יום שני בבוקר

קמה בשש, יוצאת מהבית בשש וחצי, מגיעה לעבודה ומגלה שהמחשב התאבד. מנסה לאתחל את עצמו פעם אחרי פעם בלופ בלתי נגמר.

בלי מחשב אני מוגבלת מאד במה שאני יכולה לעשות, לכן אני מתקשרת לתמיכה של המחשבים ומזעיקה עזרה דחופה וממשיכה לעשות כל מה שאני יכולה לעשות בלי מחשב. לדבר עם אנשים, לכתוב על ניירות, להפנות אנשים בעזרת ניירות כתובים לחדר השני שבו יושבת מישהי שהמחשב שלה כן עובד.

שוב אני מגלה כמה שאני תלויה בו, אפילו דברים שפעם עשיתי לבד כשעוד לא היה מחשב כבר כמעט שכחתי. איזה מזל שאני זוכרת את התקופה ההיא לפני שפרצו המחשבים לחיינו. אז אני מאלתרת קצת כמיטב המסורת הישראלית ומקווה לטוב.

אם קיויתי לשיפור מהקושי של ראשון בבוקר, בא המחשב המעצבן וחירב לי את הבוקר.

 

מאחר ויש לי יותר זמן, כי אני עובדת פחות, כשנכנסת אלי אבן חן שמתעסקת בכלבים אני משוויצה לה בתספורת שעשיתי לכלבה התולעת. היא מתפעלת כראוי (מזל שבתמונה אל רואים את כל הפאשלות הקטנות והגדולות) ומספרת לי על חבר ילדות שגר באוסטרליה ולמד פסיכותרפיה אבל הוא עובד כפסיכותרפיסט רק שלושה ימים בשבוע, בשלושה ימים האחרים הוא מספר כלבים ומכין אותם לתערוכות, רק שנאוצרים. ושמו יצא למרחוק כל כך(טוב, אוסטרליה היא יבשת ענקית) שאנשים קובעים תור חצי שנה מראש.

ואני חושבת לעצמי שהלוואי שהיה לי אומץ להגשים את החלומות שלי ולעבוד גם במשהו אחר, אחר לגמרי מהתחום שלי, חצי חצי, שאהנה מכל העולמות או שאולי אסבול רק קצת בכל פעם.

לספר כלבים זה משהו יצירתי שכרוך במגע עם בעלי חיים ולא עם אנשים, יתרון ענק.

טוב, זה רק עוד חלום אחד בשרשרת ארוכה שאני ממשיכה לדמיין, אבל אין לי אומץ להגשים.

כל חלום דורש ממני לוותר על העמדה שהגעתי אליה באופן חלקי ובעיקר לוותר על חלקיות הכנסה שכל שקל מתוכה משמעותי לי מאד.

זה חלק מהמחיר של לבחור לחיות לבד, שאין מישהו להשען עליו ולהעזר בו להגשמת חלומות.

 

כתבתי עוד פסקה שלמה על זה שיום אחד אני אגשים את החלומות שלי, אבל זה נשמע לי דביק ומתקתק ואמריקאי נורא, אז מחקתי. הרבה יותר סביר שאף פעם לא אגשים את החלומות היצירתיים שלי, או לפחות לא עד הפנסיה.

ראשון בבוקר

בימי ראשון אני מתחילה לעבוד מאוחר מהרגיל ומסיימת את היום בהתאם, זה דווקא לא רע להתחיל את השבוע בהתעוררות רגועה יותר ובלי ריצה היסטרית.

אני מבטיחה לעצמי שאשן יותר בבוקר ואשלים שעות שינה לכל השבוע – ואז מתעוררת בדיוק כמו תמיד, עם הציפורים.

אני אומרת לעצמי שבכלל לא נורא שלא ישנתי הרבה ושיש לי המון זמן בבוקר לעצמי- ואז רצה לסידורים שאין לי הזדמנות בשום יום אחר.

אני מבטיחה לעצמי ארוחת בוקר מפנקת, לפחות יום אחד לאכול ללא טלפון מצלצל ואנשים שבאים באמצע הביס – ולבסוף מחממת לי לחמניה ומורחת אותה בחמאה.

