נקודה חיובית

דבר אחד טוב יצא מהפסח הזה: 

מישהי ניגשה לקרובת משפחה שלי ואמרה לה – את ממש כמו פועה, עושה מה שבראש שלך, איזה כייף לכן שאתן לא שמות על אף אחד.

 

אז ברור שזה לא נכון.

בעבר באמת השתדלתי להשתחרר מכבלי ה"מה יגידו" ולעשות מה שאני רוצה ומה שמתאים לי. בדקתי אם המניעים שלי נגועים במחשבות על מה תגיד הסביבה עלי אם אעשה כך או אחרת ובכל פעם שהרגשתי שאני עלולה להיות מושפעת מהסביבה זקפתי ביני לבין עצמי את האצבע האמצעית ואמרתי לעצמי בהתרסה – זה מה שאני שמה על מה יגידו עלי! אני לא עוברת על החוק, לא חיה על חשבון אף אחד ולא פוגעת באף אחד. אז לא מעניין אותי מה חושבים עלי!

 

אחר כך התבגרתי קצת. זה נורא נחמד לעשות רק מה שבראש שלי, אבל הבנתי שאני, כמו כל אחד אחר, זקוקה לחברה שבה אני חיה ולכן חייבת לציית לחוקיה ברמה מסויימת. חשוב להתנהג בצורה מכובדת, להתלבש בטווחי הנורמה המקומית, להיות נעימה ולפעמים לחייך גם אם לא מתחשק לי.

אולי זו בגרות אמיתית, לעשות גם את מה שלא תמיד מתחשק לעשות.

 

רכילות היא אמצעי חשוב לשמירה על גבולות ההתנהגות המקובלים בחברה, אני לא בזה לה כמו רבים אחרים כי אני מבינה את חשיבותה. חשוב לדעת מה עושים אחרים, על מנת שאדע איפה אני נמצאת יחסית אליהם, כמו גם להוקיע את החריגים על מנת למנוע חריגות גדולות מידי שיפרקו את המרקם החברתי.

חריגה גסה מידי מתוחמי ההתנהגות החברתית תוביל לרכילות שעלולה לפגוע בתמיכה החברתית שאני עשויה להזדקק לה, עלולה לפגוע בעבודתי ואפילו במשפחתי.

לכן מיתנתי את עצמי והפסקתי לחשוב שחוקים חברתיים הם דבר פסול שאינו ראוי להתיחסות.

 

ברור לי שגם האמירה הזו שנאמרה לקרובת משפחתי, ובעקיפין עלי, יכולה להתפרש כסוג של ביקורת סמויה. אבל בכל זאת עמוק עמוק בתוכי התעוררה המורדת הקטנה, הזדקפה, מתחה כתפיים ואמרה – אני עוד פה!

אני שונאת את פסח

אני שונאת את פסח.

עקב נסיבות שלא בא לי לפרט אהיה לבד בחג. 

לא שלא הוזמנתי להצטרף לפה ולשם.  הוזמנתי ודחיתי את ההזמנות.

אני שונאת את פסח.

אני יודעת שחלק מהאומללות-טרום-חג שלי קשורה לזה שאני לא מוכנה לקבל אף אחת מההזמנות להצטרף לסדר של מישהו. ואני לא מוכנה כי אני כל כך שונאת להרגיש לבד, מוזמנת מטעמי רחמים לבית של אנשים שני לא מכירה (נו, בואי איתנו, אנחנו עושים סדר אצל ההורים שלי, יהיה הכי כייף בעולם אם תבואי).

אפילו אבא שלי עושה את הסדר כמו כל שנה עם המשפחה של אישתו. נכון אני מכירה אותם פחות או יותר, אבל זו לא המשפחה שלי ולא בא לי להדחק לפינת חדר דחוס בארבעים איש אישה וילד לארבע שעות ללא יכולת להמלט.

אני שונאת את פסח.

