עייפות סוף שבוע

חוזרת הביתה מותשת משבוע של עבודה, מימים ארוכים ארוכים.

אפשר להריח את סוף השבוע באויר, אפשר ממש להרגיש איך תיכף יגיע זמן המנוחה,

אבל לפני כן צריך למלא את המכונה בכביסה, אחר כך אלך לנוח.

ורגע לפני שאני הולכת לנוח אני חייבת להכין משהו לאכול ולא בא לי ג'אנק אז,

שוטפת אורז מלא במים זורמים

מניחה בכלי הפלסטי של המיקרו, שופכת עליו קצת שמן זית, מלח פלפל וכמון, מים רותחים ולמיקרו.

עד שהוא מתבשל אני חותכת בצל ומטגנת במחבת סוטאז' גדול עם שמן זית

מגרדת שני גזרים ומוסיפה למחבת

מנסרת גרעינים מקלח תירס טרי ישר למחבת ומערבבת.

מפרקת רבע כרובית לפרחים קטנים ומפזרת אותם.

חותכת פלפל אדום לקוביות קטנות

ושתי עגבניות לקוביות בינוניות וגורפת אותן למחבת.

מערבבת ומנמיכה קצת את האש.

מוציאה מהמקפיא אפונה ובוזקת מלמעלה.

קצת רוטב סויה, קצת רוטב צ'ילי מתוק קצת פלפל שחור, מלח וצ'ילי יבש גרוס,

מערבבת ומכסה במכסה השקוף.

במחבת קטנה אני קולה שקית גרעני חמניה קלופים ועוד חופן אגוזי מלך שבורים.

כשהמיקרו מצפצף אני מוציאה ממנו את האורז המוכן ומוסיפה אותו למחבת ומערבבת ונותנת לו לנוח קצת.

אחרי עשר דקות נמאס לי ואני לוקחת צלחת וממלאה אותה בתבשיל.

אוח, טעים.

מציצה בשעון, תיכף צריכה ללכת לעבודה מס' 2 להיום ועוד לא נחתי.

שוטפת כלים והולכת לעבודה.

חוזרת אחרי שעתיים, סוף השבוע קרוב עוד יותר אבל,

תולה את הכביסה שסיימה להתכבס

ומכניסה סיבוב נוסף.

אני כל כך עייפה שבא לי לילל, אבל זה לא יעזור, אז אני מבטיחה לעצמי שרק עוד רגע ואני אלך לנוח.

אבל לפני זה לטאטא את הרצפה מהלכלוך שהכניסו הכלבות.

מכינה קפה והולכת לנוח קצת על הספה, רק כדי להזכר שבעוד חצי שעה אני חייבת לצאת לפגישה שקבעתי לפני שבועיים.

קמה להתקלח. להתרענן.

יוצאת מהבית, עוצרת למלא דלק, מפהקת.

העיניים צורבות לי 

נוסעת, נפגשת, עושה מה שצריך חוזרת הביתה כעבור שעה וחצי עייפה עוד יותר

אבל צריך לתלות את הכביסה מהמכונה השניה.

ולהאכיל את הכלבות הרעבות.

כבר כמעט תשע בערב, אני שוב רעבה, אני אוכל את מה שהכנתי מוקדם יותר, מזל שיש הרבה.

אני עייפה, מותשת.

נכנסת למיטה ומנסה להתנחם במחשבה שסוף סוף אני לא צריכה לעשות כלום, אבל אני נזכרת שמחר, באופן חריג, אני צריכה ללכת שוב לעבודה.

 

 

 

לעשות עבור מישהו אחר

נאמנה למה שאמרתי לה בתגובה לפוסט, החלטתי להתנהג בהתאם.

כי אני זוכרת כמה כייף לעשות משהו בשביל מישהו שאכפת לך ממנו.

גם אם קשה יותר שמישהו עושה עבורך.

 

הגמל שלח הודעה מפתיעה, ושאל אם יוכל לבוא לקפה קטן, שנוכל לדבר על כל מה שלא הספקנו. מייד אמרתי שכן ואחרי מחשבה שאלתי אם יוכל לאסוף משהו עבורי, למרות שזה לוקח אותו עוד כ35 דקות מחוץ לדרכו ומאריך אותה.