אני חושבת לעצמי שאספיק לעשות כביסה ומדיח ומגלה שכבר מאוחר מידי ושלא אספיק להוציא את הבגדים הרטובים – ומוותרת.

אני אומרת לעצמי שהפעם לא אבזבז זמן באינטרנט- ומורידה עוד עונה של שובר שורות ומחפשת מציאות וכותבת תגובות וברגע האחרון גם כותבת פוסט.

אני מנסה לשכנע את עצמי שזה דווקא טוב שאני הולכת לעבוד עכשיו כי אחרת תחושת החופש שיש לי עכשיו תעלם – ומגלה שקשה לשכנע אותי בראשון בבוקר.

 

 

 

הכלבה התולעת לאחר תספורת קייצית מידי הלא כל כך כשרוניות…

לחמניות במילוי גבינה וזיתים

מישהי הביאה לעבודה מלפפונים קצת עלובים, עקמומיים ורזים ולא מבריקים.

תקחי תקחי היא זרחה, חבל שישארו ויתקלקלו.

אורגניים? ניחשתי.

אורגניים היא אישרה ולקחה חופן מהם שמה בשקית ודחפה לי לתיק.

 

ובדיוק עכשיו, כשהייתי רעבה הוצאתי שניים, שטפתי אותם קלות במים זורמים ונגסתי בהם, ככה עם הקליפה והכל. יש להם ריח של אדמה וטעם של מלפפון אמיתי וחריקה מיוחדת בכל נגיסה שיש למלפפונים טריים שלא ניפחו אותם במים וכימיקלים.

במחי נגיסה אחת הושלכתי לכמה שניות ישר לילדות שלי ולמלפפונים של פעם שנראו והריחו ובעיקר היה להם טעם.

 

וכדי להשלים את הארוחה הוצאתי מהתיק לחמניות תוצרת בית:

 

חצי קילו קמח לבן

רבע קילו קמח מלא

רבע קילו קמח שיפון מלא

2.5-3 כוסות מים חמימים

3 כפות סוכר חום

1 כף מלח

1.5 כף שמרים יבשים

1/4 כוס שמן זית

 

מערבבים ואחר כך לשים יחד כעשר דקות , הבצק צריך להיות רך וגמיש ונעים ללישה.

משאירים שיתפח, בערך שעה.

 

מילוי ללחמניות:

חבילה אחת של גבינת טובורוג

1/2 קופסת זיתים פרוסים לעיגולים, בלי הנוזלים

חצי כוס גבינה צהובה מגורדת

מערבבים היטב יחד

 

ממלאים לחמניות:

מחלקים את הבצק לחלקים לפי הגודל הרצוי, חוצים לחצי ושוב לחצי וכן הלאה עד שמקבלם את גודל הלחמניות הרצוי. משטחים כל פיסת בצק , שמים בתוכה את המילוי (כפית עד כף , תלוי בגודל הבצק) וסוגרים ממש ממש טוב.

 

אופים 15-20 דקות בחום של 180 מעלות הלחמניות יוצאות שחומות ויפות.

הכי טוב לשמור במקפיא ולהוציא להפשרה לפני שאוכלים.

היה אירוע

להבדיל מזה שהיה לפני שנתיים, על זה הנוכחי לא הרביתי לכתוב. מצחיק, מדובר באירוע כמעט זהה, אבל הגישה שלי היתה אחרת לגמרי. הרבה פחות לחוצה.

בפעם שעברה שכרתי מקום וקייטרינג, הפעם השתמשתי במקום ציבורי ובישלתי לבד. 

בפעם שעברה התרוצצתי בטירוף והוצאתי הון על בגדים שאת חלקם לא לבשתי בכלל ואת השאר לבשתי רק בפעם האחת ההיא. הפעם קניתי בדרך אגב יומיים לפני האירוע שמלה שגרמה לכולם לפעור את הפה, ועלתה לי 120 שקלים. (האמת היא שהם פערו את הפה כי רובם מעולם לא ראו אותי בשמלה, ובטח לא בסטרפלס)

בפעם שעברה דאגתי ושברתי את הראש ולא ישנתי לילות. גם הפעם, אבל קצת פחות.

בפעם שעברה הזמנתי כשישים איש, הפעם חשבתי שהזמנתי בין שלושים לארבעים, בסוף הגיעו 45.