זה החג שבגללו אני לא בקשר עם אמא שלי כבר שנתיים. וההזמנה שלה לפני מספר ימים, לא רק שבאה באיחור של שנתיים, אלא גם הפכה אותי ליום וחצי. אחר כך התעשתתי ואספתי את החלקים שנשארו על הרצפה. טוב, הנתק הזה הוא לא בגלל הפסח, הוא היה רק הטריגר, אבל זה לא מונע ממני לשנוא את החג הזה בכל נימי נפשי. שנאתי אותו גם קודם ועכשיו אפילו יותר.

אני שונאת את פסח.

הבטחתי לעצמי שהשנה אני לא אהיה בארץ ולא אתמודד עם מה שאני מתמודדת עכשיו. לא ידעתי שזה לא יהיה אפשרי מסיבות טכניות שונות, לא ידעתי שגם השנה אהיה לכודה פה ללא מוצא. כמו עכבר במלכודת דבק.

גם על תלם אני כועסת, הוא הבטיח שלא ישאיר אותי לבד, ביודעו כמה נורא לי החג הזה, אבל נמוג עם הבטחותיו אל אופק החברה החדשה שלו. אני לא כועסת שהוא מתכנן לחגוג איתה, אלא רק על זה שהסתיר את זה ממני והתחמק מלדבר איתי על הנושא.

אני שונאת את פסח.

שהוא רק ערב אחד בשנה,אני משננת לעצמי, שעובר כמו שעובר כל ערב אחר. שאם אפסיק לייחס לו משמעויות כל כך עמוקות, הוא באמת יהפוך לעוד ערב אחד שבו אני יכולה להשאר בבית, במיטה שלי ולעשות לי מרתון צפיה בדקסטר.

 

 

אפילוג לאפונה?

הבוקר התעוררתי בשלוש וחצי ולא הצלחתי להרדם שוב, בחמש וחצי יצאתי מהמיטה באופן סופי כי נמאס לי לשכב ולעצום עיניים בתקווה.

יש דברים שמטרידים אותי, כמובן. גם בתחום העבודה החדשה, גם בתחום המשפחה, וגם כמובן בתחום האפונה.

נראה לי שזה יגמר הפעם מוקדם מהצפוי.

 

לאורך שבוע שעבר התכתבנו במייל. שורות קצרות ומשועשעות, לא משהו כבד או רציני.

הוא הציע לדבר בטלפון ואני דחיתי את ההצעה.

הוא ביקש שאכתוב קצת יותר ארוך מהשורות המעטות, כמו שהייתי כותבת פעם ואני עניתי שקשה לי לכתוב יותר לאורך כי התגובות שלו הן בנות כמה מילים ואני קצת מרגישה כמי שמנהלת מונולוג. מעבר לכך, אחרי שלוש שנים של העדר קשר , אני נזהרת במה שאני כותבת כי דרך מיילים קשה לשמוע אינטונציה וקל לפרש לא נכון את המילים. בעצם רציתי להגיד לו שאני לא צוות הווי ובידור שלו ושצריכה להיות איזו הדדיות בתקשורת ביננו.

 

התגובה שלו היתה שנראה לו שהתבלבלתי קצת, כי מה בסך הכל, אנחנו לא ממש מדברים, רק מנהלים איזה פינג פונג מילים שהתחיל ממייל שנשלח ב"טעות" (המרכאות הכפולות הן שלו) ושלא אהיה כבדה.

 

המייל הזה שלו עשה לי מצב רוח מחורבן ממש. גם הניסוח. גם הקשקושים שכתובים בפנים.

מה לעזאזל הוא רוצה ממני?

החלטתי שלא מתאים לי להרגיש רע בגללו. לא לשם כך התכנסנו פה. יש מספיק מי ומה שגורמים לי להרגיש רע.

לא ידעתי אפילו איך להתחיל לענות לו, אז לא עניתי לו.

אני יודעת שתמיד התנגדתי למתפיידים למינהם, אבל תקשיבו, מסתבר שלהיות בצד המתפייד הופך את כל העסק לקל ומשתלם הרבה יותר מאשר להיות בצד שמחכה לתגובה. ביום הראשון עוד כעסתי עליו, אבל בגלל שהחלטתי שאני לא עונה יותר המחשבות עזבו לי את הראש ויכולתי ליהנות באמת ובתמים מהשבת הנהדרת שהיתה.