כמובן שהשארתי לו בצורה מאד ברורה את האופציה לסרב, יותר נכון הוא היה צריך להתאמץ כדי להגיד שזה מסתדר לו, כל כך סידרתי הכל ככה שזה בסדר אם לא…

כמעט בטרם הספקתי לשלוח את הבקשה כבר קיבלתי תשובה חיובית, ברורה ומוחלטת בלי שום היסוס.

אז כן, נראה לי שזה גורם שמחה לעשות משהו עבור מישהו אחר ושזה חשוב לאפשר את זה מידי פעם, כדי לשמח מישהו שחשוב לך.

צירוף מקרים על חושי?

בגלל חתונה שנערכה אתמול, בשישי בצהריים, לא הגעתי ללשטוף את הרצפה.

יש כמה פעילויות שאחריהן זה מרגיש שהשבת הגיעה. אחת מהן זו שטיפת הרצפה. שאותה לא הספקתי אתמול, והשבת התחילה למרות זאת.

 

כשקמתי הבוקר והצצתי מהמיטה בחלקת הרצפה שנשקפת מחדר השינה, יכולתי לראות שהבית ממש לא נקי.

ואמנם שבת ולמי יש כוח…

בכל זאת קמתי והחלטתי לנקות.

קצת אבק, שירותים, מטבח.

שאיבה של הספה וניקוי בשמפו לספות (כן, הדוגמנית עולה על הספה כשאני לא בבית וחייבים).

טאטאתי את הבית והתחלתי לשטוף.

קודם כל את הסלון.

הזזתי את הספות ורחצתי מאחוריהן ומאחורי שולחן המחשב.

כשהחזרתי אותן למקום חשבתי שאמנם הרצפה רטובה, אבל אם הגמל יבוא, אוכל להושיב אותו על הספה הנקיה ולהגיד לו להרים רגליים על השולחן. זו לא תהיה בעיה, אכין לו קפה. לא , הוא ירצה מים קרים, והוא ישב ויחכה שם עד שאסיים לשטוף את החלק של המטבח. אחרי שאסיים אוכל לשבת ליידו עד שהבית יתייבש.

 

הגמל לא היה אמור לבוא.

להיפך, מאחר ואירע אסון במשפחתו ופטירה בלתי צפויה של אדם צעיר, ומאחר ודיברנו אתמול והוא אמר שיהיה עם המשפחה, ידעתי שאין מצב שהוא יבוא.

ובכל זאת היתה לי תחושה חזקה מאד שהוא תיכף מגיע.

הוא לא הגיע.

לפעמים זה קורה לי שאני חושבת עליו, ופוטרת את המחשבות כביטוי של רצון או תקווה שלי.

מצד שני, היו לנו הרבה צירופי מקרים מוזרים לאורך השנים.

בדרך כלל אני לא אומרת כלום, אבל הפעם התחושה היתה כל כך מוחשית וחזקה שכתבתי לו הודעה:

"היי גמל, מה שלומך? היום בצהריים היתה לי הרגשה חזקה שתיכף תבוא, זה היה מוזר…"

הוא ענה "אמא'לה"

 

התקשר אלי מייד ואמר שעם כל ההתרחשויות הלא פשוטות במשפחתו הוא חשב לבוא אלי, ככה בלי תכנון, לשבת קצת ולדבר. בסופו של דבר נאלץ להשאר אצל אחיו שהרגיש לא טוב. 

כן בדיוק בשעה שחשבתי עליו.

 

אולי גם זה צירוף מקרים.

אני באמת לא יודעת.

 

תרגיל בבגרות

הזמינו/כפו עלי השתתפות בהשתלמות חצי יומית קצרה של הארגון.

רשימת ההרצאות היתה קצרה ומדכאת.

ההרצאה הלפני אחרונה והארוכה מכולן היתה – מעגל צבעים אינדיאני.

