ימים כאלה

לא כל כך פשוט פה בזמן האחרון.

מוות של איש צעיר מאד הוליך לי את החשק לכתוב ממש רחוק. פתאום הכל נראה תפל וחסר חשיבות. על מה יש כבר לכתוב כשבחור שחגג לפני רגע יום הולדת 25 ועכשיו הוא נטמן באדמה, על מה יש כבר לכתוב?

 

על הצורפתי שמבזבז את שארית חייו, שהיו לו כל ההזדמנויות והוא חירב אותן בזו אחר זו? נראה מטופש ומיותר כל כך. שאפילו לא נשאר בי צער עליו, רק כעס על הבזבוז המטופש ועל כך שעכשיו הוא דורש ותובע שיבואו ויעזרו לו. אבל רק לפי תנאיו וגם אז הוא לא מוכן לתגמל את העוזרים לו, אלא ממשיך להתנהג בדרך שלו ההרסנית. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לזוז קצת הצידה כדי לא להפגע. מזל שסוף סוף המשפחה שלו הבינה שמצבו גרוע ביותר ואחיו בא לטפל בו. כך יכולתי להתרחק בלי רגשות אשם.

 

על ההחלטה לקנות מכשיר מיים מסוננים? התלבטות שמתמשכת על פני יותר משלוש שנים, כן , לא, לא יודעת. לא מצליחה להחליט אם אני רוצה כזו מכונה אצלי בבית או לא. לא מצליחה להכריע בין החיובי לשלילי. קוראת בלי סוף חוות דעת באינטרנט, מתחקרת חברים שכבר יש להם, שוב ושוב במעגליות ולא מצליחה להחליט. ופתאום הפרופורציות השתנו. מה כבר יכול להיות? או כן או לא. היתרונות והחסרונות ידועים מראש הרבה מאד זמן. צריך רק לעשות את הצעד ולהזמין. אז עשיתי את הצעד והזמנתי והכל היה מאד פשוט. המתקין הגיע ביום שלא הייתי בבית, אבל יוגה התנדבה לחכות לו וללוות אותו ואפילו לא סבלתי את הסבל הרגיל שאני סובלת כשקודחים ומזיזים דברים ומבלגנים לי את הבלאגן שלי. רק באתי הביתה אל מים צוננים וטעימים ורותחים בקלילות והייתי צריכה לשים את הקומקום בארון הגבוה, כי כנראה לא אזדקק לו יותר. על זה כל כך התלבטתי? מרגיש לי מוזר עכשיו.

 

על זה שהתפנה לי הבוקר היום ויכולתי לדאוג שיבואו סוף סוף תקן את הרצפות השבורות בבית, ובדיוק השיפוצניק היה יכול לבוא כי התבטלה לו עבודה אחרת, ועל זה שכשהוא הגיע המזגן הפסיק לעבוד וגיליתי שהמאוורר הישן שלא הופעל שלוש שנים, לא יופעל יותר לעולם כנראה, כי לקחתי אותו לפח האשפה ולא השארתי אותו לגמל שיבדוק ויתקן.

על זה שהזמנתי את איש המזגנים ושנאלצתי ללכת ולהשאיר את כולם בבית שלי לבד, כי הייתי חייבת להגיע לעבודה?

על זה שסגרתי את הכלבות בחצי הבית שרחוק מהמטבח והסלון כי השיפוצניק מפחד מהן?

 

אני כותבת בכל זאת. כי החיים ממשיכים והאבל נשאר של אמא של הבחור הצעיר הזה, שאיבדה שליש ממשפחתה ברגע אחד קצרצר. ואצל כל האחרים הוא יעבור או לפחות לא יכאיב כל כך.

בלוויה שלו, עמדו הרבה אנשים צעירים בני גילו שבאו לבכות עליו וההלם ניכר על פניהם. הם נראו מבולבלים ולא יודעים.

מאחורי עמדה מישהי שלחשה לחברתה: זה המוות הראשון הקרוב שהם חווים, רואים עליהם.

ומאיזו סיבה המשפט הזה העציב אותי יותר מההספדים שנקראו בקולות רועדים וחנוקים.

מפחיד

השעה 2:53 לפנות בוקר .

אני במיטה שלי, ישנה (כמובן).

רעש חריג מעיר אותי משנת חלום לעירנות מלאה ומוחלטת במהירות האור.

אני מכירה את הרעשים של הלילה בשכונה שלי. את קולות הצרצרים, את הכלבים של השכנים שאני מזהה לפי נביחה, את הטוסטוס של הנער שתמיד עובר כמעט מתחת לחלון שלי בשעות לא סבירות. אני יודעת מתי השכנים בבית ומתי לא. מבדילה בין טריקות הדלת של אלה מימין, לעומת אלו משמאל.