אתמול הוא כתב לי מייל שאמר שגם התעלמות היא סימן.

לא התאפקתי וכתבתי לו שאני לא מתעלמת אלא לא יודעת מה לענות לו.

בשמחה גדולה הוא כתב שמעולם לא חשב שיגיע ליום שבו לי לא יהיו מילים.

כתבתי לו שאני שמחה שהוא שמח

הוא כתב עוד משהו, אבל לא קראתי.

 

אני לא יודעת מה רציתי להרוויח מהקשר הזה. אולי קצת הנאה משיחות מענינות, מהתחושה של להיות מחוזרת, קצת שמחה והסחת דעת. אבל אני לא מקבלת את מה שרציתי. אז נראה לי שאמשיך להתאמן בהתפיידות. יש לי עוד מה ללמוד. 

 

 

בלי שום קשר, מישהו חורש את הבלוג שלי בימים האחרונים מתחילתו ממש, אני לא יודעת אם להיות מוחמאת או מוטרדת.

הדוגמנית עושה צרות

יש לה כמה טיקים מטומטמים לכלבה הזאת, יש כמה דברים שהמוח הקטן שלה פשוט מקפיץ פיוז כשהיא נתקלת בהם. מה למשל? למשל כדור, כל כדור בכל גודל מביא אותה למצב של אטרף מוחלט, היא תרוץ אחרי הכדור עד נשימתה האחרונה. בבית יש לה כדור טניס לעוס שהיא יכולה לשחק איתו בזמנים קצובים ומוגדרים בלבד.

אני מגלגלת את הכדור על הרצפה והיא רצה כמוכת אמוק לתפוס אותו, לא משנה מה יש בדרך. שולחן אוכל, כסאות, אנשים, קירות, שום דבר לא מעניין אותה מלבד הכדור. לאחר שהיא תופסת אותו היא רצה חזרה לספה שלה , מדלגת עליה בחירחורים והתנשפויות עזות ומחכה שאקח ממנה את הכדור ואזרוק שוב. אם אני לא עושה את זה היא מתחילה ללעוס את הכדור עד להשמדה מוחלטת שלו.

הכדור יותר חשוב לה מעצם משחק, מאוכל או ממני. כשיש כדור, העולם מצטמצטם ומתמקד בו. פעם היא רדפה אחרי הכדור בבית ונחתכה בכפתה ממרצפת שבורה. היא לא הרגישה בכלל שהיא פצועה ומדממת עד אחרי שלקחתי ממנה את הכדור ונתתי לה זמן להרגע.

 

בלונים הם מושא טירוף דומה. בהתקלה בבלון היא מזנקת עליו, אף-מעוך-קדימה בקפיצת התאבדות ונושכת אותו עד שהוא מתפוצץ. זה כל כך מצחיק שבסופו של תהליך אני מחרחרת ממש כמוה.

 

היא גם אוהבת לרדוף אחרי חתולים, אבל די נבהלת כשהם נעמדים ומחזירים לה מלחמה.

הכי גרוע זה מכוניות ושאר כלי רכב שעוברים לייד הבית. הכלבה המטופשת רודפת אחריהם בכל הזדמנות בה היא חומקת מהשגחתי. לרוב זה מסתיים בשלום, אבל לפחות פעמיים מאז שהיא אצלי היא נדרסה.

 

לפינ שלושה ימים, הכלבה חזרה חבולה הביתה. לא הייתי ליידה ולא ראיתי מה קרה, לא ידעתי שקרה משהו בכלל עד שלקחתי אותה להליכה אחר הצהריים, בהליכה ראיתי שמעל הזנבנב שלה יש איזה פצע שנראה כמו נשיכה לא עמוקה. תהיתי אם היא הצליחה להסתכסך עם הכלבה של השכנים, אבל היא לא נראתה סובלת ולכן החלטתי רק לרחוץ אותה ואת הפצע בשובנו הביתה על מנת למנוע זיהום.