בפעם שעברה הדפסתי הזמנות, הפעם פשוט התקשרתי והזמנתי, בלי הרבה רשמיות. ועוד הגדלתי וביקשתי מהחברים הטובים שיבשלו משהו ויביאו.

 

אבל בדיוק כמו אז האווירה היתה נהדרת. שמחה ונעימה וחופשיה. כמו שאני אוהבת, והפעם קרה משהו מרגש במיוחד. אחי הגדול שניתק קשר עם אבי כבר לפני שנים ולכן נמנע מכל אירוע שאבי משתתף בו (כלומר כל אירוע שאני עושה) הרשה לבן שלו בן העשר וחצי לבוא עם מישהי מהמשפחה.

הילד, הנכד של אבי, לא מכיר את סבא שלו, כי הפגישה האחרונה שלהם היתה לפני שמלאה לו שנה. 

כיוון שאבא שלי אינו אדם בריא, ביקשתי מאשתו שתגיד לו שהנכד עומד לבוא לאירוע, אבל שתגיד את זה קרוב כמה שניתן לאירוע עצמו, אולי אפילו בדרך, כדי שיהיה לו זמן לחשוב על זה, אבל לא יותר מידי. שלא יפתח ציפיות או כעסים גדולים מידי, שלא יפגע שוב.

 

כאשר נכנס בן אחי למקום, רגע אחרי החיבוקים וההתרגשות הפניתי אותו לכיוון שבו עמד אבי והסתכל עליו מרחוק. קצת חששתי מהמפגש הזה, לא ידעתי איך יגיבו שניהם. הילד הצעיר והמבוגר הלא בריא.

אבל מהרגע שבו הפניתי אותו אל סבא שלו, ננעלו עיינהם זו בזו, ושניהם חייכו את אותו החיוך בדיוק, חיוך של אושר שאתה אפילו לא יודע את טיבו, אבל אתה מרגיש אותו בכל תא ונים ועצב. הם התחילו ללכת זה לקראת זה כמו ממוגנטים. כאילו נעלם העולם סביבם ורק הם קיימים. נפגשו והתחבקו כאילו רק בשביל זה נועדו הרגליים שלהם, כדי ללכת אחד אל השני, ורק בשביל זה נועדו הידיים שלהם, כדי לחבק אחד את השני. 

העולם התערפל והטשטש ואני הלכתי הצידה לנגב את הדמעות שזרמו לי על הלחיים בלי שליטה, בדרך עברתי ליד אשתו של אבי, גם היא בכתה ללא מעצורים. הם, השניים, חייכו חיוכים מסוג שאי אפשר להפסיק ופשוט היו מאושרים.

 

אני לא יודעת על מה הם דיברו ומה הם עשו. הייתי צריכה לארח ולהאכיל ולנאום ולשוחח ולעשות עוד דברים שעושים כשמארחים, אבל שמתי לב שאבא שלי עזר לנכדו לבחור אוכל וישב איתו וקרן לחלוטין. יכולתי להרגיש את השמחה שלו מתפשטת מסביבו באדוות אינסופיות.

כשנגמר האירוע וקרובת המשפחה שאלה את בן אחי אם הוא מוכן ללכת, עמדו שניהם זה מול זה והיה קשה להם להפרד. אבא שלי היה נטול מילים, אבל הקטן אמר- טוב, אז עוד חיבוק אחד. 

 

אמרתי לעצמי שזה לכשעצמו היה שווה את כל המאמצים וההכנות, מה גם שהאירוע עצמו היה מוצלח בכל מקרה, גם לאלה שלא היו ערים לדרמה ההודית שהתחוללה לה.

 

 

והגמל בא.

ערב קודם הוא התקשר ושאל אם זה בסדר שהוא יבוא, אמרתי לו שאני רוצה שיבוא רק מי שרוצה. לא מי שמרגיש מחויב. שיבוא רק מי שרוצה לשמוח איתי. הוא שאל אם הוא מוזמן ואני הזכרתי לו שהזמתי אותו פעמיים.