מכירה את צרצרים ומזהה את העטלפים שבאים לעצי הפיקוס כמעט בשם פרטי. ומכירה כל פרי פיקוס שצונח על הסככה בחוץ שמתחזה לאבן נופלת.

אבל הרעש שהעיר אותי אינו קשור כלל ועיקר לרעשי הלילה הרגילים. הוא חריג כל כך שאני מתעוררת ממנו במצב מוכנות מלאה לברוח או להלחם.

 

אני שוכבת במיטה, מתוחה ודרוכה, מחכה לראות האם הרעש חוזר. כל השרירים מכווצים, מוכנים להזניק אותי משכיבה לריצה, הדופק שלי דוהר והשמיעה שלי חדה כל כך שאני יכולה לשמוע את הצרצר שבחוץ עוצר להשתעל.

שוב רעש. כמעט בדיוק כמו הרעש הראשון.

אני מזהה אותו כסוג של נסיון להניע את התריס בחדר השני. מן נסיון לדחוף אותו. והתריס הרי נעול.

החדר השני ריק מאדם. אף אחד לא אמור להזיז בו את התריס בשעה 2:53 לפנות בוקר. או בכלל.

הכלבות פורצות בשטף נביחות מחריש אוזניים והרעש פוסק מייד.

 

באומץ שלא ידעתי שיש בי אני קמה והולכת במהירות לשירותים, מורידה את המים כדי לסמן למי-שזה-לא-יהיה שיש אנשים ערים בבית. בתקווה שמי-שזה-לא-יהיה לא מעוניין להפגש עם אנשים ערים.

אני לא מדברת ולא צועקת על הכלבות שישתקו כבר, כמו בדרך כלל משתי סיבות עיקריות:

א. אני רוצה שימשיכו לנבוח ולהפחיד את מי שבחוץ, נראה שזה עובד.

ב.אני לא רוצה שאותו עבריין שזומם לפרוץ לבית שלי ידע שאני אשה. אשה זה תמיד פחות מפחיד מאיזה גבר מגודל עם קול בס מהדהד.

 

אחר כך אני פוסעת בשקט מחלון לחלון בבית ומציצה דרך התריסים לראות אם יש תזוזה בחוץ. אני מחזיקה את הטלפון הסלולארי שלי אחרי שחייגתי 100 ורגע לפני שלחצתי על כפתור החיוג הירוק, מוכן, לכל מקרה.

אבל אני לא רואה כלום. שום תנועה ולא שומעת שום קולות.

אני עושה את אותו סיבוב שוב, בודקת כל חלון וחלון שוב.

עדיין שקט.

הכלבות השתתקו בנתיים.

הדוגמנית מתמתחת על המיטה שלה והתולעת מכשכשת אלי בזנב בשמחה גדולה.

טוב, אין מה לעשות מלבד לחזור למיטה ולנסות להוריד את הדופק למהירות נסבלת. לשכב עד שרמת האדרנלין תדעך מספיק כדי לאפשר לי מנוחה, אולי אפילו שינה. אחרי הכל, בעוד שלוש שעות אני צריכה לקום וללכת לעבוד.

 

שוב נשמע בחוץ רעש חריג, אבל הוא לא דומה לנסיון להזיז את התריס, אני חושבת שאולי מי שבחוץ נתקל במשהו שנתקל בקיר הבית, ככה זה נשמע. הכלבות שוב נובחות והרעש לא נשמע שוב.

הן משתתקות ואני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה ועוקבת בנשימה עצורה (לא מטאפורית, אני באמת עוצרת נשימה) אחרי כל רשרוש שנשמע בחוץ. הרשרושים הם רשרושי לילה רגילים. רשרושי לילה שמופרים רק בקולות פירות הפיקוס שממשיכים ליפול אקראית על גג המתכת של הסככה בחוץ.

 

אחרי עשרים דקות בערך אני שומעת את האזעקה של הסופר הסמוך מתחילה לילל. ומייד אני נרגעת. עכשיו אני יודעת בוודאות שהם כבר לא לייד הבית שלי. עוד חצי שעה ואני נרדמת וישנה בשלווה עד הבוקר.

 

בבוקר מספרים לי שמצלמות האבטחה של הסופר קלטו מספר דמויות, שנראות כמו נערים צעירים, כנראה בני מיעוטים שפרצו עם לום בצורה מקצועית למהדרין את הדלת האחורית הסופר והלכו ישירות למדפי הסיגריות, שם התחילו להעמיס פאקטים לתוך שקיות ניילון. כשהתחילה האזעקה לפעול, הם נמלטו והשאירו את שללם מאחור.