ולאחריה עדכון מידע של הבכירה הראשית (דרך מעולה לוודא שאף אחד לא יברח לפני הסיום)

שאלתי את חגיגת והיא הכריזה שהיא לא באה (מעגל צבעים אידיאני, נראה לך???!). אבל פרלה ועוד כמה שאני מחבבת אמרו שיהיו, אז התנחמתי במפגש החברתי הנעים. רק שכל פעם שחשבתי על המילים מעגל צבעים אינדיאני, הרגשתי איך לחץ הדם שלי עולה.

מה זה השטויות האלה? מה הם כופים עלי רוחניות והתפתחות עצמית מומצאת בגרוש?

שונאת את בולשיט הניו אייג'י הזה שנאת תהומית, לא מאמינה בזה ובשטויות אחרות ולא אוהבת השתתפויות כפויות במסווה של העשרה כייפית בעבודה.

אבל אני צריכה לשפר את היכולת הפוליטית-פנים ארגונית שלי וידעתי שהבכירות כולן תהיינה שם ושירשם לי שלילי בפנקס הלא נראה אם לא אבוא, אז באתי. אחרי הכל אני צריכה את חוות דעתן הטובה על מנת להשיג את מטרותי.

 

יצא שאיחרתי. אני שאיני מאחרת לעולם, אני שמקדימה את זמני מאז ומעולם, אני איחרתי. בחצי שעה.

התת מודע שלי עבד כל כך יעיל שבכלל לא הבנתי שאני מאחרת עד שנכנסתי לאולם ההרצאות וכמה עשרות ראשים הופנו אלי במבט נוזף.

ההרצאה הראשונה היתה מטעם נותני החסות שדאגו לארוחת הצהריים, ארוחה שחיכתה בחוץ ולא הספקתי לאכול ממנה.

נכנסתי , התיישבתי לייד פרלה ששמרה לי מקום וחיכיתי שיגמר התשלום הורבלי עבור האוכל.

כשהסתיים, יצאתי באישור ההנהלה לאכול משהו,דיברתי עם המרצה שהביאה את האוכל ושאבתי ממנה מידע חשוב בהרבה מהשטויות שהלעיטה אותנו כשעמדה על הבמה, ויצא שהפסדתי כמעט חצי מההרצאה השניה. דווקא היתה מענינת. יחסית, כלומר.

ואז הגענו לרגע שממנו חששתי – הקשקוש הגדול של מעגל צבעים אידאני.

חילקו לנו דפים, צבעים ולוחות קרטון לכתוב עליהם והתבקשנו לעשות ככה ולכתוב אחרת ולצייר ולשרבט ולא לשכוח לצבוע. פעילות עולצת לגיל הרך. זוועות.

מייד כשהמנחה ביקשה שנכתוב את שמותינו על הדף הרגשתי התנגדות אדירה וחוסר רצון מוחלט ומושלם לעשות כבקשתה.

הרי אני לא חייבת ואף אחד לא יכריח אותי אם אני לא רוצה להשתתף בזה.

אבל אז אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתבגר. ללמוד לעשות משהו שבעליל לא יזיק לי, גם אם הוא לא לגמרי לטעמי, שלא יקרה כלום אם אשחק את המשחק.

שזה לא אומר שאני בוגדת בערכיי, בכנות וביושר שלי, זה רק יגיד שהשכלתי מספיק כדי להשתתף במשחק החברתי הנדרש ממני. שלמדתי לקח והחכמתי טיפה.

אז עשיתי מה שביקשה המנחה, כתבתי ואיירתי וציירתי וצבעתי.

זה היה מטופש מאין כמוהו (הצבע הירוק מסמל צמיחה! הצבע החום מסמל אדמה, יציבות!) אבל כמו כל קשקוש ניו אייגי, היו מי שחשבו שזה מדהים ובול קולע למטרה, כך שאפילו השתעשעתי קצת.

