ענינים קטנים

אחרי שאמרתי לגמל שמשהו יצטרך להשתנות והוא אמר שנשנה כשיהיה צורך, הוא סימס לי ביום שישי שלא משנות הנסיבות, הוא הזמין מקום במסעדה וכך או אחרת מבחינתו נלך בלי שום קשר.

הנסיבות היו כאלה שלא היתה כל בעיה ממילא. אבל זה סוג של התקדמות. אמירה לא ישירה. סוג של הצהרה שהוא מוכן שדברים ישתנו. אם יעלה הצורך כמובן.

 

אחר כך במסעדה, הויכוח הקבוע על התשלום.

הוא – תני לי לשלם, מה אכפת לך להרגיש כאילו מחזרים אחרייך ומפנקים אותך?

אני – דממה המומה (עד עכשיו לא עניתי לשאלה).

 

אז אולי דברים משתנים, בקצב שלו, האיטי והמתסכל.

בכל אופן זה אומר לי דבר אחד ברור, הקשר איתי חשוב לו מספיק כדי להיות מוכן לשקול שינוי אם לא תהיה ברירה.

 

 

ובעבודה החדשה, הקודמת לי טענה שאין פה זמן לנשום. היא עבדה כעשר שעות בשבוע יותר ממני ועדיין, יש לי זמן לכתוב את הפוסט הזה. לא שאני משתעממת פה, אבל זה לא שאין זמן לנשום כמו שהיא אמרה.

אין ספק שאני יעילה. אבל כנראה שהיא היתה מאד לא יעילה.

 

אני מקווה שזה העניין כי אחרת אני מפספסת פה כמות אדירה של עבודה שאני לא רואה שצריך לעשות ובמקרה כזה, לא ירחק היום שהעבודה תנשך לי בתחת.

יום האהבה

אפשר לחשוב שזה יום שהומצא ע"י יצרני שוקולד ודומיהם אילולא ט"ו באב. כלומר יש איזו שאיפה עולמית לחגוג את האהבה.

שזה דבר יפה. באמת.

רק שמישהו יסביר לי מה זו אהבה.

אני מבינה אהבת הורה-ילד

 

מרק ברוקולי

גם כי קיבלתי שני ראשי ברוקולי טריים ויפים ישר מאיזה שדה וגם כי התחלתי להרגיש חולה.

כך קרה שבסופו של דבר, כשכבר הייתי חולה ונטולת כוח, לא היה לי מרק עוף בבית אלא מרק ברוקולי וזה מה שאכלתי כשכבר היה לי חשק לאכול. אין מה להגיד, הוא עובד פחות טוב ממרק עוף בכל הנוגע להחלמה ממחלה. אבל הוא טעים וכייפי ומומלץ.

 

אז איך מכינים מרק ברוקולי?

 

חותכים בצל ומטגנים במעט שמן זית, אחרי שטיפה מתרכך מוסיפים 3-4 שיני שום פרוסות וממשיכים לטגן עוד דקה שתיים.

 

 

בנתיים מקלפים וחותכים 2-3 תפוחי אדמה לקוביות לא גדולות, כדי שיתרככו מהר אחר כך. מוסיפים את תפוחי האדמה לסיר עם הבצל והשום ונותנים להם לעשות קצת בטן גב.

 

בזמן הזה בדיוק מפרקים לברוקולי את הצורה. לא צריך להקפיד יותר מידי על הצורה, רק להשתדל לשמור על אחידות גודל הפרחים, כדי שיתבשלו בזמן שווה.

 

משלחים את הברוקולי לסיר למפגש מרגש עם כל החברה שמחכים לו שם ומכסים את כולם במים. מתבלים במלח, פלפל, קצת אגוז מוסקט ונותנים למים לרתוח. (יש אפשרות לרעד מוגזם ביד בעת תיבול המרק בפלפל כמו שקרה לי וכך יווצר מרק חריף ופיקנטי ונהדר במיוחד בעיני)

 

משהתרככו תפוחי האדמה, טוחנים את התוכן המוצק. אפשר להציל חלק מפרחי הברוקולי מטחינה ולהוסיף אותם אחר כך בבחינת מרקם נוסף ומעניין למרק.

 

עד כאן המרק טבעוני לחלוטין, מי שרוצה יכול בשלב זה למזוג פנימה קרטון של שמנת מתוקה לבישול ולעדן את טעם המרק. אני לא הוספתי והמרק היה מצוין גם ככה. 

 

גם אני לא מרגישה טוב 2#

למרות שניסיתי לקחת סירופ לשיעול ולשתות הרבה ולקחת כדורים לשיעול ולנוח כשאני יכולה, השיעול וההרגשה האיכסית לא עברו לי.