ועוד מספרים לי שזה היה הסופר השני שלהם לאותו הלילה, מהראשון הם יצאו עם שלל סיגריות בשווי עשרות אלפי שקלים.

הבית שלי סתם היה בדרך שלהם, בין סופר אחד לשני. אתנחתא קומית שכזו.

 

כשאני קמה בבוקר אני מלטפת את הכלבות הגיבורות שכנראה הצילו אותי מפריצה הביתה ומבטיחה ששבוע שלם הן מקבלות תוספת פינוק כל יום.

הסיכוי שהם יחזרו שוב אינו גדול, במיוחד לא היום. אבל נראה לי שהיום אתקשה להרדם.

עצוב

הבוקר כשקמתי מהמיטה, הרגשתי כמו בת מאה. כל הפרקים חרקו לי וכל עצמותי דאבו ועל העיניים נחה כבדות של לפני או אחרי בכי.

רק במקלחת, אחרי שהמיים החמים המיסו קצת את הנקודות הכואבות ופיזרו אותן בצורה יותר שווה יכולתי לנשום ולנסות להתחיל את הבוקר. ורק אז הבנתי שהכאב הוא לא רק פיזי.

 

לדעתי כתבתי עליו פעם אחת בלבד בבלוג. הצורפתי אף פעם לא היה שחקן מרכזי בחיים שלי, אבל תמיד הוא נמצא ברקע.

גם האנשים שברקע החיים שלנו עוברים לפעמים לחזית, כמו בפעם ההיא שהתקשר אלי לשאול משהו ושמע בקול שלי שבכיתי, מייד ארגן משלחת עידוד ולמרות כל מחאותי התייצב בבית שלי עם כוח הצלה ותלם ולא הלך עד שראה אותי מחייכת. היתה כרוכה בכך שתיה ודיבורים וסיפורים וחברותא שעודדה אותי מאד ונתנה לי תחושה שאני לא לבד.

לאורך השנים יצא לי לצאת עם תלם ואיתו (לפעמים עם עוד חבורה של אנשים) לפאבים. הצורפתי תמיד היה מוקד השיחות, מספר וממציא, מגזים ומספר בדותות בלתי אפשריות כל כך שהיינו צוחקים ומגלגלים עיניים. 

לפעמים היינו מגלים את גרעין האמת שהיה בסיפורים ולפעמים לא. תלם פעם אמר לי- כשהצורפתי אומר לי בוקר טוב, אני רץ החוצה לבדוק שהשמש זורחת.

ומצד שני הוא היה החבר הכי טוב שמישהו היה יכול לבקש. נותן ברוחב לב ובנדיבות שאין שניה לה לחבריו. חבר נאמן שיעשה גם את הבלתי הגיוני וסביר עבור חבריו.

 

הצורפתי שותה אלכוהול. כבר הרבה שנים. שותה הרבה אלכוהול . כל יום. מתרץ אותו כמו שמתרצים השותים יותר מידי – בפחית קולה שעולה ממנה ריח ערק – זה לכאבי בטן, הוא היה אומר. זה בכלל רק קולה, בפעמים אחרות. מדיף ריח חזק מאד, חזק מידי, של אפטר שייב שמנסה ללא הצלחה לכסות את ריח האלכוהול שעולה מפיו, מעורו, מנשימתו. מרים את דש חולצתו או מעילו כמו רעלה ומכסה את פיו שלא נריח. כאילו אפשר היה לא להריח.

כל נסיונותינו לדבר על ליבו, להאיר את עינייו לנזקים שמצטברים בגופו נתקלו בחומת סיפורים מומצאים וטענות שהפכו יותר ויותר פרנואידיות כנגד כל מי שניסה להפריד אותו מהבקבוק.

מאחר והיכולת שלו לעבוד הלכה ופחתה וגם יכולת ההשתכרות שלו, הוא התחיל לבוא ולבקר בבתים שמהם היה יכול לקחת או לקחת בגניבה בקבוקים עם כל דבר, בעדיפות לעראק ולוודקה.

תלם התחיל להחביא את היין שלו.

הוא נתפס גונב מהסופר ומהמסעדה הסמוכה.

בשלב הבא היה הולך לאנשים תמימים כמו כוח הצלה ומבקש כסף לקנות אוכל, שאותו היה מוציא מייד על קניית אלכוהול, כמובן.

 

הצליחו לשכנע אותו ללכת לגמילה. שלוש פעמים.

