חולה?

באחת וחצי מהעבודות שלי אני עובדת עם מישהי שאני אוהבת מאד. היא אשת מקצוע טובה ורצינית, חברה טובה לעבודה ובכלל. אנחנו מדברות המון, יוצאות לקפה פעם בחודש -חודשיים ויכולות לדבר שלוש שעות רצוף לפני שאנחנו מרגישות שאין ברירה, צריך לחזור הביתה מתי שהוא. למן ההתחלה נעשינו חברות הרבה מעבר לעבודה ואני מברכת עליה ועל חברותה.

 

הבעיה העיקרית שלה היא מוסר העבודה. כלומר, כשהיא בעבודה היא נהדרת, חרוצה וזריזה ומקצועית ונעימה. באמת. אבל אחת לשבועיים שלושה היא חולה.

מה זה חולה?  חולה זה חלשה, מרגישה לא טוב, לא מסוגלת לעמוד על הרגליים (מילים שלה). נו, בסדר, קורה שבן אדם חולה או לא מרגיש טוב. ולא כולם ספרטניים כמוני והולכים לעבוד גם במצב גסיסה מתקדם. את זה אני יכולה להבין. בערך.

פחות אני מבינה את העובדה שבכל פעם שאיזה ילד שלה חולה, היא נשארת בבית איתו ולא העזר כנגדה. ולא תגידו שהעבודה של העזר כנגדה חשובה יותר, כי אין לעזר כנגדה עבודה מסודרת כרגע. אבל ענינים חשובים, יש בלי סוף, ולכן חברתי היקרה היא זו שנשארת תמיד בבית. למרות שהשארותה פוגעת במספר עצום של אנשים.

אחרי שעבדתי איתה הרבה יותר צמוד מעכשיו במשך שנתיים פיתחתי אנטי קשה להודעות על העדרות בשל מחלה וזה אולי מסביר  למה כמעט חטפתי כלבת כשהתקשרה אלי זאתי מהעבודה החדשה ביום ראשון בבוקר והודיעה לי שהיא חולה ולא תבוא היום.

מצד אחד – מה? אחרי שבוע עבודה היא לוקחת חופש מחלה?

מצד שני – מה? לא קורה אחרי שבוע עבודה שבן אדם חולה?

מצד שלישי – כשאני התחלתי את העבודה באתי עם דלקת ריאות וטיפול אנטיביוטי, אז מה? שלשול קטן וישר נשברים?

מצד רביעי – אפילו אני לא חושבת שזה היה חכם לבוא לעבודה עם דלקת ריאות.

 

נראה לי שאני סובלת מרגישות יתר להודעות מחלה מדומות. החלטתי לנשום עמוק ולהשתדל להשמע אמפתית ואכפתית וכאילו, לעזאזל, אני מאמינה לה שהיא חולה בתקווה שהיא באמת חולה ולא עושה את עצמה.

איזו תקווה מזעזעת.

איזה בן אדם מרושע אני.

כל כך לא פוליטיקלי קורקט.

יו, איזה מזל שיש לי את הבלוג הזה שבו אני יכולה לצאת מכשפה חסרת לב ולהגיד את כל מה שאני לא יכולה להגיד באמת.

המחשב סובל הכל.

אתם את הרוב.