אז הוא בא והיה נראה שהוא נהנה, כי הוא ישב בחברת אנשים שהוא מכיר וצחק וחייך ואכל. לא יצא לי לדבר איתו הרבה כי בכל זאת הייתי עסוקה באירוח. אבל בסוף, כשליויתי אותו לאוטו, הוא אמר לי שהיה מקסים וכייף גדול ושהוא שכח להגיד לי מקודם בכל ההמולה, אבל אחותו מוסרת לי דרישות שלום ואיחולים לרגל האירוע.

 

לפעמים נדמה לי שהוא קורא פה בבלוג.

כן, הוא ממש מותק

אז זהו שלא.

וכל מי שהתמוגג ממנו מוזמן לחוות את התסכול הכרוך באופן בלתי נפרד ביחסים עם הגמל.

 

אחרי שהוא היה כזה מקסים, אמר ועשה דברים שמשמחים את הלב ומעלים חיוך על הפנים, התברר לי שהוא לא כל כך עקבי במסרים שהוא מעביר לעולם. כרגיל, בעצם.

תלם והגמל הלכו לפגישת מחזור , לאותה פגישת מחזור.

כשהכרתי בינהם לקח להם שתי דקות להבין שהם מכירים מהיסודי, זה היה נחמד ומשעשע וגם הביא אותם ללכם לאותה פגישת מחזור, וכך היה יכול תלם לדווח לי שהגמל היה כוכב הערב, שכולם שמחו לראות אותו ושהוא נראה מאושר, חי ושמח מאד לאורך כל הערב. 

הוא פגש אנשים, זכר אותם והם אותו ולאורך כל הערב היה מוקף באנשים רבים. היה איזה שלב השיחות שבהם עלה נושא הפגישה של תלם והגמל באמצעותי וככה הגמל תאר את זה:

נפגשנו דרך חברה של תלם שהיא גם ידידה שלי.

 

אז בואו נבין, אני חברה של תלם, חברה כמו חברה טובה, כמו חברת נפש, בעיני הגמל.

בשבילו אני ידידה.

וואו.

היש מילה מקטינה ומשפילה מזו על רקע מערכת היחסים שלנו?

ידידה. איזו אחת שאני מכיר. איזו מישהי שאין לה משמעות קבועה ומשמעותית בחיי. סתם אחת, ידידה כזאת. ידידה.

טוב שלא אמר יזיזה (זה בטח היה גורם לי להקיא).

 

בסוף השבוע, אחרי החג אני מארגנת משהו קטן, איזה אירוע משפחה וחברים טובים. הוא אמר שהוא לא יבוא כי זה משפחתי מידי בשבילו. על רקע ה"ידידה" אני יכולה להבין שהוא לא כולל את עצמו במסגרת החברים הטובים שלי.

 

אז בשביל מה הוא כותב לי סמס של חג שבועות שמח?

 

חתונה בשישי בערב

אתמול בערב הוזמנתי לחתונה, כלומר את ההזמנות קיבלתי בעל פה לפני ארבעה שבועות ובדואר לפני שלושה וחצי שבועות ובנוסף בכל פעם שחלפתי על פני הבית של המזמינה קיבלתי מבטים שלא יכולתי לפרש אלא כמזרי אימה, מהסוג של "נראה אותך לא באה לחתונה של הבן שלי…" ועל פני הבית עברתי לפחות פעמיים ביום, כי מדובר בבית של שכנתי הקרובה ביותר, שלא לומר יותר מידי קרובה. כך שספגתי מבטים כאלה מידי יום, בתוספת כתוביות מילוליות מידי פעם (את זוכרת שיש לנו חתונה בעוד שבוע?) 

כמובן שלא היה מדובר בחתונה עם חופה ורב, את זאת הם עשו לפני שבוע למפרע, אבל אתמול הם עשו מסיבה.

 

אני מבחינתי הייתי גרה על קצה של הר. או באיזה חווה נידחת באוסטליה, כשהשכן הכי קרוב נמצא במרחק שעות נסיעה. אני לא אוהבת שכנים ולא רוצה שכנים ומעדיפה שהאנשים שסביבי שיהיו כאלה שבחרתי בעצמי ולא שנכפו עלי מכורח נסיבות כאלה ואחרות.

אני סוציומטית ידועה ומיזנתרופית חובבת בשעות הפנאי, אז למה ההתעקשות הזאת להזמין אותי?

