החפיפה שלי

לקראת העבודה במקום החדש, לקחתי חופש על מנת שאוכל ללכת ולחפוף שם ולהכיר את העבודה ואת האנשים, כי אחר כך אשאר לגמרי לבד.

לפני שבוע נגשתי למקום על מנת לקבוע עם העוזבת זמן מתאים. אמרו לי שהיא כועסת על שהעזיבו אותה ושהיא אמרה שתשתף פעולה למרות זאת ותבצע חפיפה מסודרת למרות כעסה.

כשנכנסתי אמרתי שלום בקול רם, היא ישבה עם הראש במסך המחשב, אפילו לא הרימה את העיניים ומלמלה איזה שלום חלש.

לא נורא. שאלתי אותה לשלומה, מסרתי לה דרישת שלום מדומיינת ממישהי שהיא מכירה, על מנת לשבור את הקרח. לא עזר לי במיוחד. היא לא הרימה את הראש.

-מתי יתאים לך שאבוא לחפיפה, שאלתי, אני יכולה לבוא בימים א', ג', ה' באיזה יום את רוצה שאבוא?

-יום אחד זה לא מספיק! היא זעפה.

-בסדר, אני יכולה לבוא בעוד יום, אפילו בשלושת הימים, מתי מתאים לך? באיזה שעות יותר רגוע פה? מתי יהיה לך הכי נוח?

-אין פה שעות נוחות, אין זמן מתאים, תמיד לחוץ פה!

-אז מתי את רוצה שאבוא?

-תבואי מתי שאת רוצה!

-אם כך אבוא ביום שלישי בשעה שאת פותחת.

-זה לא מספיק זמן!

-את רוצה שאבוא גם ביום ראשון?

-תבואי מתי שאת רוצה!

– או קיי, להתראות בשבוע הבא.

 

הלכתי ואמרתי לעצמי שקורה שמישהו כועס מאד, אבל ככה לא אצליח לקבל ממנה כלום. בכל מקרה אני אנסה, היא לא מענינת אותי. אותי מענינת העבודה שאני צריכה ללמוד לפני שאני מתחילה.

לאחר יומיים התקשרה אלי המתאמת במקום ושאלה אותי האם אני מתכוונת לבוא לחפיפה, כי העוזבת התקשרה להתלונן שאני לא באה לחפיפה.

הסברתי לה שסוכם שאבוא השבוע ותארתי לה את התנהלות העינינים. הבטחתי שאין שום בעיה להגיע גם ביום ראשון ואכן אעשה את זה.

 

אתמול הגעתי, נכנסתי ואמרתי שלום.

היא שוב ישבה ליד המחשב, עיניה נעוצות במסך בריכוז שאין גדול ממנו. חיכיתי כמה דקות שתסיים את העבודה המאומצת, אבל משחלפו הדקות וראיתי שאין שום סימן לתנועה התחלתי להסתובב בעצמי בין החדרים. כיוון שלא קמה מהשולחן שאלתי אותה שאלות תוך כדי בדיקת החדרים. מאיפה את מזמינה דברים? מה הנוהל המסויים שאת עובדת לפיו. כל מי שנכנס לחדר השני חייב לעבור בחדר שלך?

התגובות שקיבלתי היו בנימה תוקפנית, בטווח שבין נזיפה לצעקה.

-לא, אני לא מזמינה מהמקום ההוא! אני כן, אבל רק בדרך מסויימת, ככה זה פה, מה חשבת לעצמך שבאת לפה? ככה זה פה!

-כן, עוברים בחדר שלי? אז מה? יש דברים יותר גרועים מזה! אפשר לחשוב! תתרגלי! מה את חושבת שאני לא התרגלתי?

 

אחרי כמה דקות של הסתובבות נגשתי אליה וביקשתי מידע על הדברים החשובים שאני צריכה לדעת.

-תשאלי את המתאמת!

-אני שואלת אותך, את זו שעובדת פה.

היא פלטה את מידע חלקי במלמול ובמהירות כל כך גדולה שלא הצלחתי להבין או לרשום , הייתי צריכה לבקש ממנה לחזור על המידע שוב ולאט על מנת שאוכל לרשום משהו.

היא מלמלה משהו על זה שהיא עסוקה נורא.