 

בסוף החלק הזה הגיע תורה של הבכירה הראשית שעדכנה אותנו בדברים לא חשובים ולא משמעותיים והודתה שוב ושוב לחברתה הטובה שבאה במיוחד להנחות את הקבוצה במעגל הצבעים האידיאני. ורק אז הבנתי כמה מזל היה לי שהחלטתי לנהוג בבגרות ולא לעשות דווקא ולעמוד על עקרונות לא חשובים.

כן, נדמה לי שהתבגרתי קצת.

 

 

המקרה המוזר עם התלם

משהו מוזר מאד קרה/קורה לי עם תלם.

אני לא בטוחה שמדובר בעבר או בהווה. 

 

בפעם האחרונה דיברתי איתו קצת לפני מסיבת פורים. הוא התקשר לשאול אותי אם אני באה ואני אמרתי שנראה לי שלא, רציתי להגיד לו שאני לא במצב רוח מתאים למסיבות, אבל הוא נשמע קצר רוח במקצת, אמר שלום מהיר וניתק את הטלפון.

תארתי לעצמי שהוא עסוק, כי בדרך כלל למסיבות האלה של פורים באה אחותו ובעלה וכמובן החברה שלו והבית שלו בטח מלא באנשים, הוא נשמע כמו בן אדם עסוק בהכנות של טרום מסיבה.

 

אחר כך עברו הימים.

אני הייתי שקועה בתקופה לא פשוטה ולא התפניתי לשים לב שהוא לא יצר איתי קשר מאז.

בדרך כלל זה הוא שמתקשר. 

כשהוא בלי חברה או בתקופות משבריות, הוא מתקשר כל יום, לפעמים אפילו יותר מפעם ביום. בא אלי פעמיים בשבוע ואומר בכל פעם תודה על קיומי וחברותי. כן. בקול רם.

זה הדדי, גם אני אומרת בקול רם שאני שמחה שהוא חבר שלי. כי חברים זה לא עניין מובן מאליו, לא בעיני ולא בעיניו.

כשהוא לא היה מתקשר יומיים שלושה , הייתי מתקשרת אליו אני. כל זה בתקופות שאין לו חברה. כשיש לו חברה הוא מתנהג כמו תיכוניסטית מאוהבת, או אולי כמו סתם גבר ומפנה את מעט הקשב שלו לחברה שלו. תדירות הטלפונים יורדת לפעם בשבוע-שבוע וחצי והמפגשים לפעם בשלושה ארבעה שבועות.

כנראה שבגלל זה לקח כמעט חודש, עד ששמתי לב שלא דיברנו המון זמן.

בדקתי מתי היתה השיחה האחרונה ומתי הסמס האחרון וראיתי שלא דמיינתי, באמת עבר המון זמן.

שלחתי לי ווטסאפ – אנחנו ברוגז?

הוא לא ענה. בכלל. רק שבווטסאפ אפשר לראות שהוא השתמש בתוכנה ובדיוק מתי. חיכיתי. לא ענה.

אחרי יומיים של חוסר מענה התחלתי לחשוב ברצינות שאנחנו ברוגז, רק שלא יכולתי להעלות בדעתי על מה ולמה, כי לא דיברנו ולא רבנו ולא היה ביננו שום חיכוך , ובכלל בחברות שלנו אין בכלל ערך כזה של לא לדבר, של לעשות ברוגז.

לא מתאים לנו, לא מתאים לגיל, לא מתאים לשום דבר שאני מכירה בו ובי ובחברות ביננו.

אז ניסיתי להתקשר והוא לא ענה. וגם לא חזר אלי.

לא אחרי כמה שעות ולא אחרי יום או יומיים.

כוח הצלה אמרה לי שאולי הוא בחו'ל, יוגה אמרה שזה נשמע לה מוזר מאד והגמל אמר שהוא לא מבין מה קורה פה.

חלפו עוד יומיים שלושה ואני אמרתי לעצמי שבסך הכל ניסיתי להתקשר פעם אחת וניסיתי לשלוח הודעה פעם אחת ולא נעניתי. 

אז ניסיתי להתקשר שוב. הוא לא ענה. ולא חזר אלי.

למחרת שלחי לו הודעה:

הי תלם, מה קורה?