שלוש פעמים הוא ברח באמצע וחזר וסיפר כמה נורא התייחסו אליו ושהוא בכלל לא שותה, מה פתאום, אולי בירה אחת או שתיים ביום וזהו. שהוא לא מביןם מה רוצים ממנו, הוא בכלל לא אלכוהוליסט.

ככה הלך והתדרדר מטה מטה , יוצר ומנתק קשרים עם כל מי שזכר לו חסד נעורים וניסה לעזור לו.

 

לפני ארבעה חודשים אושפז בטיפול נמרץ במצב קשה עקב פגיעה משמעותית של הכבד ודימומים קשים. לאחר מספר ימים התייצב מצבו והוא שוחרר.

מאז הוא מתאשפז ובורח מבתי חולים כל כמה ימים.

הפעם האחרונה היתה אתמול. בצהריים הזמין אמבולנס בגלל כאבי בטן קשים, שהה במיון חצי שעה וברח הביתה.

 

בערב התקשרה אלי כוח הצלה וביקשה שאבוא אליה מהר, הצורפתי אצלה והוא נפל ואינו יכול לקום והיא מפחדת.

באתי מהר. הוא עדיין היה רבוץ על הרצפה, חסר כוח, נראה מטושטש לגמרי. בקושי מצליח לזקוף את הראש, בקושי מצליח לדבר לעניין.

מלמל על כמה שהוא מתבייש להיות ככה, סרב בכל תוקף לחזור לבית חולים, רק ביקש שניקח אותו הביתה.

זה לא היה כל כך קל, להוריד אותו במדרגות להכניס אותו לכלי רכב ולהסיע אותו את המרחק הקצר לביתו.

בדרך ראשו נשמט עלי והוא לחש באוזני שאני צריכה לעזור לו. שאני צריכה למצוא דרך "להוריד אותו", כדבריו.

 

בבית שלו ביקש לשכב על מזרן שהיה מונח על הרצפה כי הוא מתגלגל ונופל מהמיטה.

שאלתי אותו איך יקום לשירותים והוא אמר שיש לו טיטולים בבית.

כוח הצלה אמרה שהיא הולכת לחדר אחר ואני פשטתי את מכנסיו והלבשתי לו טיטול של מבוגרים, הלבשתי אותו בחזרה, ניקיתי את הקולה שנשפכה כשהוא התגלגל מהמזרן לרצפה, סידרתי את הכריות שלו, הבאתי לו מים בבקבוק וקרבתי אליו את הטלפון שיוכל להתקשר ולקרוא לעזרה. כיוונתי עבורו את הטלויזיה וניסיתי להבין מה הוא רוצה לאכול.

וכל הזמן הזה רציתי לבכות.

 

לא פלא שקמתי היום בבוקר כשכל הגוף כואב לי והעיניים שלי כבדות כאילו בכיתי או כאילו שאני עומדת לבכות.

 

 

אין הרבה שינוי

אחרי סוף שבוע עם מעט מאד מנוחה, אני מוכנה רק חלקית להתחיל שבוע חדש. טוב, את האמת, לא מוכנה כלל.

החדשה בעבודה אמרה לי שתוכל להחליף אותי היום חלק מהיום, אבל אני מרגישה שנעדרתי יותר מידי בשבוע שעבר ואני לא יכולה להרשות לעצמי לא להיות. הרגשה טיפשית, אבל אני לא יכולה להתווכח איתה. או שלא רוצה.

אתמול הייתי חייבת לנסוע לאיזו נסיעה משפחתית שבאמת לא יכולתי לפסוח עליה. נוכחותי היתה נדרשת והכרחית. 

אז לקחתי בבוקר נורופן לכאבים, פרמין לבחילות ורפפן לגרון ונסעתי.

טוב שנסעתי, כי באמת שנוכחותי היתה נדרשת ובסך הכל היה נחמד מאד.

בערב גיליתי שאני לא צריכה עוד כדור נגד כאבים, כנראה שהרפפן התחיל להשפיע על הגרון, למרות שאני סקפטית אם מדובר דווקא בסטרפטוקוק.

בלילה ישנתי טוב יותר מבימים האחרונים וקמתי הבוקר עייפה, אבל טיפה פחות מהימים הקודמים.

 

טוב שהגמל לא בא בסוף השבוע, הייתי חולה מידי בשבילו והתנאים היו כאלה שלא היה לי זמן.

הוא לא היה יכול לבוא בגלל ענינים שקשורים בו ולא פשוטים לו. ידעתי שהוא עמוס מאד מבחינה רגשית בימים האחרונים ושיש לו הרבה דברים לעשות, מהסוג הלא פשוט בכלל. וגם ידעתי שאין לי דרך לעזור לו ולהקל עליו ולכן החלטתי פשוט לא להפריע. כשהוא יהיה מוכן הוא יתקשר.