כאמור, לא ללכת לעבודה זו לא אופציה, אז הלכתי כל השבוע לעבודה ובלילות ישנתי מעט מאד בגלל התקפי שיעול ארוכים וכואבים.

שיעול, חוסר שינה וחום אין.  

אם אין חום אז זו לא מחלה, כזכור, זו רק הרגשה לא טובה. ועל שכאלה אפשר להתגבר ולא צריך להתבכיין יותר מידי.

וככה משכתי יום אחר יום עד ליום שישי, היום שבו אני (בדרך כלל) לא עובדת ואז אני יכולה לשים לב לעצמי, לפעמים.

ביום שישי קמתי בבוקר והתחלתי את סידורי יום שישי: כביסה, סידורים, קניות. בדרך כלל אני מתחילה את הבוקר עם ניקוי הבית, אבל הייתי עייפה נורא, אז החלטתי לדחות את הנקיוןן למאוחר יותר.

במקום זה הקדמתי את ההסתובבויות לצורך סידורים וקניות וגם אותם קיצרתי למינימום, ובכל זאת כשחזרתי הביתה עם תיקי הקניות הרגשתי כאילו שאני הולכת להתעלף. חולשה וסחרחורת ומחסור חמור באויר שהצריך קריסה על הספה והמתנה שהעולם יחדל מלהסתובב לפני שאוכל לפקוח עינים ולחשוב מה לעשות עם זה.

כשפקחתי עינים בסופו של דבר, גמלה החלטה בליבי: למרות שאין לי חום של ממש, אני כנראה חולה. עשרה ימים של שיעול, לילות בלי שינה וחולשה קיצונית הם סימנים שהגוף שלי מנסה להתאושש אבל לא מצליח לבד.

הלכתי לדבר עם הרופאה, בתחושת אי נוחות קיצונית, מה אני אגיד לה? שאני משתעלת?  שכמעט התעלפתי? זה כל כך לא אני החלושס הזה…

אבל היא דווקא הבינה אותי יותר טוב משאני מבינה את עצמי וחמלה עלי את כל אותה חמלה שחסכתי מעצמי ואמרה שממש כדאי להתחיל מייד בטיפול אנטיביוטי ושאם לא אשתפר עד תחילת שבוע הבא, נחשוב מה עוד אפשר לתת לי כדי לשפר את מצבי.

אז התחלתי. וכיוון שאני כמעט לעולם לא לוקחת אנטיביוטיקה, ההשפעה שלה עלי היא טובה למדי. כבר היום אני פחות משתעלת. עדיין מרגישה כמו סמרטוט חסר כוח ויש לי קצת בחילה, אבל זה בטח קשור לאטיביוטיקה עצמה או למחלה. 

היום אני נחה כל היום. עושה את המינימום ההכרחי וצופה בפרק אחרי פרק של דקסטר, אחרי הכל, מחר צריך ללכת לעבוד ואם אני נורא רוצה אז כדאי שארחם על עצמי מתי שזה אפשרי ולא מתי שלא יהיה בזה טעם.

הבנת הנקרא

אני אוהבת ורדים, בעיקר כשהם באים בשיחים נטועים באדמה והפרחים לא יותר מידי מהונדסים ומפורכסים וכשיש להם ריח אמיתי של פרח חי. 

יום אחד עברתי ליד גינה וראיתי כמה שיחי ורדים על עמוד. לא יודעת את יצא לכם לראות את הורדים שנראים כמו זר ורדים על גזע ורד גבוה. איך שראיתי אותם מייד נעשה לי חשק אדיר לורדים רגילים שנראים פחות מהונדסים ויותר טבעיים. חשבתי על זה שכבר המון זמן לא ראיתי שיחי ורדים שפעם ליבלבו בכל גינה.

 

כיוון שהייתי בחופש שלפני התחלת העבודה החדשה הודעתי ליוגה שאני רוצה ורדים ושתתכונן לנסיעה למשתלה. היא התכוננה, ולכן אספתי אותה ונסענו.

בחרתי שני שתילים, אחד עם פרחים בצבעים צהוב-כתום-אדום ואחד עם פרחים סגולים, לשניהם מובטח ריח חזק וטוב.

המוכר במשתלה הסביר לי כיצד לשתול אותם  ונתן לי דף הוראות שאותו הבטחתי לקרוא בבית טרם השתילה.