לא דיברנו מעל חודש, אתה לא עונה לטלפונים ממני או להודעות. קרה משהו? יש סיבה לכך שאנחנו לא מדברים?

 

לא קיבלתי תשובה עד היום.

שברתי את הראש בנסיון להבין מה קרה לו, מה קרה לנו והאם זו אשמתי, כי אני באמת לא יכולה לחשוב על שום דבר שיכול להביא אותו להתנהגות כל כך לא אופיינית לו ולקשר שלנו. הפכתי והפכתי הלוך ושוב במה שאולי היה יכול לקרות ולא העליתי בדעתי כלום.

 

עכשיו אני בשלב ההשלמה. 

כי אם לא קרה לו אסון נוראי שניתק אותו מהאנושות, אני ממילא לא רוצה אדם שמתנהג ככה בתור חבר.

כוח הצלה אמרה לי שהיא תנסה לדבר איתו ולהבין מה קרה. יוגה אמרה לי שהיא אף פעם לא החזיקה ממנו כמוני והגמל אמר לי שזה מה שיש.

נראה לי שאפשר להגיד שזה קרה בעבר, איבדתי אותו כחבר.

הפעם הראשונה שלי

צופה העבירה לי שרביט של סיפור הפעם הראשונה.

אני אמורה לכתוב על איזו פעם ראשונה כלשהיא ולהעביר את השרביט לארבעה אחרים.

למען האמת אני מתלבטת לגבי בחירת נושא הפעם הראשונה, כי בדיוק כמו לכולם, גם לי בכל דבר היתה פעם ראשונה. אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, הפעם הראשונה הצלחתי לרכוב על אופניים, הפעם הראשונה שבה מת לי מישהו אהוב… לא חסרות חוויות מרגשות ומטלטלות והופכות עולם וחיים של פעם ראשונה.

 

אבל אני אספר על הפעם הראשונה שבה נאלצתי בניגוד לרצוני, להיות אמיצה וגיבורה ולצאת מאיזור הנוחות שלי, כי זו היתה פעם ראשונה ששינתה אותי לחלוטין ויצאתי ממנה אחרת לגמרי.

 

כשהתגייסתי לצבא נפסלתי למרבית התפקידים שהם קצת יותר מפקידות עקב פרופיל נמוך במיוחד בגלל הגב הנפלא שלי. אבל אני, מה לי ולפקידות? הרי לקבל הוראות אני שונאת, מורדת בנשמתי ופמיניסטית בהתהוות. הרעיון שאצטרך להכין קפה לאיזה מפקד עוררה בי חלחלה. ולכן , כשהציעו לי לצאת לקורס משק"יות ח"ן לא היתה שמחה ממני. אני אהיה פקידה, אבל קצת יותר!

בסיום הקורס, הוצבתי בבסיס של חיל אויר, ולמדתי את התפקיד מאלו שהיו שם לפני. היתה איתי עוד משק"ית אחת שהגיעה קצת לפני וידעה טיפה יותר ממני. ביחד איתה, הייתי אחראית על מעל 300 חיילות בבסיס הענק. בין השאר אחראית לעשות מסדרים במגורים, לוודא שהן חיות בתנאיי הגיינה סבירים לכל הפחות.

 

המגורים המרכזיים של החיילות היו מבנה בן שלוש קומות, בתצורת ח' שבמרכזו רחבה גדולה. החיילות היו מחכות בחדרים בזמן המסדרים ולאחר מכן יוצאות למסדרונות, עומדות סמוך למעקה ומקבלות את סיכום המסדר.

היינו מכריזים על מסדר ובשעה האמורה היינו עוברות (משק"יות הח"ן ונציגה, בעלת הדרגה הגבוהה בכל קומה) ובודקות את המגורים, חדר חדר, וכל מקלחת, שירותים ומסדרון. מעירות באופן אישי על לכלוך, אבק, חוסר סדר ונזק לציוד צבאי. במידה שהלכלוך היה מוגזם היינו יכולות לעשות מסדר חוזר ולהטיל עונשים לפי הצורך, אבל לא היה בזה צורך, ככה הסבירו לי המשק"יות הותיקות לפני עזיבתן, החיילות יודעות שלא כדאי להסתבך איתנו. עשינו כמה מסדרים יחד, הותיקות והחדשות ולמדנו מה עושים ואיך.