-ביקשתי ממך שתגידי לי מתי את פנויה ומתי את יכולה לעשות חפיפה, אם זה לא נוח לך עכשיו תגידי לי מתי כן לבוא.

-אף פעם אין פה זמן! תמיד לחוץ פה!

– אני מבינה, תודה רבה לך ושלום.

 

יצאתי כועסת, ממש כועסת. באמת שלא אני פיטרתי אותה, ולא פיטרו אותה בגללי ואין שום סיבה בעולם שתוציא עלי את כל הגועל שלה.

בערב התקשרה אלי המתאמת ואמרה שהמפוטרת הרגישה לא טוב עם מה שהיה וביקשה שאבוא מחר ושנעשה חפיפה כמו שצריך.

הסכמתי לבוא שוב. אחרי הכל מה שחשוב לי זה לקבל את כל המידע שרק אצליח לשאוב. המתאמת הבטיחה שתהיה גם היא שם על מנת למנוע חזרה של ההתנהגות הגועלית. אני לא יכולה להגיד שאני שוות נפש, אבל אני אלך בכל זאת.

 

 

 

יום הבחירות

זה לא שהגעתי לקלפי עם עלות השחר, חיכיתי לצהריים, שיהיה חם ונעים וגם שאספיק להכניס לתנור חמין ספגטי ועוף, כי המהנדס אמר שהוא בא לבקר, כל הדרך לקלפי התלבטתי וחשבתי ושקלתי ואמרתי לעצמי שבסופו של דבר אצטרך להחליט.
בסופו של דבר באמת בחרתי, תרתי משמע. הייתי אומרת שעשיתי את שלי, אבל זה נשמע לא כל כך טוב, אז הנה ההוכחה שלי.

(הערה לקוראת חגית, זו דרך לא רעה להיות בטוחה שהצבעת מה שהתכוונת) 

 

 


אחרי שמילאתי את זכותי האזרחית הדמוקרטית, התפנינו לאכול.

את החמין לא צילמתי, כי הייתי עסוקה בלעמוד לייד האש ולהניח על הרשת מיני דברים שפעם היו פרות ותרנגולות, יסלחו לי הצמחונים והטבעונים.

היה כל כך טעים שכולנו אכלנו ממש יותר מידי ולכן מייד החלטנו שחייבים להוריד את האוכל באיזה טיול יפה בחיק הטבע.

מזל שהטבע אף פעם לא רחוק מידי. 

לקחנו את האוטו של המהנדס, כי כידוע לרכב חברה יש הדלק הכי זול, ונסענו לנו להתפעל מהטבע.


הרבה שמחה גרם לי יום הבחירות האלה. לא בגלל הפוליטיקה. ברגע ששלשלתי את המעטפה בפתח התיבה הסרתי כל דאגה ואחריות להמשך ההתרחשויות, הרי ממילא אין לי כבר השפעה, השפעתי כמיטב יכולתי.

במקום זה נהניתי מהשמש, מהאוכל מהחברה הטובה ומהיופי המדהים שמקיף אותי ושלפעמים יש לי את השכל להרים את העיניים ולראות.

ושלא תרגישו מרומים:

חמין ספגטי ועוף

מבשלים חבילת ספגטי 2-3 דקות פחות ממה שכתוב על השקית

מטגנים שני בצלים גדולים עד להזהבה, מוסיפים שלוש שיני שום פרוסות, 2 כפות רסק עגבניות וחצי כוס מים, מלח פלפל. מבשלים יחד כמה דקות

מוסיפים לרוטב את הספגטי וחצי קופסת זיתים מגולענים (חרוזית)

מקלפים ופורסים לעיגולים 2-3 תפוחי אדמה , מניחים בתבנית משומנת בשמן זית כך שיכסו את התחתית.

שופכים את הספגטי על תפוחי האדמה ומניחים מעל שוקי עוף שמגלגלים ברוטב הספגטי שיצופו קלות הרוטב.

מכסים את התבנית בנייר כסף ומכניסים לתנור ל150 מעלות ל4-5 שעות. בחצי השעה האחרונה מורידים את נייר הכסף ונותנים לכל האושר הגדול הזה לתפוס קצת צבע.

וזהו.

