סוף לאסקפיזם

עם כל הכבוד לאיטליה ולזכרונות, רגע אחרי שחזרתי החיים האמיתיים תפסו אותי בגרון.

יומיים אחרי הנחיתה, התחיל עמוד ענן. מה יותר מציאות ישראלית ממנו?

ויחד עם עמוד ענן חזרו הענינים של העבודה להציק לי עד שאמרתי – די. הזמנתי לי פגישה עם האחראית העליונה ואמרתי לה שאני לא יכולה להמשיך ככה. שכל יום כשאני מגיעה לעבודה אני תוהה איזו הפתעה תחכה לי באדיבות חברותי לעבודה.

שברור לי שניתן לפתור את הבעיה, אבל לא בדרך שבה הן מתנהלות, שככה אני לא מוכנה לעבוד כי יש גבול ואני לא מוכנה להקריב את בריאותי הנפשית על מזבח העבודה.

היא הסכימה איתי ואמרה שקיוותה מאד שלא יקרה מה שקרה, כי מסתבר שזו שאני החלפתי יצאה מאותה סיבה בדיוק…

נו יופי. ומייד הציעה לי ארבעה מקומות חלופיים. אבל רק אחרי שימצאו לי מחליפה, עד אז שאשאר שם.

אז אני שם, בנתיים ולא כל כך כייף לי למרות שנראה שהן בכלל לא מבינות למה אני עוזבת. הן עוזות מאמצים להתנחמד אלי ואני חושדת שלא מדובר בדו פרצופיות אלא בצורה של אטימות וחוסר אמפתיה מסוים.

כיוון שיש לי אופציות לעבודה אחרת אני בכלל לא לחוצה ומחפשת לי בעצמי עבודות קרובות יותר הביתה, זורעת זרעים ומחכה לראות מה ינבוט.

 

 

לפני חמישה ימים הלכה לעולמה אשה אחת שגדלתי איתה את רוב ילדותי. לא היינו החברות הכי טובות, אבל חיינו חזרו והשיקו שוב ושוב והיתה ביננו חיבה ונחמה של היכרות ארוכת שנים.
לפני כ12 שנים היא גילתה בגיל 29, בסוף ההריון הראשון שלה, גוש קטן בשד. זה היה סרטן שד. היא עברה ניתוח וכימותרפיה והקרנות, החלימה וחוותה תהליכים רוחניים. מאישה אופטימית ומלאת חיים הפכה לאישה סופר אופטימית וחייכנית, שמחה וקורנת ומלאה וגדושה בשמחת חיים ואהבה.

כעבור כארבע שנים הרתה שוב וילדה בן, למרות אזהרות הרופאים.

עכשיו, עם שני ילדים מקסימים ויפים, קרנה עוד יותר ונעשתה פעילה ועסוקה וחיונית אפילו יותר מקודם. שרה וציירה ויצרה יצירות וגיננה גינות והשפיעה על סביבתה רעיונות ומחשבות.

לפני כשלוש שנים כאב לה הגב או הצוואר. גרורות, אלא מה.

הפעם לא רצתה טיפולים קונבנציונלים, כי האמינה בריפוי עצמי ובאמת בעקבות התהליכים שעברה עם מטפלים שונים נצפתה ירידה במסה של הגרורות השונות בעצמות. לתקופה קצרה. אחר כך הכל חזר.

בשנה האחרונה מצבה התדרדר והלך. בחודשים האחרונים כבר לא היה לה כוח להסתובב והיה קשה לה לנשום.

היא ניסתה תרופות ותרופות פלא, ועשו עבורה מגביות ונתרמו תרומות. היא ניסתה את התרופה של ההוא שריפא את ההיא ומה לא. כלום לא עזר. כמובן.

לפני שלושה שבועות נסעה לבית חולים כי הריאות היו מלאות נוזלים והחזירו אותה הביתה כי כבר לא היה מה לעשות. מלבד למות.

אבל היא האמינה עד הרגע האחרון שימצא פתרון ותרופה ושהיא תרפא. 

 

ביום חמישי היא נקברה בלוויה עצובה עצובה.

24 תגובות בנושא “סוף לאסקפיזם

  1. כבר המשפט הראשון בפוסט שלך הזכיר לי את צ’ארלס בוקבוסקי:
    "כשאתה שותה, העולם עדיין קיים, אבל הוא לא לופת אותך בגרון."
    איטליה כנראה הייתה הכוס וויסקי שלך (תמונות מדהימות אגב ממש עשית לי חשק עם הפטיש ימי  הביניים שלי).

    צר לי על ידידתך..

    אהבתי

    1. אהבתי גארט. כל אחד וכוס הוויסקי שלו. ולגבי החברה – מאוד עצוב, אבל קשה לי שלא לחשוב שחלק גדול מחייה השמחים והיצירתיים נבעו דווקא מקוצרם, מההכרה בצילו של המוות. אין כמו הידיעה על קוצר החיים כדי לחדד אותם ולהכריח אותנו לוותר על כל הבולשיט.

      אהבתי

      1. היצירתיות שלה היתה מדהימה. באחד המעגלים המשיקים של חיינו ביקשתי ממנה לתאר לי סוג של מסע.
        אני דמיינתי את המסע שלב אחר שלב, צעד אחר צעד, דמיון נאמן למקור, דומה למציאות ככל שניתן. ואילו אצלה הכל קפץ ופיזז והיה צבוע בצבעים ופרחים ותחושות ומרקמים כל כך רחוקים מהמציאות, פורצים מהקופסא. זו היהת הפעם הראשונה שנחשפתי לעומק היצירתיות שלה ולדרך המחשבה השונה והמיוחדת שלה.
        יתכן שסכנת המוות הקרוב חידדה הכל, ואולי לא , כי היא פשוט סרבה לקבל את העובדה שתמות עד ששקעה בחוסר הכרה, שעות לפני המוות.

        אהבתי

    2. לא רק איטליה היא כוס הוויסקי שלי. 
      אני מאמינה באמונה שלמה שאין טעם להתעסק בדברים שלא ניתן לשנות, שרצוי לנצל את רגעי התמימות שיש לנו (כיוון שתמיד אורבת איזו בשורת איוב מעבר לפינה) ולהנות ולשכוח הכל עד שהמציאות, כדרכה, תבוא ותעיר אותנו.

      הצרות שלנו, כך אני גורסת, לא יעלבו אם לא נתייחס אליהן לכמה זמן ולא ילכו לשום מקום.

      אהבתי

    1. בגלל החיוניות שלה ולמרות שרזתה ונחלשה מאד בחודשים האחרונים, אני חושבת שרוב האנשים שהגיעו ללויה (והגיעו מאות רבות) התקשו להאמין שזה באמת קרה, שהיא באמת נכנעה לבלתי נמנע.

      והילדים, כל מחשבה עליהם מציפה אותי בדמעות בלתי נשלטות.

      אהבתי

    1. חיבוק, יקירה.

      לאורך השנים גילתי שעוזר לי לזכור שתחושת הצער החונקת עוברת עם הזמן.
      הלוואי שתעבור לך במהרה וישארו הזכרונות הטובים ממנה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s