 

אחרי שהתחמקתי מהזמנותיה לקפה (עשרות פעמים), הזמנותיה לבוא לשבת אצלה בחוץ כי נורא נעים ככה (פעמים רבות) הזמנותיה לבוא לעשות איתם על האש ביום העצמאות (השנה ובשנה הקודמת) ובכלל לאור העובדה שהצלחתי להמנע מכל מגע קרוב יותר מ"היי היי" ולאור זה שהיא שלחה לי הזמנה ואמרה לי יותר מפעם אחת שהיא מצפה שאגיע למסיבה, ממש לא היתה לי ברירה. הייתי חייבת ללכת. מה גם שיש לה זוית ראיה נוחה ושהיא מתצפתת על הכניסה לבית שלי ולהבדיל ממני, גם בולשת אחרי שעות העבודה והמנוחה שלי ויודעת בדיוק מתי אני בבית ומתי לא.

 

כמובן שבצהרי אתמול הגמל שלח לי  הודעה שצפויה לנו בערב תאוות בשרים, שזו דרכו לומר שהוא שוב קנה את צלעות הטלה המדהימות והפילה הרך המיושן שהקצב היקרן-אך-השווה שלו שמר לו ושאנחנו הולכים לאכול טוב טוב הערב. שזה אומר שאני לא צריכה לאכול אוכל חתונה ושאני אפילו לא משלמת על המנה שלי, כי לא תהיה כזו. אבל אני משלמת על הזכות לפסוע מעדנות ולשבת באירוע שלא בחרתי ולא רציתי ושאפילו התשלום לא פוטר אותי ממנו.

 

ההזמנה היתה לשבע בערב. אבל בגלל שהם בית צמוד לשלי יכולתי לשמוע את ההכנות כבר מארבע אחר הצהריים, שזו היתה השעה שבה הגיע הקייטרינג היוקרתי שהזמינה ובה התחילו לעלות ניחוחות לא רעים בכלל. ממש לא של אוכל חתונה סטנדרטי.

בשבע וחצי התחלתי לחוש אי נוחות כששמעתי את האורחים מצטברים ובאים בחצר שהם האירו וקישטו יפה כל כך.

התקשרתי ליוגה כדי לברר איתה    א. אם היא מוכנה לבוא איתי, כי ממש לא בא לי ללכת לבד.

ב. אם היא יודעת איך קוראים לבן ולכלה של המזמינה, כי ברור שזרקתי את ההזמנה.

לא, היא ממש לא מתכוונת לבוא איתי, ואם היה לי שכל ואסרטיביות גם אני לא הייתי הולכת וכן היא  דווקא זוכרת את השמות. יופי, יכולתי לכתוב את הברכה (מה לעזאזל כותבים למישהו שאין לך מושג אפילו איך קוראים לו?) ולכתוב את הצ'ק (קל יותר מבחינה מעשית, אני יודעת מה לכתוב, אבל מבאס הרבה יותר).

 

בשמוונה בערב גמרתי להתלבש, והבנתי שאין לי ברירה, אני צריכה לעשות את זה ולגמור עם זה ודי.

ענדתי חיוך חברתי וחביב ופסעתי את המטרים הקצרים עד לחצר המוארת באור יקרות

המארחת ניגשה אלי ואני חיבקתי אותה והתנצלתי על האיחור (את לא מבינה איזה פקקים היו לי בדרך!) לאור העובדה שהיא צחקה בקול רם, הנחתי שהיא שתתה קצת יותר יין ממה שהיא רגילה.

 

בשלב הזה גיליתי שולחן עם אנשים מוכרים, וכיוון שהחיוך הידידותי לסביבה עוד היה עלי, הצטיידתי בכוס יין, ניגשתי והזמנתי את עצמי לשבת.

מהר מאד הסתבר לי שליד השולחן יושבים אנשים מעודכנים (ברכילויות המקומיות) והשעה וחצי הקרובות חלפו בהתעדכנות רבתי מהסוג הכי מעולה, כזה שכולל שמיטת לסת לאור חדשות בלתי צפויות ומפתיעות וכולל זעזוע שמרני של "וואו אני לא מאמינה!" על חדשות שמצדיקות תגובה כזאת.

