שרתי!

זהו, זה מאחורי. והיה יותר מצחיק ממה שחשבתי שיכול להיות.

 

בגלל שהיו רק ארבע חזרות וחצי(כולל הגנרלית וכולל ההקלטה) כל עניין ההעמדה של השיר היה לוט בערפל, שלא לומר בלתי מובן לחלוטין.

מנהל הלהקה שלנו שעשה את ההעמדה (אני לא רוצה לקרוא לו המעמיד כי אני חושבת שהוא הומו ואנחנו היינו קבוצה של נשים בלבד)בכל אופן הוא איש ששמו הולך לפניו, מאחוריו ומכל צדדיו, הוא ניהל איזו להקה צבאית והיה מעורב בעשרות הפקות מוזיקליות. הוא מחזיק מעצמו מלחין ויודע שיר וזמר, וכל מיני דברים שאני לא מבינה בהם והם גם לא מתחום העניין שלי.

 

לאור הידע המוקדם הזה שלי, הייתה לי כוונה לתת כבוד ויקר לאיש ולמעמד, באתי בטוב. באמת.

ההפתעה הראשונה שלי היתה שהוא ביקש ממני לשיר על מנת שיוכל לשמוע את קולי ראה פוסט קודם בנושא. לתומי חשבתי שמקהלה זו מקהלה ושאוכל בקלות להצניע את קולי הלא מפואר בין שאר הזייפניות. כאמור לא הסכמתי לזמר לשיפוטו והסכמתי לסולו של שורה אחת, שלוש מלים, עם מישהי שנידבה אותי.

החזרה הראשונה כללה בחירת זמרות הסולו ונסיון לשיר את השיר פעם אחת רצוף כשכל זמרת סולו יודעת את השורה שלה. שתי המשימות עלו בתוהו, לא הצלחנו לשיר את השיר רצוף ואף סולנית לא ידעה את מקומה המדוייק בשיר וכל זאת בגלל שחצי מהמשתתפות לא הכירו את השיר בכלל.

מנהל המקהלה מצידו, הכיר יפה את השיר וידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא רצה שיהיה ככה, אה… לא, בעצם ככה… אה.. אולי ננסה אחרת? טוב, באו נחליף ונעשה אחרת לגמרי. את תשירי את זה. לא, לא את ואת תשירו את זה… בעצם אולי היא תשיר את זה ואתן את החלק הבא…

ככה שעה וחצי עד שהודענו לו שהחזרה הסתיימה ושאנחנו הולכות הביתה.

קבענו את החזרה הבאה באולפן ההקלטות. זייפנו נפלא, אבל אל קידמנו את העמדת השיר בשום דרך.

בחזרה הבאה נפגשנו בתשע בערב ולמרות שעוד לא הצלחנו לשיר את השיר כולו במכה אחת הוא התחיל לעשות העמדה לשיר ושוב חזר ושינה את הצעדים מידי הפנימנו ולו צעד אחד. בעשר אמרתי שלום והלכתי לאכול משהו ולישון.

החזרה שאחר כך היתה כבר על הבמה, חמש שעות לפני החזרה הגנרלית בשבת בצהריים.

הפעם הוא היה קצת יותר עקבי והחליף לנו צעדים והעמדה רק עוד שלוש פעמים. בשלב הזה איבדתי את שארית הערכתי אליו. וגם את סבלנותי.

בעומדי בשמש הקופחת בחצות היום בשבת, כשכל מה שאני מייחלת לו הוא קצת שקט ושלווה הבנתי שלא לזאת נועדתי, אבל שאין אפשרות לפרוש ולכן אעשה כמיטב יכולתי.

 

וכל זה בא להסביר, שלא לומר לתרץ את מה שקרה בערב יום העצמאות…

מפיקת האירוע הסבירה לנו שאנחנו מופיעות  די בהתחלה, מייד אחרי מצעד הדגלים ולאחר המשואות. יופי, אני אומרת לעצמי. בדגלים אני מתחילה להתכונן ובמשואות אני הולכת לעמוד ליד המדרגות העולות לבמה יחד עם אחיותי לסבל.

ליידי התיישבה זו שנידבה אותי לשיר ופטפפטה על דא ועל הא לאורך ולרוחב. הערב התחיל, נסתיים יום הזכרון ונפתח יום העצמאות במצעד דגלים, ואני יושבת לי על כסאי, רגועה בצורה מפתיעה, שלא לומר שלווה עד כדי ניתוק מהסביבה וצופה בדגלים הנישאים בגאון מסביב.

יופי, אני אומרת לעצמי, עכשיו צריך לשים לב לאבוקות. מייד אחרי הדגלים היתה חבורה של נערים שרצו עם לפידים, כמספר שנות המדינה, פחות או יותר (אף אחד לא עמד לספור אם באמת יש 65 לפידים), אחר כך הקרינו איזו מצגת על חיילים, וזו שנידבה אותי לשיר נעלמה. זו היתה הקלה, כי איתה נעלמו הפטפוטים הבלתי פוסקים ויכולתי להתרכז במצגת שהיתה חביבה ומשעשעת.

לאחר שהסתיימה המצגת הארוכה למדי עלתה לבמה המנחה והציגה את מקהלת הנשים שלנו ומתוכנו שתעלה עכשיו לשיר.

איזה קטע, גם אני שרה במקהלת נשים, עברה בעצלתיים מחשבה במוחי והתחלפה בתוך כנאנו שניה במחשבה  – מקהלת נשים זו אני! אבל לא היו משואות!! איפה המשואות?? עזבי את המשואות! מהר מהר!! אני צריכה להיות ליד הבמה עכשיו עכשיו עכשיו!!

וכך לקול הצלילים הראשונים של השיר ותוך עליית הבנות הראשונות אל הבמה, זנקתי מכיסאי והגעתי לבמה בדיוק ברגע שבו הייתי אמורה לעלות. מאותו רגע הייתי עסוקה בלנסות להדביק את ההתרחשות על הבמה, לזכור את המילים ולא לפשל בצעדים יותר מידי. כל כך התרכזתי בצעדים ששכחתי לגמרי לצעוד קדימה בשורת הסולו שלי. ורק כאשר ראיתי את זוגתי לסולו פוסעת קדימה את הצעד הנדרש לכיוון המיקרופון זינקתי גם אני, באיחור של מילה וחצי (מתוך השלוש) בצעד נמהר קדימה, ופלטתי את המילה וחצי הנותרות וצעדתי אחורה תוך השתדלות על אנושית כמעט לא לפרוץ בצחוק היסטרי קבל עם ועדה.

שארית השיר עברה עלי בערפל, ולא היתה שמחה ממני לרדת מהבמה.

 

יש לי איזו תחושה שלא יזמינו אותי יותר לשיר או לרקוד או להופיע בכל דרך שהיא.

 

בכל אופן את הפרס שלי על ההתנסות המענינת קיבלתי כאשר נכנסתי לפה עכשיו, אחרי יומיים שלא הייתי פה וגיליתי שבהעדרי הספקתי להכנס עם הפוסט הקודם למומלצים (וגם לצאת מהם) ולקבל יותר כניסות ביום אחד ממה שאני מקבלת בחודש… תודה למי שהמליץ, מתנה נהדרת ליום העצמאות המשעשע ביותר שאני זוכרת.