לא הספקתי לרחוץ אותה באותו היום כי נחתו עלי כמה דברים והחלטתי שזה יכול להדחות למחר.

בערב היא נראתה לי מסכנה למדי, אבל אכלה יפה ובתאבון.

בבוקר לפני צאתי לעבודה היא נראתה עוד יותר אומללה ורועדת ושוב היא אכלה יפה, כך שהחלטתי שאפשר לחכות עד לאחר הצהריים כשאסיים את העבודה.

אחר הצהריים היא נראתה אומללה אפילו יותר, אז לקחתי אותה לוטרינרית שאמרה שהחור של הנשיכה הוא מינימלי כמו שחשבתי ושכדאי שפשוט ארחץ אותה ואשגיח שזה לא יזדהם. 

קניתי חומרי הדברה לפרעושים, קרציות ותועלים לדוגמנית ולכלבה התולעת בשלוש מאות שבעים שקל והלכתי רגועה יותר הביתה.

 

בבית רחצתי את הדוגמנית וגיליתי שהפצע, לאחר רחצה לא נראה בכלל כמו נשיכה, אלא כמו שריטה ארוכה, ועל הירך יש עוד אחת ובכלל הרגליים נראות משופשפות. או קיי טעיתי, הכלבה לא ננשכה, היא נדרסה שוב.

לא סתם היא רועדת מכאבים, היא עברה, שוב, מעיכה על ידי כלי רכב כלשהוא.

טוב שנשארו לי כדורים נגד כאבים מהדריסה הקודמת שלה, כבר שלושה ימים היא מקבלת משככי כאבים ומצבה משתפר.

אפשר היה לחשוב שאחרי דריסה אחת או שתיים היא תלמד להזהר מכלי רכב, אבל לא. לא היא. יפה יפה, אבל טיפשה שאין דברים כאלה.

 

חלומות

נו יופי, ייסורי המצפון שהצלחתם לעורר בי מחלחלים לתוך החלומות שלי.

אתמול האפונה כתב לי על זה שהוא חושב עלי הרבה ומאוחר יותר הציע שנעבור לדבר בטלפון, על פני התכתבות במייל. אני נבהלתי קצת ומייד נאחזתי במשהו שממילא עשיתי בבית כתירוץ להמנע משיחת הטלפון. אני בטוחה שיכולתי לגנוב כמה דקות לשיחה, אבל נבהלתי.

לא רציתי לקדם את חידוש היחסים לרמת שיחות טלפוניות.

 

אחר כך הלכתי לישון מוקדם יחסית, נרדמתי במהירות רק כדי להתעורר בשלוש עשרים ואחת מחלום שבו אני נמצאת בהופעת מוזיקה כלשהיא בחו'ל כלשהוא ויו לורי (ד"ר האוס בשבילכם) מתחיל איתי. אני יושבת בקהל במעין אמפי אבן והוא מתקרב ומחבק אותי מאחור משל היינו זוג נאהבים בהופעה של דויד ברוזה. כשאני מתחילה להתחיל להתרגל למוזרות של האינטימיות החדשה מתקרבים אלינו אנשים אחרים, נדבקים אלינו ומצפים שנבלה בהופעה הזו כחבורה, כאילו לא מבינים בכלל שיש פה זוג שמעונין בשקט שלו לבד.

כאמור התעוררתי מהחלום הזה בשלוש עשרים ואחת לפנות בוקר, מבולבלת ומוטרדת.

 

לקח לי זמן מה לחזור ולהרדם רק כדי לחלום את אותו חלום כשהפעם בדמות הגברית מככב השכן השרמנטי שלי. הרקע להתרחשות היה בקתת ציידים שבה הוא לימד אותי לצוד זאבים (אלוהים, מה עובר עלי בחלומות שלי??) ושוב, כשהתפתחה אינטימיות זוגית הגיעו ציידים צעירים נוספים ולא הפסיקו לדבר על זויות ירי ואיך הכי טוב להציץ מחלונות הבקתה. שוב התעוררתי. הפעם מבואסת בנוסף לבלבול, כי ממש לא מתחשק לי לחלום חלומות כאלו על השכן שלי שנראה אמנם טוב לגילו ובכלל, ואמנם הוא תמיד מפלרטט, אבל כל כך בעדינות שאפשר לחשוב שסתם היה נדמה לי ושיש עליו סיפורים שיש לו רומן ארוך שנים עם משהי רווקה בגילי ושחי חיי זוגיות שנראים טובים עם אשתו-שכנתי.