אולי רכילות זה לא דבר יפה, אבל זה כייף שאין דברים כאלה.

 

כעבור כשעה וחצי המסיבה התחילה להתפזר ואני ניצלתי את ההזדמנות והתפזרתי לביתי בזריזות. בדיוק בזמן, רגע לפני שהגמל הגיע והכין לנו ארוחה שאכן אי אפשר לתאר אותה אחרת מלבד תאוות בשרים.

אני לא כז-את מכשפה

ביום השני לעבודתה של החדשה, אחרי שהיא עדיין נראתה לי חיובית למדי, הודעתי לה שאני נותנת את המספר שלה לאח של חברה שלי. היא מחתה רפות ואמרה שהיא לא חושבת שמתאים לה עכשיו משהו חדש, שהיא בדיוק סיימה קשר. ולא סתם קשר, חתונה ופרידה ומעבר בין שתי יבשות.

ובכל זאת, אמרתי, לא נורא. מה אכפת לך, תנסי, אני נותנת את המספר שלך למישהו שווה, אני מסתכלת עלייך וחושבת עליו, טוב?

אמרה טוב. ואיפלו לא כל כך רפות. אני חושבת שיכולתי לראות ניצוץ קטן בעיניים.

התקשרתי לכוח הצלה, גם כי אני מתגעגעת אליה כמעט תמיד וגם כי מדובר באח הפרטי שלה, ואמרתי לה שתכין את השטח, מצאתי לאחיה שידוך.

 

הבחור עצמו לא פסל על הסף את הרעיון, אבל התלבט והתחבט ואחרי שלושה ימים ביקש לראות תמונה.

כוח הצלה שאלה אם אני יכולה לצלם אותה ולשלוח ואני נעמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי שמדובר בבחורה יפה ומתוקה ואין מצב בעולם שאני אצלם אותה בשבילו. תגיד לו, אמרתי לה, שזו לא היכרות אינטרנט ושאם הוא לא מעוניין, אני אומרת לה ברגע זה שהוא לא פנוי ובזה נגמר הענין. או שהוא סומך עלי או שיפסיד אותה. נקודה.

הקשיחות העקיפה שלי פעלה יופי. אחר הצהריים הוא התקשר אליה והם קבעו למחרת בערב.

 

למחרת הלכתי לבית קפה עם חברות שלי מהעבודה הקודמת (אני חייבת למצוא להן שמות) ישבנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו, במסגרת שיחתנו"מה התחדש מאז הפגישה האחרונה שלנו" סיפרתי להן על החדשה שמצאתי לעבודה החדשה והן תהו איך יוכלו לדעת מי היא, הן חייבות לראות אותה, הן כל כך סקרניות, הרי.

לא בעיה , אמרתי להן, הנה היא נכנסת לבית הקפה עם הדייט שסידרתי לה. טא- דם!

ניגשתי אליה, חיבקתי אותה. הוא ביקש גם, אז חיבקתי גם אותו ומייד עזבתי אותם לנפשם.

הם התיישבו בשולחנות שבחוץ והתמידו בכך שעתיים.

 

למחרת כוח הצלה אמרה לי שאחיה אמר שהוא "פגש בן אדם". לי זאת נשמעת אמירה חיובית.

אותה תיחקרתי בעצמי בעבודה והיא אמרה שנראה לה שתהיה פגישה שניה.

 

אני כבר כמעט יכולה לראות את הענן השמור לי בגן עדן….

 

חולה?

באחת וחצי מהעבודות שלי אני עובדת עם מישהי שאני אוהבת מאד. היא אשת מקצוע טובה ורצינית, חברה טובה לעבודה ובכלל. אנחנו מדברות המון, יוצאות לקפה פעם בחודש -חודשיים ויכולות לדבר שלוש שעות רצוף לפני שאנחנו מרגישות שאין ברירה, צריך לחזור הביתה מתי שהוא. למן ההתחלה נעשינו חברות הרבה מעבר לעבודה ואני מברכת עליה ועל חברותה.

 

הבעיה העיקרית שלה היא מוסר העבודה. כלומר, כשהיא בעבודה היא נהדרת, חרוצה וזריזה ומקצועית ונעימה. באמת. אבל אחת לשבועיים שלושה היא חולה.

