תנועת העבודה

בשנים האחרונות יש תנודות ותזוזות תכופות (מידי) בעבודה שלי. רק לפני שנה עזבתי מקום אחד כדי לעבור למקום אחר על מנת להגיע לקביעות המיוחלת, וראיתי למול עיני המשתאות, כיצד היא מתפוגגת כמו טל בשמש של בוקר.

תחושת האכזבה והתסכול היו גדולות מאד. אז נסעתי לאיטליה. אמנם רק לסוף שבוע ארוך, אבל אין כמו להוציא כסף כשאת לא יודעת מה מצב התעסוקה העתידי שלך.

או קיי, המשפט האחרון הוא תולדה של המוצא שלי. אמנם דור שלישי לניצולי שואה, אבל החרדה הקיומית עדיין קיימת תמיד. הרי ברור שכך או אחרת אמצא עבודה. ברור שברור. רק שלא יגעתי איך ולמה ואיפה.

כנהוג במחוזותינו, הדרך הטובה ביותר לחפש עבודה היא להפיץ בכל הכיוונים שאני מחפשת עבודה. להפגש עם כל החברות שעבדתי איתן או לטלפן להן ולהגיד שאם הן שומעות על משהו, שידעו שאני מחפשת ושיזכירו את שמי, או שיגידו לי.

לבסוף מישהי שאני מכירה אמרה ליוגה שהציעו לה עבודה בתחום אבל לא מתאים לה, יוגה מייד אמרה, אבל בטח יתאים לפועה והתקשרה אלי. 

אני התקשרתי לזו שדחתה את העבודה, היא התקשרה לזו שהציעה לה את העבודה שהתקשרה למנהל שהתקשר אלי להזמין אותי לראיון.

אני חושבת שהראיון היה מוצלח, כי בסופו מציעת העבודה אמרה לי – איך נפלת לנו משמיים, וגם התקשרה אחר כך להגיד לי – אם לא הבנת, אז אל תחפשי עבודה אחרת, אנחנו רוצים אותך!

זה נשמע כאילו הם רוצים אותי וזה משמח מאד, כי מקום העבודה הזה נמצא במרחק של דקות נסיעה ספורות מהבית שלי. שדרוג אמיתי לחיים שלי בכלל ולשעות הפנאי שלי בפרט.

 

הם עוד היו צריכים להוציא לפנסיה את זו שאני אחליף, ולשמחתי הם עשו את זה בעדינות ובלי לעורר כעס. זה משמח אותי כי זה אומר משהו עליהם. לכן הם ביקשו שאתחיל לעבוד רק בתחילת פברואר.

אתמול הייתי בשיחה עם המנהלת שלי, הודעתי לה באופן רשמי על עזיבה. קצת חששתי לפני השיחה הזו , כי המנהלת הזו קיבלה אותי לעבודה ותמכה בי ועזרה לי לאורך כל הדרך ואני יודעת שהיא מתכננת עלי לתפקיד אחר אחרי שאעזוב את המקום שפחות אהבתי. אבל היא שמחה מאד לשמוע שלא אצטרך לנסוע נסיעות כל כך ארוכות כל יום, ושיהיה לי קל יותר ונעים יותר, אבל מה לגבי המקום הפנינה? היא שאלה את רוצה לעזוב גם אותו?

אמרתי לה שממש לא ושהייתי שמחה להשאר בו ורק להחליף את המקום השני במקום החדש שמצאתי.

למה לא? היא אמרה.

 

עכשיו נשארה רק בעיה אחת שהיא המנהלת הגדולה שממנה התחמקתי שהחלפתי מקום עבודה לפני שנה. אני חוזרת אל קורי העכביש שלה שוב. היא חייבת לאשר את הקבלה שלי לעבודה.

אם היא לא תאשר, אז כל השנה האחרונה היתה לשווא, כי לא אשיג את הקביעות המיוחלת למרות שאלך על העבודה הקרובה לבית בכל מקרה. עייפתי מעשר שעות נסיעה בשבוע לעבודה. אני מוכנה בהחלט להסתפק ברבע מזה או פחות.

 

אז שוב אני מחזיקה אצבעות שהכל יסתדר (מוזמנים להצטרף) ושוב אני מתעוררת מוקדם מידי בבוקר ממתח מסווה.

יופי. ככה אני בטוחה שלא משעמם לי.

קר בחוץ – צריך מרק

בימים האלו של עצב מחד וקור מאידך אחד הדברים המנחמים הוא מרק, ועוד יותר מנחם ממרק זה מרק קל להכנה שלא צריך להתאמץ במיוחד בשבילו ועדיין הוא נותן תמורה נהדרת למעט ההשקעה וגם סוגר את הפינה של תחושת העשיה שתמיד מנחמת אותי כאין משהו אמיתי לעשות על מנת לעזור ולהקל על צער.

