אני שונאת את פסח

אני שונאת את פסח.

עקב נסיבות שלא בא לי לפרט אהיה לבד בחג. 

לא שלא הוזמנתי להצטרף לפה ולשם.  הוזמנתי ודחיתי את ההזמנות.

אני שונאת את פסח.

אני יודעת שחלק מהאומללות-טרום-חג שלי קשורה לזה שאני לא מוכנה לקבל אף אחת מההזמנות להצטרף לסדר של מישהו. ואני לא מוכנה כי אני כל כך שונאת להרגיש לבד, מוזמנת מטעמי רחמים לבית של אנשים שני לא מכירה (נו, בואי איתנו, אנחנו עושים סדר אצל ההורים שלי, יהיה הכי כייף בעולם אם תבואי).

אפילו אבא שלי עושה את הסדר כמו כל שנה עם המשפחה של אישתו. נכון אני מכירה אותם פחות או יותר, אבל זו לא המשפחה שלי ולא בא לי להדחק לפינת חדר דחוס בארבעים איש אישה וילד לארבע שעות ללא יכולת להמלט.

אני שונאת את פסח.

זה החג שבגללו אני לא בקשר עם אמא שלי כבר שנתיים. וההזמנה שלה לפני מספר ימים, לא רק שבאה באיחור של שנתיים, אלא גם הפכה אותי ליום וחצי. אחר כך התעשתתי ואספתי את החלקים שנשארו על הרצפה. טוב, הנתק הזה הוא לא בגלל הפסח, הוא היה רק הטריגר, אבל זה לא מונע ממני לשנוא את החג הזה בכל נימי נפשי. שנאתי אותו גם קודם ועכשיו אפילו יותר.

אני שונאת את פסח.

הבטחתי לעצמי שהשנה אני לא אהיה בארץ ולא אתמודד עם מה שאני מתמודדת עכשיו. לא ידעתי שזה לא יהיה אפשרי מסיבות טכניות שונות, לא ידעתי שגם השנה אהיה לכודה פה ללא מוצא. כמו עכבר במלכודת דבק.

גם על תלם אני כועסת, הוא הבטיח שלא ישאיר אותי לבד, ביודעו כמה נורא לי החג הזה, אבל נמוג עם הבטחותיו אל אופק החברה החדשה שלו. אני לא כועסת שהוא מתכנן לחגוג איתה, אלא רק על זה שהסתיר את זה ממני והתחמק מלדבר איתי על הנושא.

אני שונאת את פסח.

שהוא רק ערב אחד בשנה,אני משננת לעצמי, שעובר כמו שעובר כל ערב אחר. שאם אפסיק לייחס לו משמעויות כל כך עמוקות, הוא באמת יהפוך לעוד ערב אחד שבו אני יכולה להשאר בבית, במיטה שלי ולעשות לי מרתון צפיה בדקסטר.