מה זה חולה?  חולה זה חלשה, מרגישה לא טוב, לא מסוגלת לעמוד על הרגליים (מילים שלה). נו, בסדר, קורה שבן אדם חולה או לא מרגיש טוב. ולא כולם ספרטניים כמוני והולכים לעבוד גם במצב גסיסה מתקדם. את זה אני יכולה להבין. בערך.

פחות אני מבינה את העובדה שבכל פעם שאיזה ילד שלה חולה, היא נשארת בבית איתו ולא העזר כנגדה. ולא תגידו שהעבודה של העזר כנגדה חשובה יותר, כי אין לעזר כנגדה עבודה מסודרת כרגע. אבל ענינים חשובים, יש בלי סוף, ולכן חברתי היקרה היא זו שנשארת תמיד בבית. למרות שהשארותה פוגעת במספר עצום של אנשים.

אחרי שעבדתי איתה הרבה יותר צמוד מעכשיו במשך שנתיים פיתחתי אנטי קשה להודעות על העדרות בשל מחלה וזה אולי מסביר  למה כמעט חטפתי כלבת כשהתקשרה אלי זאתי מהעבודה החדשה ביום ראשון בבוקר והודיעה לי שהיא חולה ולא תבוא היום.

מצד אחד – מה? אחרי שבוע עבודה היא לוקחת חופש מחלה?

מצד שני – מה? לא קורה אחרי שבוע עבודה שבן אדם חולה?

מצד שלישי – כשאני התחלתי את העבודה באתי עם דלקת ריאות וטיפול אנטיביוטי, אז מה? שלשול קטן וישר נשברים?

מצד רביעי – אפילו אני לא חושבת שזה היה חכם לבוא לעבודה עם דלקת ריאות.

 

נראה לי שאני סובלת מרגישות יתר להודעות מחלה מדומות. החלטתי לנשום עמוק ולהשתדל להשמע אמפתית ואכפתית וכאילו, לעזאזל, אני מאמינה לה שהיא חולה בתקווה שהיא באמת חולה ולא עושה את עצמה.

איזו תקווה מזעזעת.

איזה בן אדם מרושע אני.

כל כך לא פוליטיקלי קורקט.

יו, איזה מזל שיש לי את הבלוג הזה שבו אני יכולה לצאת מכשפה חסרת לב ולהגיד את כל מה שאני לא יכולה להגיד באמת.

המחשב סובל הכל.

אתם את הרוב.

ביום שישי

בשישי הוא בא מותש, אחרי לוויה של איש צעיר שמת מוות טראגי ולא צפוי ואחרי שבילה את שארית היום בבית חולים עם אמו שהרגישה לא טוב.

הוא בא עייף ודואב, פיזית ונפשית.

בטלפון הצעתי לו לא לבוא. להשאר קרוב לאמו, למקרה שלא תחוש טוב, ושבעצמו ינוח.

הוא רצה לבוא, לא עלה על דעתו לוותר על הפגישה שלנו ולכן הוא בא.

לא דיברנו על האיש שמת וגם לא על אמו.

התחבקנו הרבה והתכרבלנו זה בזו.

בשבת הוא קם ונסע עם מבט אחר בעיניים.

 

בערב בטלפון הוא אמר לי שהוא בא אדם שבור ויצא חדש, עם אנרגיות וכוחות אחרים.

 

כעבור יומיים הוא התקשר ודיברנו הרבה.

היה משהו מיוחד בסוף השבוע הזה הוא אמר, מאד מאד מיוחד. אפילו חיבבתי אותך . אבל קצת!

תזהר לא להגיד את זה עוד פעם, אמרתי לו, שלא תבהל מעצמך.

לא, זהו, אמרתי פעם אחת.

 

 

 

זה בטח נשמע כמו שום דבר, אבל זו הפעם הראשונה שהגמל אמר כזה דבר. הפעם הראשונה שהוא אמר שהוא מרגיש משהו כלפי. נכון, הוא מייד הפחית את החשיבות והערך של דבריו. בטח בשביל שלא אחשוב לעצמי שום דבר.

לא משנה, אני עדיין מחייכת בכל פעם שאני חושבת על מה שאמר.