מסתדר לי (פוסט אחרון לזמן ארוך בעניין, אני מקווה)

החל מעוד שבוע נגמרות רוב הנסיעות הארוכות שלי, ההימור השתלם בסופו של דבר, כשאתמול בשיחה עם האחראית הגדולה נסגרו העניינים (תלם: את הולכת לדבר עם הבכירה יותר? היא יותר טובה מהשניה? אני: זו טרפה וזו נבלה).

נסעתי אליה למשרד, הגעתי חמש דקות לפני מועד הפגישה, היא רואה אותי במסדרון, מחייכת לעברי מאולצות ואומרת לי לשבת להמתין, תיכף היא תבוא. זה מן קטע כזה אצלה, לא משנה מתי אגיע, לעולם היא תושיב אותי להמתין עשר דקות לפחות. לא נורא, אני ממילא צריכה פיפי אחרי הנסיעה והשלוש כוסות קפה ששתיתי מאז שהתעוררתי בארבע בבוקר. ארבע בבוקר לידיעתכם, זו שעה מצויינת להתעורר בה , ובכל אופן זו השעה שבה אני מתעוררת כשאני מודאגת או מוטרדת, כלומר, כל בוקר בזמן האחרון.

אחרי עשר הדקות ההכרחיות היא מזמינה אותי לחדר שבו מונחות על השולחן שתי כוסות תה, הפתעה, אחת מהן בשבילי. התה כבר פושר ואינו ממותק, אבל מה לי כי אלין, נותנים לי, אני אומרת תודה. אמרתי תודה.

 

עכשיו, אני חושבת שכבר סיפרתי על האינטיליגנציה המפליגה של הגברת הנ"ל בפגישה הקודמת שלי איתה לפני שנה וחצי. להבדיל מהפעם הקודמת, הפעם היתה פחות נחרצת, כנראה שלא היתה לה ברירה אלא לקבל אותי. בתכלס, אין לה ממש סיבה לדחות אותי, מלבד העובדה שאני נחשבת בעיניה ובעיני זו שמתחתיה לטרבל מייקרית אמיתית, אבל גם הפעם הפליאה באימרות שפר שיוגה חברתי מכנה ססמאות בית שימוש. היא הזכירה את הטענה שיש לזו שמתחתיה עלי (הטענה היחידה, למעשה) שאני לא נאמנה לארגון, ומכאן הפליאה בתיאורי אנשים מרירים ועד כמה קשה צריך לעבוד כדי לשנות את אופיים המריר. לרמוז לי שאין זה רצוי שאהיה מרירה. אחרי שסיימה, אמרתי לה שכיוון שלא הייתי שייכת לארגון, ולא רק זה, אלא שגם נדחיתי שוב ושוב ללא סיבה טובה לאורך השנים, לא הרגשתי שייכות וקשה מאד לגלות נאמנות למי שדוחה אותך פעם אחר פעם בתירוצים דחוקים. ומאידך הוספתי, אני שמחה שהעלית את השנושא, כי מבחינתי, נפתח היום דף חדש ואין בליבי על איש.

זה סיפק אותה באופן חלקי בלבד, כי היא המשיכה וייעצה לי לנהוג באופן חכם ולא צודק, כי לא תמיד מי שמתנהג צודק הוא גם חכם.(גברת, את רומזת שאני צודקת לאורך כל הדרך או משהו?)

היא יעצה לי לא להיות מרירה ולהביט על העולם בעינים ורודות (מעספור למדתי שעולם ורוד רואים דרך עינים אדומות)

היא הוסיפה והפצירה בי להתיישר עם הקו ולעבוד עם המערכת ולא נגדה (זה היה השלב שבו השתדלתי שלא תבחין בהבעת האטימות שהעינים שלי קיבלו)

ולבסוף רמזה לי שאם אשחק את המשחק לשביעות רצונה, היא תמצא דרכים להגדיל את המשרה שלי ולקדם אותי. אחרי הכל, הסבירה לי, אנשים רוצים להצטיין אם רק נותנים להם.

 

אחרי כמעט שעה יצאתי ממשרדה מסוחררת מאמרות בית שימוש ומהתרגשות. ההימור שלקחתי לפני שנה הצליח. קיבלתי את מה שרציתי, קביעות ועבודה קרוב לבית. השעות הארוכות של הנסיעות, ימי העבודה של 11-12 שעות, הקושי של מקום חדש ושונה, כל אלה משתלמים לי סוף סוף.

