רצח מוצדק

להתעורר בבוקר לידיעה מזעזעת על רצח ילדים בידי אביהם זו חויה לא פשוטה בכלל.

אני מנסה להדחיק את המחשבות הבלתי נמנעות על מה חוו הילדים ברגעיהם האחרונים, אבל הן לא באמת מרפות.

 

במהלך היום הולכת ומתבהרת ההבנה שזה לא היה מקרי ולא בלתי צפוי במידה זו או אחרת.

שכמו שזה מצטייר , היה עבר של אלימות שלו כלפי אשתו, שנאלצה לצאת מהבית למעון לנשים מוכות לשם הגנה מפניו. וכנראה ברחה מהארץ וממנו בגלל אירועי אלימות קודמים שהמשיכו לאיים עליה.

אירועי אלימות. איזה מילים מכובסות אלה לפחד מוות מבוסס ואמיתי שבתוכו חיתה.

 

ובכל זאת יש בכל אוסף תגובות לכל כתבה על הנושא יש איזה שונא נשים, שכותב שאמנם זה רצח נתעב והרוצח צריך למות, אבל חייבים להבין שגם לאשה יש חלק במעשה. שחייבים לקחת בחשבון לפעמים יש נסיבות מקלות.

ואני קוראת ולא מאמינה, ולא מבינה ולא קולטת, באיזה בית גדל המיזנטרופ שונא האדם ובעיקר האשה, שחושב שיש איזשהיא הצדקה, הסבר או תירוץ לרצח של ילדים, או לרצח של אשה. איפה צמח אדם שמאמין שאם היא מעצבנת אותו זו עילה סבירה לרצח, שאם קשה לו בגלל שעזבו אותו היא צריכה לשלם, בחייה או בחיי ילדיה. באיזו סביבה חינוכית לימדו אותו שהילדים שלו הם כלי לפגיעה באדם שהוא שונא.

איזה שנאה עיוורה את עיניו של הרוצח עד כדי כך שלא ראה את ילדיו הבוטחים והאוהבים מולו, אלא רק את ילדיה שלה? איך אטם את אזניו לקולותיהם, לקריאותיהם ותחנוניהם? כיצד הפכו בעיניו מבני אדם, יצורים חיים, ילדיו שלו, למכשיר נקמה?

ואיך, לעזאזל, מישהו יכול להבין את זה?

 

עירית לינור כתבה בסטטוס בפייסבוק:

"לא בגלל הריב על הרכוש, ולא בגלל הסכם המזונות, ולא בגלל בית הדין לעניני משפחה, ולא בגלל עורכי הדין, ולא בגלל השופט, ולא בגלל רשויות הרווחה ולא בגלל המשטרה.

כי הוא פסיכופט ורוצח, ולרוע אין תרופה."