והוא אכן התקשר בשישי בערב להגיד לי תודה שאני נותנת לו שקט. שאני מבינה כמה זה חשוב לו.

אמר שהוא עובר שינוי גדול בימים אלה, שהוא מרגיש שקורה שינוי גדול בחייו. טלטלה גדולה , מאסיבית, שתשנה דברים בצורה דרמטית.

חלק מהתחושה קשור בסדרה שנתתי לו לצפות בה שמחזירה אותו לתקופה קשה מאד בחייו. אני דוקא שמחה שזה קורה לו כי אני חושבת שלראשונה הוא מעבד את מה שקרה לו שאותה תקופה ולא מדחיק אותה כמו שעשה עד עכשיו וכמו שהוא עושה עם רוב מה שקשה לו.

ולגבי השינויים הדרמטיים? אפילו לא שאלתי על מה מדובר. הוא פשוט נמצא במערבולת רגשית. כשהיא תחלוף, הכל יחזור לשגרה, כנראה.

 

אז יאללה, די עם רחמים עצמיים. אם החלטתי שאני הולכת לעבודה, כדאי שאתחיל להזיז את עצמי ואתחיל להתארגן לצאת.

 

גם אני לא מרגישה טוב3# (עדיין? שוב?)

קצת לפני התחלתי לעבוד במקום החדש, חליתי.  השתעלתי שיעול מזעזע ולאורך זמן בלתי סביר. שיעולי קורעי ריאות, מעלי דמעות בעיניים ומפוצצי ראש. לא ישנתי לילות שלמים, בקושי עמדתי על הרגליים בימים ואחרי שבוע וחצי , כשכמעט התעלפתי, הבנתי שמשהו לא תקין והבנתי שאני צריכה לקבל טיפול. הטיפול האנטיביוטי כמעט חיסל אותי ורק אחרי שלושה ימים של טיפול, כשכמעט לא הצלחתי לעמוד ישר, החלפתי טיפול והתחלתי להשתפר.

ההרגשה הרעה, החולה, די מהר עברה לה, אבל נשארו שיעולים שהלכו ופחתו לאט לאט, ממש ממש לאט. לקח עוד כחודשיים עד שכמעט נעלמו לגמרי.

כמעט. עברו עוד קצת יותר מחודשיים ונשאר לו רק שיעול שו שניים או ארבעה מידי פעם בבוקר.

המילים- בטח נדבקתי בשעלת – חלפו במוחי יותר מפעם אחת.

אבל בכל מקרה, נגד שעלת אין מה לעשות, מלבד לקחת אנטיביוטיקה מהסוג שלקחתי ממילא ולחכות שיגמר.

אז אני מחכה.

 

ופתאום שמתי לב היום שבימים האחרונים אני עייפה יותר מהרגיל. עייפה עד כדי לצנוח למיטה חסרת כוחות לחלוטין ברגע שאני מגיעה הביתה, עייפה עד כדי לקום בבוקר כשכל הגוף כואב מעייפות וגם שמתי לב שהשיעול חזר. 

לא נורא כמו שהיה, ממש לא מתקרב אפילו. אבל עדיין יותר מציק ממה שהיה עד כה, קצת יותר תכוף.

אין לי ממש סחרחורות, אבל תחושת טרום סחרחורת כשאני קמה מהר או מסתובבת בזריזות.

 

חזרתי אחורה לקרוא את הפוסטים הקודמים של לפני ארבעה חודשים, כדי להזכר איך הרגשתי ולהזכיר לעצמי שמאחר ואני נוטה להתעלם מתחושת חולי, אני עלולה להגיע למחוזות חולי שאני לא רוצה להגיע אליהם מתוך זלזול והזנחה רבתי. לכן אני מצהירה פה שאם אני לא משתפרת עד תחילת שבוע הבא, אני אדאג להבדק, ולא אחכה עוד.

 

טוב, מה אני אעשה? זה חייב לחכות לשבוע הבא. אני צריכה לעבוד עוד ברביעי, חמישי ושישי. אחר כך יש לי מנוחה יחסית עד יום ראשון. חוץ מאיזו נסיעה משפחתית בלתי נמנעת. אבל הגמל לא יוכל לבוא, כך שלפחות אשן טוב יחסית בסופ'ש. מזל שאני מתנחמת בזה. 

גם כן נחמה. הכי הייתי רוצה להתכרבל עכשיו ולעצום עיניים.

ולא לחשוב על כלום.