אני משאירה לי את העבודה הפנינה, כך שעוד יהיו קצת נסיעות, אבל זה בקטנה, אני אוהבת לעבוד שם.

המקום החדש שאליו אכנס בתחילת פברואר, יהיה רק שלי, כמו שאני אוהבת ותהיה לי יד חופשית לבנות אותו כרצוני. נכון זו שוב התחלה חדשה ושוב הסתגלות למקום חדש, אבל אני מקווה ומתפללת שהגעתי אל המנוחה והנחלה ושהרבה הרבה זמן לא אכתוב מילה על שינויים בעבודה.

אמן.

 

אח, איזה חורף

שלשום חזרתי הביתה ועברתי בשלולית מים על הכביש, היתה שם מכונית משטרה, אבל הם לא סימנו לאף אחד לעצור, אז עברתי, כמו כולם. כשהגעתי הביתה גיליתי שמדווחים באתרי החדשות שהכביש שבו עברתי נפתח זה עתה לתנועה אחרי שהיה סגור עקב הצפה.

 

 

 

בלילה הקשבתי לרוח המשתוללת וקויתי שאף אחד מהפיקוסים הענקיים והזקנים שעומדים לי לייד הבית לא יכנע ויקרוס. בבוקר קמתי וראיתי שהם אכן עמדו בפרץ. חשבתי לעצמי שאולי עברנו את השלב הקשה של הסופה. ברור שטעיתי.

לפחות אני חושבת שזה היה בוקר, כי ככה נראתה הדרך שלי בשבע בבוקר. או יותר נכון ככה לא נראתה הדרך שלי. חושך, גשם, מטחי מים ממכוניות עוקפות. לא רואים ממטר.

בדרך חזרה, אחר הצהריים, לא הייתי צריכה לעבור בדרך שעברתי יום קודם, אבל קראתי באתרי החדשות שהדרך נחסמה ושמחתי ששוב לא נתקעתי בה.

 

 

הבוקר קמתי במצב רוח טוב, בסך הכל נסיעה מצויינת, אולי טיפה ערפל , וקצת גשם, אבל שטויות, נסיעה נוחה וקלה לעומת הבקרים הקודמים. הגעתי לעבודה שמחה ומרוצה כולי, איזה יופי, אמרו שהסערה תתגבר, אבל הנה, זה הבוקר הנוח ביותר שהיה לי מאז תחילתה.

 

 

הזחיחות החזיקה מעמד עד הצהריים. תלם ביקש ממני שאביא משהו  עבורו , בגלל שזה לא רחוק מהעבודה שלי, תמיד כשהוא מבקש, אני שמחה לעזור. הפעם אמרתי לו שהוא מוציא אותי לחתיכת טרק מטורף במזג אויר משוגע (בעמקי ליבי  קיויתי שהוא יחליט לוותר לי על הטיול, אבל זה לא קרה). אז יצאתי לדרך, אספתי בגשם שוטף את מה שהייתי צריכה והתחלתי לנסוע הביתה. 

זו הצפת  הכביש הרצינית הראשונה שבה נתקלתי בדרך לאיסוף.

בדרך חזרה, בנסיעה לכיוון הבית נחסמו כל הדרכים המובילות הביתה, כך שיכולתי רק לחזור לעבודה ולהשאר שם עד שיכלו המים, לא עשיתי את זה, ניסיתי לחזור הביתה בכל דרך אפשרית. עמדתי בפקקים של נהגים מוטרפים מעצם כליאתם, הגעתי פעם אחר פעם לגבול ההצפות והבנתי שאין סיכוי שאצליח לצלוח אותה בשלום.

ככה שעתיים שלמות.

חזרתי בכל זאת לעבודה , הכנתי כוס קפה וחזרתי לכביש. הגעתי עד להצפה הקרובה ביותר לנקודת היציאה שלי לכביש שממנו ,ידעתי, משיחות עם חברים שנוהגים בכביש אוכל להגיע הביתה.

