אח, איזה חורף

שלשום חזרתי הביתה ועברתי בשלולית מים על הכביש, היתה שם מכונית משטרה, אבל הם לא סימנו לאף אחד לעצור, אז עברתי, כמו כולם. כשהגעתי הביתה גיליתי שמדווחים באתרי החדשות שהכביש שבו עברתי נפתח זה עתה לתנועה אחרי שהיה סגור עקב הצפה.

 

 

 

בלילה הקשבתי לרוח המשתוללת וקויתי שאף אחד מהפיקוסים הענקיים והזקנים שעומדים לי לייד הבית לא יכנע ויקרוס. בבוקר קמתי וראיתי שהם אכן עמדו בפרץ. חשבתי לעצמי שאולי עברנו את השלב הקשה של הסופה. ברור שטעיתי.

לפחות אני חושבת שזה היה בוקר, כי ככה נראתה הדרך שלי בשבע בבוקר. או יותר נכון ככה לא נראתה הדרך שלי. חושך, גשם, מטחי מים ממכוניות עוקפות. לא רואים ממטר.

בדרך חזרה, אחר הצהריים, לא הייתי צריכה לעבור בדרך שעברתי יום קודם, אבל קראתי באתרי החדשות שהדרך נחסמה ושמחתי ששוב לא נתקעתי בה.

 

 

הבוקר קמתי במצב רוח טוב, בסך הכל נסיעה מצויינת, אולי טיפה ערפל , וקצת גשם, אבל שטויות, נסיעה נוחה וקלה לעומת הבקרים הקודמים. הגעתי לעבודה שמחה ומרוצה כולי, איזה יופי, אמרו שהסערה תתגבר, אבל הנה, זה הבוקר הנוח ביותר שהיה לי מאז תחילתה.

 

 

הזחיחות החזיקה מעמד עד הצהריים. תלם ביקש ממני שאביא משהו  עבורו , בגלל שזה לא רחוק מהעבודה שלי, תמיד כשהוא מבקש, אני שמחה לעזור. הפעם אמרתי לו שהוא מוציא אותי לחתיכת טרק מטורף במזג אויר משוגע (בעמקי ליבי  קיויתי שהוא יחליט לוותר לי על הטיול, אבל זה לא קרה). אז יצאתי לדרך, אספתי בגשם שוטף את מה שהייתי צריכה והתחלתי לנסוע הביתה. 

זו הצפת  הכביש הרצינית הראשונה שבה נתקלתי בדרך לאיסוף.

בדרך חזרה, בנסיעה לכיוון הבית נחסמו כל הדרכים המובילות הביתה, כך שיכולתי רק לחזור לעבודה ולהשאר שם עד שיכלו המים, לא עשיתי את זה, ניסיתי לחזור הביתה בכל דרך אפשרית. עמדתי בפקקים של נהגים מוטרפים מעצם כליאתם, הגעתי פעם אחר פעם לגבול ההצפות והבנתי שאין סיכוי שאצליח לצלוח אותה בשלום.

ככה שעתיים שלמות.

חזרתי בכל זאת לעבודה , הכנתי כוס קפה וחזרתי לכביש. הגעתי עד להצפה הקרובה ביותר לנקודת היציאה שלי לכביש שממנו ,ידעתי, משיחות עם חברים שנוהגים בכביש אוכל להגיע הביתה.

נתקעתי שם שלושת רבעי השעה. פשוט עמדתי וצפיתי בנהגים אחרים תקועים כמוני שיצאו מהמכוניות והלכו לשאול את השוטר מתי יוכלו להמשיך לנסוע. השוטר האומלל צעק על הטלפון ועל הפונים חליפות – תסתובבו ותחזרו, תסתובבו ותחזרו!

אין לאן, פשוט אין לאן. מי שנכלא בכביש הזה לא יכול לצאת ממנו לשום כיוון, כל הדרכים ליציאה מהאיזור היו חסומת בשטפונות והצפות.

לי דווקא היה לאן, העבודה לא התרחקה ממני יותר מקילומטר וחצי, יכולתי לחזור לשם, לשבת בחמימות, לאכול משהו, לנוח ולהרגע וזה בדיוק מה שהחלטתי לעשות. היה קשה מאד לתמרן הין המכוניות שמילאו וחסמו את שני הנתיבים כשפני כולן לשלולית המים הגואה, כך שנאלצתי לנסוע על השוליים שהיו החלק היחיד הפנוי על מנת שאוכל לחזור לעבודה.

אלא שברגע שהצלחתי לתמרן את מכוניתי לנתיב הופיע לפני טנדר משטרה וצעק לי בכריזה שאסע רוורס את כל הדרך.

אז נסעתי ונסעתי ונסעתי רוורס עד שהגעתי לשולי השלולית, וכיוון שהגעתי עד שם הסתובבתי שוב כך שפני יהיו לשלולית וראיתי כיצד רכבי שטח ורכבי שטח מטעם עצמם (כמו סובארו DL ורכבי חברה) נוסעים ועוברים בשלולית. המים הגיעו עד לגובה הדלתות וזה נראה מפחיד למדי, אבל אני כבר הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, וכיוון שכבר הייתי על סף השלולית ומעבר לרכב המשטרה החוסם, פשוט נסעתי פנימה, מתעלמת מנפנופי הידיים של שוטר ומצעקותיו. זה היה מפחיד ומרגש, קצת כמו רכבת הרים שבסופה יצאתי מהשלולית והייתי סוף סוף, אחרי שלוש שעות, בדרך הביתה!

נסעתי לאט בדרך הצדדית, היה ערפל וגשם ופיתולים שאני פחות מכירה, החושך כבר ירד והטלפונים התכופים של דורשי טובתי רק הפריעו לי להתרכז בכביש.

בסופו של דבר, אחרי ארבע שעות, מרוטת עצבים ומותשת, הגעתי הביתה.

ואם לא נישקתי את האדמה בהתרגשות זה רק בגלל שהכל היה רטוב ומבוצבץ.