בבוקרו של היום השלישי, הוא יום שבת התעוררנו ליום טיול נוסף, ל… נכון! טירה עתיקה. אם נזכרים במשל ששת העיורים והפיל:
וכך אף אני, בטוחה שאיטליה מורכבת אך ורק מערים עתיקות וטירות עתיקות.
היין בטירה הוגש בקערית מסורתית, מסתבר שכך היה נהוג לשתות יין. היו כוסות רגל מזכוכית, אבל הן שימשו לשתית מים.
בטירה הזו גם אכלנו ארוחת צהריים וגם ראינו כלי משחית.
חרך ירי, אחד מני רבים שזכו באופן מיידי לשם חרקי ירי על שם החרקים שגדשו אותם עד כדי זינוקי בהלה. (שלי, למרבה הפאדיחה).
את הנוף היפיפה עירפל ערפל קל עד כבד, אבל זה לא העיב על ההתפעלות שלנו מהטירה ומכרמי היין שמקיפים אותה.
בשובנו הביתה לקראת אחר הצהריים קיבלנו או קיי להשתלט על המטבח, ותוך זמן קצר עלו בבית ריחות שמרים ואפיה של לחמניות טריות. מייד אחר כך קיבלנו אישור לא מילולי להכנס למטבח באופן חופשי ולכן יכולנו סוף סוף לעזור בעריכה, חיסול ושטיפת כלים.
כיוון שכבר היו לחמניות טריות ששונות מהותית מהלחם העלוב המקומי, הפכנו את הארוחת לארוחת ערב ישראלית עד כמה שניתן עם המוצרים המקומיים.
יש ציין שהמקומיים השתדלו לא להביע זעזוע מהעובדה שאנחנו מערבבות את הירקות החתוכים זה בזה לכלל סלט המכיל יותר מכרוב לבד. אחרי שטעמו, אפילו אהבו את הטעם. (לפני כמה ימים קלאודיו כתב ליוגה דרך הפייסבוק שם עשו ארוחת ערב ישראלית, כמו שלמדו מאתנו עם הלחמניות שנשארו ועם סלט של הרבה ירקות:-).
ביום ראשון, התעוררנו לבוקר האחרון באיטליה. עשינו טיול אחרון בעיר ואכלנו בעוד מסעדה וצילמנו והתפעלנו והתרגשנו.
יש עוד הרבה תמונות מקסימות של עיר עתיקה ורחובות צרים מרוצפי אבן, וחתול בחלון וסוג של שרך שצומח מהקיר בארץ הירוקה והיפה הזו. תמונות וריחות וטעמים ושיחות.
אבל מה שגרם לי לדרוש מקלאודיו שיעצור את האוטו בדרך לשדה התעופה ויסע קצת אחורה הוא מה שבגללו רציתי לנסוע לראות ולחוות לסתיו אירופאי
על קצות האצבעות 