אך רצה הגורל ומייד לאחר שהמשק"יות הותיקות עזבו, המשק"ית הנוספת לי חלתה ואושפזה באופן דחוף. נשארתי לבד.

עברו כמה ימים והיא לא חזרה מהאשפוז ולאט לאט התברר שהיא גם לא תחזור ושאין ברירה, למרות שאני לבד, חייבים לעשות מסדר. ממש לא רציתי, אבל הקצינה שלי לחצה עלי והודיעה לי שחייב להערך מסדר, גם אם אין משק"ית נוספת, גם אם זה לא מקובל.

פרסמתי את דבר קיום המסדר, ובכל אותו יום הייתי מתוחה ועצבנית מהמחשבה שאצטרך לעבור חדר חדר לבדי ולעמוד מול חיילות בדרגה גבוהה משלי, ומבוגרות ממני, ולהעיר להן ולנזוף בהן כמו שראיתי את הותיקות עושות. ולעשות הכל לבד… שקשקתי ממש.

 

כשהגיע הערב והזמן לביקורת התייצבתי במגוריי החיילות, אחוזת בחילה מרוב לחץ, רועדת כולי. נשמתי עמוק, התייצבתי במרכז הרחבה והכרזתי על תחילת המסדר.

התחלתי לעבור בחדרים, בשירותים ובמקלחות, אחר כך יצאתי עם נציגות מכל קומה לסיבוב מסביב לבניין. הסיבוב מסביב לבניין היה רעיון שלי, שלמרות הלחץ שהייתי בו ולמרות שרק רציתי שייגמר כמה שיותר מהר, הבנתי שרצוי לבדוק גם שם ולא רק את פנים המגורים.

 

וטוב עשיתי, החדרים היו יחסית נקיים, פה ושם קצת אבק, לא רציני. אבל הכיורים במקלחות היו סתומים בשערות, הביובים כנ"ל וכיוון שאי אפשר היה להוריד את מי שטיפת הרצפה, גם הרצפה היתה מלוכלכת.

ומחוץ לבניין, סביב סביב היו זרוקים טמפונים משומשים, תחבושות וקונדומים, ניירות טואלט ועטיפות של ממתקים. כל מי שהתעצלה לקום ולזרוק לפח, פשוט השליכה מהחלונות החוצה.

הבנתי שהבנות ניצלו את העובדה שהמשק"יות הותיקות והמפחידות הלכו וחשבו שעכשיו הן יכולות לעשות מה שהן רוצות.

אני מצידי , זכרתי שאני חייבת לקיים משטר אימה בשביל לשמור על סדר ונקיון, ולכן חזרתי למרכז הרחבה ועמדתי שם לבדי, טרש"ית ירוקה וטריה שריח הבקו"ם עוד נדף ממדיה, מול כמאה וחמישים חיילות שכולן ותיקות ממני ומבוגרות ממני.

נשמתי עמוקות, שילבתי ידיים (הדרך היחידה בה יכולתי למנוע מהן לראות כמה אני רועדת) פתחתי את הפה והתחלתי לדבר.

איזה לדבר? לצעוק. להטיף, להוכיח ולבסוף גם לאיים. זה הלך בערך ככה:

 

 "מה זה הטינופת הזו? איזה מן אנשים מוכנים לחיות בזוהמה שכזו? ככה לימדו אותכן בבית?? קשה לי להאמין שאמא שלכן מרשה לכן לזרוק זבל מהחלונות! אתן לא מתביישות? אני לא מאמינה שזה מה שאני מוצאת בביקורת, אמרו לי שאתן יודעות לשמור על נקיון, וזה מה שאני מוצאת?? זוהמה וטינופת שלא ראיתי בחיים! אתן בנות! לא נולדתן בדיר חזירים, אז למה אתן מוכנות לחיות בו??

