היה אירוע

להבדיל מזה שהיה לפני שנתיים, על זה הנוכחי לא הרביתי לכתוב. מצחיק, מדובר באירוע כמעט זהה, אבל הגישה שלי היתה אחרת לגמרי. הרבה פחות לחוצה.

בפעם שעברה שכרתי מקום וקייטרינג, הפעם השתמשתי במקום ציבורי ובישלתי לבד. 

בפעם שעברה התרוצצתי בטירוף והוצאתי הון על בגדים שאת חלקם לא לבשתי בכלל ואת השאר לבשתי רק בפעם האחת ההיא. הפעם קניתי בדרך אגב יומיים לפני האירוע שמלה שגרמה לכולם לפעור את הפה, ועלתה לי 120 שקלים. (האמת היא שהם פערו את הפה כי רובם מעולם לא ראו אותי בשמלה, ובטח לא בסטרפלס)

בפעם שעברה דאגתי ושברתי את הראש ולא ישנתי לילות. גם הפעם, אבל קצת פחות.

בפעם שעברה הזמנתי כשישים איש, הפעם חשבתי שהזמנתי בין שלושים לארבעים, בסוף הגיעו 45.

בפעם שעברה הדפסתי הזמנות, הפעם פשוט התקשרתי והזמנתי, בלי הרבה רשמיות. ועוד הגדלתי וביקשתי מהחברים הטובים שיבשלו משהו ויביאו.

 

אבל בדיוק כמו אז האווירה היתה נהדרת. שמחה ונעימה וחופשיה. כמו שאני אוהבת, והפעם קרה משהו מרגש במיוחד. אחי הגדול שניתק קשר עם אבי כבר לפני שנים ולכן נמנע מכל אירוע שאבי משתתף בו (כלומר כל אירוע שאני עושה) הרשה לבן שלו בן העשר וחצי לבוא עם מישהי מהמשפחה.

הילד, הנכד של אבי, לא מכיר את סבא שלו, כי הפגישה האחרונה שלהם היתה לפני שמלאה לו שנה. 

כיוון שאבא שלי אינו אדם בריא, ביקשתי מאשתו שתגיד לו שהנכד עומד לבוא לאירוע, אבל שתגיד את זה קרוב כמה שניתן לאירוע עצמו, אולי אפילו בדרך, כדי שיהיה לו זמן לחשוב על זה, אבל לא יותר מידי. שלא יפתח ציפיות או כעסים גדולים מידי, שלא יפגע שוב.

 

כאשר נכנס בן אחי למקום, רגע אחרי החיבוקים וההתרגשות הפניתי אותו לכיוון שבו עמד אבי והסתכל עליו מרחוק. קצת חששתי מהמפגש הזה, לא ידעתי איך יגיבו שניהם. הילד הצעיר והמבוגר הלא בריא.

אבל מהרגע שבו הפניתי אותו אל סבא שלו, ננעלו עיינהם זו בזו, ושניהם חייכו את אותו החיוך בדיוק, חיוך של אושר שאתה אפילו לא יודע את טיבו, אבל אתה מרגיש אותו בכל תא ונים ועצב. הם התחילו ללכת זה לקראת זה כמו ממוגנטים. כאילו נעלם העולם סביבם ורק הם קיימים. נפגשו והתחבקו כאילו רק בשביל זה נועדו הרגליים שלהם, כדי ללכת אחד אל השני, ורק בשביל זה נועדו הידיים שלהם, כדי לחבק אחד את השני. 

העולם התערפל והטשטש ואני הלכתי הצידה לנגב את הדמעות שזרמו לי על הלחיים בלי שליטה, בדרך עברתי ליד אשתו של אבי, גם היא בכתה ללא מעצורים. הם, השניים, חייכו חיוכים מסוג שאי אפשר להפסיק ופשוט היו מאושרים.

 

אני לא יודעת על מה הם דיברו ומה הם עשו. הייתי צריכה לארח ולהאכיל ולנאום ולשוחח ולעשות עוד דברים שעושים כשמארחים, אבל שמתי לב שאבא שלי עזר לנכדו לבחור אוכל וישב איתו וקרן לחלוטין. יכולתי להרגיש את השמחה שלו מתפשטת מסביבו באדוות אינסופיות.

כשנגמר האירוע וקרובת המשפחה שאלה את בן אחי אם הוא מוכן ללכת, עמדו שניהם זה מול זה והיה קשה להם להפרד. אבא שלי היה נטול מילים, אבל הקטן אמר- טוב, אז עוד חיבוק אחד. 

 

אמרתי לעצמי שזה לכשעצמו היה שווה את כל המאמצים וההכנות, מה גם שהאירוע עצמו היה מוצלח בכל מקרה, גם לאלה שלא היו ערים לדרמה ההודית שהתחוללה לה.

 

 

והגמל בא.

ערב קודם הוא התקשר ושאל אם זה בסדר שהוא יבוא, אמרתי לו שאני רוצה שיבוא רק מי שרוצה. לא מי שמרגיש מחויב. שיבוא רק מי שרוצה לשמוח איתי. הוא שאל אם הוא מוזמן ואני הזכרתי לו שהזמתי אותו פעמיים.

אז הוא בא והיה נראה שהוא נהנה, כי הוא ישב בחברת אנשים שהוא מכיר וצחק וחייך ואכל. לא יצא לי לדבר איתו הרבה כי בכל זאת הייתי עסוקה באירוח. אבל בסוף, כשליויתי אותו לאוטו, הוא אמר לי שהיה מקסים וכייף גדול ושהוא שכח להגיד לי מקודם בכל ההמולה, אבל אחותו מוסרת לי דרישות שלום ואיחולים לרגל האירוע.

 

לפעמים נדמה לי שהוא קורא פה בבלוג.