתי הצלחתי לשכנע אותו לחזור לאשפוז בבית החולים. הוא נשאר שם יומיים וברח שוב ברגע שהרגיש טוב יותר.

אני הרגשתי שקשה לי לעמוד בזה. לא בגלל הטיפול, אלא בגלל חוסר התוחלת, התסכול והייאוש שיש בלטפל במישהו שלא רוצה לעזור לעצמו. ובגלל ההרגשה האיומה שיש בלראות מישהו קרוב שמתדרדר ויורד לתהומות של השפלה. אז התרחקתי. הייתי פוגשת אותו לייד הסופר מידי פעם, כשהיה קונה או גונב אלכוהול  כשלא היה באשפוז.

 

בתקופה הזו היה כבר פגוע ומכור ברמה כזו שהיה פורץ לבתי חבריו והופך את הבית בחיפושים אחרי אלכוהול. רבים מחבריו ניתקו איתו קשר.

 

בחודשים האחרונים גברה הפגיעה מוחית בגלל חוסר תפקוד הכבד והוא היה מאושפז במוסד סיעודי , סוג של הוספיס למכורים. מי שביקר אותו סיפר שהוא כבר לא מזהה אף אחד. שהוא מתפשט בכל מקום, עושה את צרכיו על עצמו ושהוא חסר מודעות וקשר עם הסביבה לחלוטין.

לא נסעתי לבקר אותו. לא היה בשביל מי ובשביל מה.

 

לפני יומיים הוא נפטר.

אתמול הוא נקבר.

מרבית חבריו באו ללוות אותו בדרכו האחרונה, אומרים זה לזה ולעצמם שהם רוצים לזכור אותו בזמנים הטובים שלו.

באוגוסט הקרוב הוא היה צריך לחגוג יום הולדת 52.

28 תגובות בנושא “לויה

  1. עצוב
    אני זוכרת שסיפרת עליו
    ועל ההתדרדרות שלו לאלכוהול
    זה נכון שיש בתרבויות מסויימות תרבות שתייה
    אבל רוב האנשים לא הופכים את זה להכרח יומיומי והתמכרות
    חושבת שבאמת כדאי לזכור מי שהוא היה בימים הטובים שלו
    מאוד אהבתי את מה שכתבת עליו
    רואים שהיה לו מקום חשוב בלב שלך

    שולחת חיבוק

    אהבתי

  2. התגלית בזה שרחצת והאכלת אותו, 
    מעניין איזה סיפור חיים הוא הסתיר, זה נראה כמו התחלה של ספר, על איש שסבל כ כ שרק האלכוהול הצליח לשתק את הכאב וגם הוסיף לו שמחה לחייו הקצרים

    אהבתי

    1. בבסיס הוא כנראה בא ממשפחה לא מתפקדת במיוחד ועם רקע של הפרעות/מחלות נפש. אין ספק שהאלכוהול החמיר את הצדדים הלא בריאים שלו, עד שלבסוף נשארו רק הם…

      לא חושבת שהאלכוהול שימח אותו, רק הקהה מעט את כאבי הקיום שלו…

      אהבתי

  3. אחד הסיפורים המרתקים והעצובים שנתקלתי בהם 
    אפשר היה לעשות עליו סרט 
    למרות שהוא נכנס לאישפוז וברח,וגנב מחבריו ואיבד כל יציבות אני לא חושבת שהוא עשה את זה כי הוא לא רצה להירפא
    אני חושבת שהוא נמנע מלטפל בעצמו כי הוא פשוט לא רצה לחיות 
    הוא סבל המון,איבד את הטעם לחיים והוא ידע שזו הדרך למטה 
    בכל זאת זו רק פרשנות אחת
    מעניין מה הוא היה עונה על זה בכנות
    ופועה כל הכבוד בו שטיפלת בו במצב קשה שכזה 
    לא הרבה היו מסוגלים לעמוד מול מחזה כזה ולתפקד גם בשביל עצמם וגם בשביל מי שהם מנסים לעזור לו 

    אהבתי

    1. הוא היה אלכוהוליסט והאלכוהול היה חזק ממנו.
      אלכוהוליזם זו מחלה קשה שלוקחת אדם לתהומות שלו ולא נותנת לו אפשרות לעלות חזרה.
      אין ספק שהאלכוהול חיזק את הצדדים הפחות טובים שלולא היה אלכוהוליסט היה יכול להתגבר על האפלה שבנפשו ולבנות חיים קונסטרוקטיביים הרבה יותר.

      אהבתי

  4. אני זוכרת שכתבת על ההתמוטטות שלו ועל ההחלצות שלך. אני זוכרת את החמלה והחברות וגם את הכעס על הבזבוז…
    עצוב נורא. צעיר מידי.
    הפרטים המועטים שנתת מציירים אדם ברוך כשרונות ומעלות שמשהו בנסיבות חייו השתבש… משהו היה גדול עליו בחיים האלו. וזה באמת עצוב ולפעמים לא ברור למסתכל מהצד: איך יתכן הרס עצמי כל כך חזק.
    שולחת לך חיבוק גדול.

    אהבתי

    1. התחושה של הבזבוז היא חזקה מאד.
      לראות את ההתדרדרות של האישיות ושל הגוף אצל אדם קרוב זה משהו לא מומלץ בכלל.

      כל אדם נוגע במעגל של אנשים, לפעמים בדרכים שהוא לא מדמיין אפילו וכך גם הוא. ללויה שלו באו די הרבה אנשים בהתחשב בעובדה שהוא לא היה נשוי ולא היתה לו פה משפחה ובהתחשב שלא עבד בשנים האחרונות, מי שבא היו רק אלו שהיה חשוב להם לבוא בגללו בלבד.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s