 

מרק שעועית

 

בצל גדול – לחתוך ולטגן עד שקיפות

2-3 שיני שום חתוכות או קוביות קפואות של שום בכמות שווה

2-3 גבעולי סלרי לחתוך ולהוסיף לבצל

3-4 גזרים מקולפים וחתוכים לעיגולים – להוסיף לסיר.

2 קופסאות שעועית לבנה ברוטב עגבניות להוסיף לסיר.

אחרי ששופכים את השעועית ממלאים את הקופסאות במים ומוסיפים גם אותם.

1-2 כפות רסק עגבניות להוסיף כנ"ל

מלח ופלפל 

להשאיר לרתוח ברתיחה עדינה כעשרים דקות או עד שהירקות מתרככים.

ו….זהו.

 

המרק סמיך למדי אבל אם יש מישהו שחש שאינו יכול להתפשר על פחות מנזיד אפשר להוציא בכף מרק חצי מהתוכן ולטחון בבלנדר לפני שמחזירים לסיר.

 

חורף חם לכולם.

סוף לאסקפיזם

עם כל הכבוד לאיטליה ולזכרונות, רגע אחרי שחזרתי החיים האמיתיים תפסו אותי בגרון.

יומיים אחרי הנחיתה, התחיל עמוד ענן. מה יותר מציאות ישראלית ממנו?

ויחד עם עמוד ענן חזרו הענינים של העבודה להציק לי עד שאמרתי – די. הזמנתי לי פגישה עם האחראית העליונה ואמרתי לה שאני לא יכולה להמשיך ככה. שכל יום כשאני מגיעה לעבודה אני תוהה איזו הפתעה תחכה לי באדיבות חברותי לעבודה.

שברור לי שניתן לפתור את הבעיה, אבל לא בדרך שבה הן מתנהלות, שככה אני לא מוכנה לעבוד כי יש גבול ואני לא מוכנה להקריב את בריאותי הנפשית על מזבח העבודה.

היא הסכימה איתי ואמרה שקיוותה מאד שלא יקרה מה שקרה, כי מסתבר שזו שאני החלפתי יצאה מאותה סיבה בדיוק…

נו יופי. ומייד הציעה לי ארבעה מקומות חלופיים. אבל רק אחרי שימצאו לי מחליפה, עד אז שאשאר שם.

אז אני שם, בנתיים ולא כל כך כייף לי למרות שנראה שהן בכלל לא מבינות למה אני עוזבת. הן עוזות מאמצים להתנחמד אלי ואני חושדת שלא מדובר בדו פרצופיות אלא בצורה של אטימות וחוסר אמפתיה מסוים.

כיוון שיש לי אופציות לעבודה אחרת אני בכלל לא לחוצה ומחפשת לי בעצמי עבודות קרובות יותר הביתה, זורעת זרעים ומחכה לראות מה ינבוט.

 

 

לפני חמישה ימים הלכה לעולמה אשה אחת שגדלתי איתה את רוב ילדותי. לא היינו החברות הכי טובות, אבל חיינו חזרו והשיקו שוב ושוב והיתה ביננו חיבה ונחמה של היכרות ארוכת שנים.
לפני כ12 שנים היא גילתה בגיל 29, בסוף ההריון הראשון שלה, גוש קטן בשד. זה היה סרטן שד. היא עברה ניתוח וכימותרפיה והקרנות, החלימה וחוותה תהליכים רוחניים. מאישה אופטימית ומלאת חיים הפכה לאישה סופר אופטימית וחייכנית, שמחה וקורנת ומלאה וגדושה בשמחת חיים ואהבה.

כעבור כארבע שנים הרתה שוב וילדה בן, למרות אזהרות הרופאים.

עכשיו, עם שני ילדים מקסימים ויפים, קרנה עוד יותר ונעשתה פעילה ועסוקה וחיונית אפילו יותר מקודם. שרה וציירה ויצרה יצירות וגיננה גינות והשפיעה על סביבתה רעיונות ומחשבות.

לפני כשלוש שנים כאב לה הגב או הצוואר. גרורות, אלא מה.

הפעם לא רצתה טיפולים קונבנציונלים, כי האמינה בריפוי עצמי ובאמת בעקבות התהליכים שעברה עם מטפלים שונים נצפתה ירידה במסה של הגרורות השונות בעצמות. לתקופה קצרה. אחר כך הכל חזר.

בשנה האחרונה מצבה התדרדר והלך. בחודשים האחרונים כבר לא היה לה כוח להסתובב והיה קשה לה לנשום.

היא ניסתה תרופות ותרופות פלא, ועשו עבורה מגביות ונתרמו תרומות. היא ניסתה את התרופה של ההוא שריפא את ההיא ומה לא. כלום לא עזר. כמובן.

לפני שלושה שבועות נסעה לבית חולים כי הריאות היו מלאות נוזלים והחזירו אותה הביתה כי כבר לא היה מה לעשות. מלבד למות.