נתקעתי שם שלושת רבעי השעה. פשוט עמדתי וצפיתי בנהגים אחרים תקועים כמוני שיצאו מהמכוניות והלכו לשאול את השוטר מתי יוכלו להמשיך לנסוע. השוטר האומלל צעק על הטלפון ועל הפונים חליפות – תסתובבו ותחזרו, תסתובבו ותחזרו!

אין לאן, פשוט אין לאן. מי שנכלא בכביש הזה לא יכול לצאת ממנו לשום כיוון, כל הדרכים ליציאה מהאיזור היו חסומת בשטפונות והצפות.

לי דווקא היה לאן, העבודה לא התרחקה ממני יותר מקילומטר וחצי, יכולתי לחזור לשם, לשבת בחמימות, לאכול משהו, לנוח ולהרגע וזה בדיוק מה שהחלטתי לעשות. היה קשה מאד לתמרן הין המכוניות שמילאו וחסמו את שני הנתיבים כשפני כולן לשלולית המים הגואה, כך שנאלצתי לנסוע על השוליים שהיו החלק היחיד הפנוי על מנת שאוכל לחזור לעבודה.

אלא שברגע שהצלחתי לתמרן את מכוניתי לנתיב הופיע לפני טנדר משטרה וצעק לי בכריזה שאסע רוורס את כל הדרך.

אז נסעתי ונסעתי ונסעתי רוורס עד שהגעתי לשולי השלולית, וכיוון שהגעתי עד שם הסתובבתי שוב כך שפני יהיו לשלולית וראיתי כיצד רכבי שטח ורכבי שטח מטעם עצמם (כמו סובארו DL ורכבי חברה) נוסעים ועוברים בשלולית. המים הגיעו עד לגובה הדלתות וזה נראה מפחיד למדי, אבל אני כבר הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, וכיוון שכבר הייתי על סף השלולית ומעבר לרכב המשטרה החוסם, פשוט נסעתי פנימה, מתעלמת מנפנופי הידיים של שוטר ומצעקותיו. זה היה מפחיד ומרגש, קצת כמו רכבת הרים שבסופה יצאתי מהשלולית והייתי סוף סוף, אחרי שלוש שעות, בדרך הביתה!

נסעתי לאט בדרך הצדדית, היה ערפל וגשם ופיתולים שאני פחות מכירה, החושך כבר ירד והטלפונים התכופים של דורשי טובתי רק הפריעו לי להתרכז בכביש.

בסופו של דבר, אחרי ארבע שעות, מרוטת עצבים ומותשת, הגעתי הביתה.

ואם לא נישקתי את האדמה בהתרגשות זה רק בגלל שהכל היה רטוב ומבוצבץ.

רע וטוב

אחת הקולגות שלי, אשה אינטלגנטית לכל הדעות הביעה פליאה על מקרה האונס של קשישה בתל אביב על ידי אריתראי. 

שעתיים, היא חזרה ואמרה, שעתיים הוא אנס אותה, מי מקיים יחסי מין שעתיים?

 

זה לא יחסי מין, זה מעשה אלימות ותוקפנות, אני אומרת לה.

 

כן, כן, היא מנפנפת אותי, בכל זאת, זה לקיים יחסי מין שעתיים שלמות.

 

זה לא יחסי מין. זה לא סקס, זו התעללות, השפלה ואלימות. אין שום דבר מיני באונס. אני מתעקשת.

 

לא נראה לי שהיא קלטה.עצבני

 

 

 

מצד שני יש בחיים גם נקודות אור.

בדרכי מהכספומט לאוטו, בעודי הוגה נוגות בעובדה שסכום הכסף הגדול שמשכתי זה עתה יעזוב את חמימות ארנקי ממש מייד ויעבור לארנקו של מישהו אחר לגמרי. בעודי מהרהרת בצער בפרדה הממשמשת ובאה והולכת כשראשי שמוט בעצב ועיני במרצפות המדרכה הנה צדו עיני הבזק צבע מוכר, פיסת נייר צבעונית קטנה שכבה על הארץ מקופלת לה בצניעות.

בלי לחשוב הרבה התכופפתי והרמתי אותה והנה התגלתה כשטר של חמישים שקל.

איזו שמחה. אושר טהור באמת ובתמים. נשבעת לכם. חיוך