אני מוכנה לקחת בחשבון שאתן לא מכירות את הסטנדרטים שלי, אז אני אסביר לכן, הסטנדרטים שלי הם בדיוק כמו שמקובל אצל אמא שלכן בבית! אף טיפת אבק! שירותים מצוחצחים! כיורים מבריקים! רצפות נוצצות! ארונות מסודרים! מיטות מסודרות בקפידה! אני לא רוצה לראות אפילו קפל בשמיכה! והכי חשוב השטח מחוץ למגורים, אולי חשבתם שזה בסדר, אולי אצלכם בבית זורקים דברים מהחלונות, אבל לא פה. פה אני לא מוכנה למצוא אפילו פירור של הטינופת שלכם. אני לא מוכנה לקבל את העצלנות שלכם, אתם תקומו ותזרקו ליכלוך לפח ולא החוצה! הבנתן? יש מקום לטמפונים ולתחבושות וזה לא על הרצפה ולא דרך החלון, ואני לא רוצה לדבר בכלל על הקונדומים, כי אם אני אראה רמז לקונדום, אני אעשה פה ביקורות פתע בשעות הכי לא צפויות ואתן והחברים שלכן תעלו למשפט, אם אתן לא זוכרות, אין כניסת חיילים למגורי בנות, ברור??

ועכשיו, יש לכן שעה אחת לצחצח את המבנה ואת החוץ שלו. אם תהיה לי הערה אחת. אחת! אתן כולכן תשארו שבת למסדר חוזר , ברור?

אני הולכת עכשיו וחוזרת עוד שעה. כדאי לכן מאד מאד שלא תהיה לי מילה אחת להגיד אחר כך."

 

סיימתי לדבר, הסתובבתי ויצאתי. מאחורי שמעתי את הנהמה הזאת של עשרות חיילות המומות, להשאר שבת למסדר? מי שמע על כזה דבר? מה היא חושבת לעצמה, בחיים לא תשאיר אותנו. 

כשחזרתי בדיוק כעבור שעה המגורים היו מבריקים ומצוחצחים. לא היה פירור אבק ולא קפל בשמיכה, השירותים והכיורים נראו כמעט כמו ביום שבו יצאו מהמפעל וסביבת המבנה היה נטולת כל לכלוך.

לקחתי את הזמן ועשיתי ביקורת חוזרת איטית ומותחת עצבים. חדר חדר, מקלחת ושירותים ואחר כך בחוץ צעד אחרי צעד, אבן אחרי אבן לאט ויסודי שיבינו עם מי יש להן עסק.

בסופה של הביקורת חזרתי למרכז הרחבה, הרמתי ראש אל החיילות הממתינות למוצא פי לכל אורך המסדרונות, לייד המעקה.

"כל הכבוד" אמרתי."כשאתן רוצות, אתן יכולות. הוכחתן את זה היום וזה מה שאני מצפה למצוא בכל מסדר. משוחררות"

 

הסתובבתי ויצאתי.

 

נכנסתי חיילת חדשה, ביישנית, חסרת בטחון, ירוקה ומבוהלת, יצאתי חזקה, בטוחה בעצמי, סמכותית ומפקדת.

אחר כך היו מעט מאד דברים שלא העזתי לעשות. הפעם הראשונה הזו הוכיחה לי מי אני וכמה כוח ואומץ יש לי ושאני יכולה לעשות דברים שלא העליתי בדעתי שאוכל. לא הייתי עושה את זה לולא הדבר נכפה עלי מכורח הנסיבות, ולמרות שהחוויה הצבאית שלי לא היתה הטובה ביותר בעולם, אני אסירת תודה, על ההתנסות הזו ששינתה אותי מקצה לקצה ולתמיד במהלך של שעה אחת.

 

 

 

 אני מעבירה את השרביט לע"ז, אם יואיל.

למילולי, שהלוואי שתחזור לכתוב, כי אני מתגעגעת ממש.

לאנג'י , שמזמן לא היתה פה וחבל.

ולרוזמרי שנעלמה לה ככה פתאום.