כשהתעוררתי הפעם הרגשתי צורך עז לרחוץ את התת מודע שלי בהרבה סבון ולהושיב אותו בצד שיחשוב על זה קצת.

ע"ז אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך.

אני מעצמי קצת פחות.

נו יופי, אז מה עכשיו?

לא להאמין מי שב לחיי

האפונה בכבודה ובעצמה, בכבודו ובעצמו, בעצם.

אחרי נתק של כמעט שלוש שנים, אחרי שכבר נפרדתי ממנו בהשלמה בריאה וטובה.

לא שלא חשבתי עליו מידי פעם, לא שלא תהיתי מה עלה בגורלו ומה שלומו.

אחרי הכל במשך שנים ארוכות מאד הוא היה איש סודי וחברי הטלפוני, הוא חשב שאני יפה ונחשקת והיה משענת רצינית ביותר בטלטלות הלא פשוטות שעברתי במהלך התקופה הארוכה. הוא לי ואני לו.

לאורך השנים הקשר ביננו התנתק וחזר להתקיים שוב ושוב.

כשהבעיה העיקרית היתה כנראה העובדה שהוא נשוי ושאני לא מתערבבת עם נשואים. היה זמן לא מועט שבו חשבתי שיום אחד נהיה ביחד. זה היה מן חלום ללא שורשים וללא נסיון לברר אפשרות אמיתית למימושו. מסתבר שגם הוא חשב בדיוק כמוני. וכמוני גם הוא לא עשה כלום על מנת לשנות את המציאות.

היום אני חושבת שכנראה עדיף שהדברים קרו כפי שקרו, ובעיקר שלא קרו כפי שלא קרו. למה? כי הגמל. וגם בגלל שהאדם שהפכתי להיות היום הוא לא אותו אדם שהתחיל לדבר עם אפונה באודיגו. (למרות שלך תדע מה הביצה ומה התרנגולת)

לפני שלוש שנים התנתק שוב הקשר במעין ריב סופני. חשבתי שהפעם הניתוק הוא לתמיד. באמת הייתי שלמה עם ההתנתקות שהחלה כחד צדדית שלו אבל התקבלה אצלי בסוג של הקלה.

כאמור חשבתי עליו מידי פעם, פעם בכמה חודשים הייתי מציצה בפייסבוק שלו רק כדי לראות את פרצופו ולתהות האם החיים טובים אליו. מאחר וחשדתי שהוא עלול לחפש את דף הפייסבוק שלי, דאגתי להפוך אותו לדף לחברים בלבד, ואפילו תמונת הפרופיל היא לא אני. אמרתי לעצמי שמעניין מתי ימציאו טכנולוגיה חדשה שדרכה יוכל ליצור איתי קשר ב"טעות". בפעמים הקודמות חודש הקשר שלנו עם התפתחות הטכנולוגיה, בסמסים, באייסיקיו בפייסבוק וכד'.

 

והנה השבוע קיבלתי ממנו מייל. מייל שהיה מופנה לאיזה אלמוני נטול שם. מייל בטעות. או טעות מכוונת, אני לא יודעת.

אז אנחנו מתכתבים, ככה בקטנה. זה נחמד, להתעדכן ולעדכן חבר ותיק. ונראה שאף אחד לא מצפה מהשני לשום דבר. אבל ככה זה התחיל גם בפעמים הקודמות, ואחר כך גלש עמוק לתוך התערבבות זה בחייה של זו.

אז אני לא יודעת מה ילד יום ומה יביא איתו חידוש הקשר. אני די בטוחה איך זה יגמר…

וזה הזמן להניח את ההימורים, גבירותי ורבותי, כמה זמן יקח לזה הפעם עד שיגיע הפיצוץ והניתוק הבא.