אני לא בטוחה שהבנתי את הכל עד הסוף, עד כה השתילים החלו להנץ, כך שאני מאמינה שעשיתי משהו נכון, אבל בכל מקרה אשמח לקבל עזרה בהבנת הנקרא…

 

 

 

בעיקר לא הבנתי את להשקות לרויה (עד כה השתילים לא אמרו לי מתי מספיק להם ענין המים)

ולא הבנתי את המשפט " כאשר הפקע בגודל גרגר אפונה יש למחוץ את אמיר הגבעול בחלק העלה העליון" 

 

אבל הבנתי שבאופן כללי אני צריכה לעבור לישון ליד השתילים, לקחת לפחות חודש חופש על מנת שאוכל להשגיח עליהם כראוי פן יטולטלו ופן יבואו אליהם מזיקים.

ממתי ורדים זקוקים לבייביסיטר?

גם אני לא מרגישה טוב

נכון שקיבלתי חיסון לשפעת, כל שנה אני מתחסנת, כך שהסיכוי שלי לחלות בשפעת קטן.

קראתי בעיתון שהחיסון יעיל השנה בכ62% מהמתחסנים, קצת יותר ממחציתם, לא המון, אבל הסיכוי שלי להמנע ממחלה גדול יותר כי אני מתחסנת כל שנה. 

כל זה טוב ויפה, אבל שפעת זו לא המחלה היחידה בארסנל החורף.

 

כשהלכתי לחפיפה לפני כחמישה ימים התחלתי להשתעל ומאז זה הולך ומחמיר. אין לי חום של ממש, אבל מצד שני אני גם מלעיטה את עצמי באדויל בגלל שהשיעולים האין סופיים גורמים לי לכאבי ראש מטורפים, או שיש לי כאבי ראש מטורפים וכל שיעול מאיים לפוצץ לי את הראש, כך שאני חייבת לקחת אדויל. אז אולי יש לי חום, לא ברור. וחום זה עניין מאד משמעותי כי ההבחנה הברורה אומרת שכשיש חום את חולה וכשאין חום את רק מרגישה לא טוב.

אולי עדיף לי רק לא להרגיש טוב כי מחר אני צריכה להתחיל את העבודה החדשה.

אין לי כבר קול ואני די מרחמת על עצמי, אבל אני לא יכולה להעדר מהיום הראשון בעבודה, ולצורך העניין גם לא מהשני או השלישי או העשירי. 

 

רציתי שסוף השבוע שלפני התחלת העבודה יהיה סופשבוע של מנוחה ורגיעה וניקוי ראש. במקום זה השתעלתי ללא הרף ועקב צירוף נסיבות אומלל הגמל לא בא. גם בגלל קושי לא צפוי שצץ וגם קצת בגלל שהרגשתי רע.

מצד אחד לא ראיתי שום צורך להשתעל עליו כל הלילה , אני יודעת כמה קשה לו עם מחלות, ומצד שני רציתי שיבוא ואוכל להניח את הראש ולנוח קצת. שאוכל להפסיק לחשוב ולדאוג ולתכנן. הוא לא בא ולרשימת המחשבות הלא מניחות הצטרפה המחשבה שבכלל לא חסר לו להיות איתי כמו שחסר לי.

 

מה שמצחיק זה שאני שונאת שמסתובבים סביבי כשאני חולה, והגרוע מכולם זה הגמל שאם הוא מזדמן לקירבתי כשאני לא במיטבי הוא לובש פרצוף חרד ומביט בי בדאגה כמעט בלי להסיט מבט כדי לנטר את מצבי בכל רגע נתון ומנסה לדאוג לי ולעזור לי. זוועות. זה השלב שבו אני מתעצבנת על זה שלא רק שאני מרגישה גרוע, אני גם צריכה להרגיע אותו שאני בסדר גמור ובמקום לשקוע בשקט ובנחת לרחמים עצמיים, אני עסוקה בלדאוג לו.

 

בטלפון אמרתי לו שאם צירוף הנסיבות יחזור על עצמו כפי שאני צופה, נצטרך לשנות משהו במערכת היחסים שלנו ובדרך שאנחנו נפגשים כי זה לא יוכל להמשיך ככה.

אם יהיה צריך אז נשנה, הוא אמר ואני כעסתי שהוא לא מוכן להתחייב לשינוי או אפילו לדבר עליו. רק דוחה את הקץ.

זה לא שאני מעיזה להגיד לו איזה שינוי אני רוצה, כי אני תולעת פחדנית שאין כדוגמתה. הרי ברור ששינוי כזה אומר שהיחסים שלנו יצאו לאור ויזכו להכרה רשמית. או שיסתימו. אין דרך ביניים. על דרך הביניים אנחנו הולכים כבר כמה שנים ונראה שהיא מתחילה להגמר.