אבל היא האמינה עד הרגע האחרון שימצא פתרון ותרופה ושהיא תרפא. 

 

ביום חמישי היא נקברה בלוויה עצובה עצובה.

חופש באיטליה – אחרון ודי

בבוקרו של היום השלישי, הוא יום שבת התעוררנו ליום טיול נוסף, ל… נכון! טירה עתיקה. אם נזכרים במשל ששת העיורים והפיל:

 

זהו סיפור ישן, על שישה אנשים עיוורים מהודו, שעל אף המגבלה שלהם, החליטו לשוטט בעולם ולנסות להכירו. באחת ההזדמנויות שנפלה בחלקם, החליטו העיוורים ללכת ו"לראות" את היצור הגדול הנקרא "פיל". כשהגיעו אל הפיל, כל אחד מהם קיבל את תצפיתו מנקודה שונה והיה שבע רצון לגבי תגליתו:

 

העיוור הראשון שהתקרב לפיל נתקע בצידו של הפיל ומעד. כאשר קם העיוור ומישש את עורו המחוספס והעבה של הפיל, קבע ברורות: "הפיל הזה דומה לקיר!".

 

כשהעיוור השני התקרב, הוא מישש דווקא את ניבו החד של הפיל… "עגול.. חלק וחד…" העיוור בדק שוב וקבע בביטחון: "הפיל הוא יצור הדומה לחנית חדה!".

 

כשהעיוור השלישי התקרב לחיה, הוא מצא את חדק הפיל, ולאחר שמישש את חדקו של הפיל זמן מה, קבע ברורות: "הפיל הוא מין סוג של נחש!".

 

העיוור הרביעי הגיע לרגלו של הפיל, ולאחר שבדק את רגלו של הפיל מכל צדדיו קבע מיד: "הפיל הוא סוג של עץ!".

 

כשהעיוור החמישי נגע בפיל, הוא הרגיש את אוזנו הגדולה של הפיל, ולאחר שמישש את האוזן היטב, קבע בביטחון: "הפיל דומה למניפה!".

 

העיוור השישי התהלך מעט סביב הפיל ומצא את זנבו הרפוי של הפיל, כאשר אחז בזנבו ומישש אותו, קרא גם הוא בביטחון: "הפיל דומה לחבל!".

 

 

וכך אף אני, בטוחה שאיטליה מורכבת אך ורק מערים עתיקות וטירות עתיקות.

 

היין בטירה הוגש בקערית מסורתית, מסתבר שכך היה נהוג לשתות יין. היו כוסות רגל מזכוכית, אבל הן שימשו לשתית מים.

 

בטירה הזו גם אכלנו ארוחת צהריים וגם ראינו כלי משחית.

 

 

 

חרך ירי, אחד מני רבים שזכו באופן מיידי לשם חרקי ירי על שם החרקים שגדשו אותם עד כדי זינוקי בהלה. (שלי, למרבה הפאדיחה).

 

את הנוף היפיפה עירפל ערפל קל עד כבד, אבל זה לא העיב על ההתפעלות שלנו מהטירה ומכרמי היין שמקיפים אותה.

 

 

בשובנו הביתה לקראת אחר הצהריים קיבלנו או קיי להשתלט על המטבח, ותוך זמן קצר עלו בבית ריחות שמרים ואפיה של לחמניות טריות. מייד אחר כך קיבלנו אישור לא מילולי להכנס למטבח באופן חופשי ולכן יכולנו סוף סוף לעזור בעריכה, חיסול ושטיפת כלים.

כיוון שכבר היו לחמניות טריות ששונות מהותית מהלחם העלוב המקומי, הפכנו את הארוחת לארוחת ערב ישראלית עד כמה שניתן עם המוצרים המקומיים.

יש ציין שהמקומיים השתדלו לא להביע זעזוע מהעובדה שאנחנו מערבבות את הירקות החתוכים זה בזה לכלל סלט המכיל יותר מכרוב לבד. אחרי שטעמו, אפילו אהבו את הטעם. (לפני כמה ימים קלאודיו כתב ליוגה דרך הפייסבוק שם עשו ארוחת ערב ישראלית, כמו שלמדו מאתנו עם הלחמניות שנשארו ועם סלט של הרבה ירקות:-).

 

 

ביום ראשון, התעוררנו לבוקר האחרון באיטליה. עשינו טיול אחרון בעיר ואכלנו בעוד מסעדה וצילמנו והתפעלנו והתרגשנו.

יש עוד הרבה תמונות מקסימות של עיר עתיקה ורחובות צרים מרוצפי אבן, וחתול בחלון וסוג של שרך שצומח מהקיר בארץ הירוקה והיפה הזו. תמונות וריחות וטעמים ושיחות.

אבל מה שגרם לי לדרוש מקלאודיו שיעצור את האוטו בדרך לשדה התעופה ויסע קצת אחורה הוא מה שבגללו רציתי לנסוע לראות ולחוות לסתיו אירופאי