לאחר החלטנו לנסוע לחופש יחד, הציעה יוגה שניסע לפראג. לי לא התחשק פראג, אז היא הציעה את איטליה ששם גר אהוב נעוריה, שאיתו נשארה ביחסים נהדרים ואף ביקרה לאחרונה לפני 17 שנים. אמרתי לה , למה לא. והיא התקשרה מייד לאותו אהוב נעורים שיקרא מעתה קלאודיו על שם העננים שמקיפים את ביתו שבהרים, הוא אמר – בטח שתבואו ותהיו אורחות שלי וכך נקבעה הנסיעה בהחלטה של חמש דקות.
החלטנו מראש שמדובר בסופ"ש ארוך. ויוגה הסכימה שזה מספיק זמן בדיוק בשביל שלא נרצה לחזור וישאר לנו טעם של עוד.
בתוך שבועיים הזמנו כרטיסים, עשינו ביטוח, ארזנו מזוודות ובאמצע הלילה ביום רביעי (אחרי יום עבודה של 11 שעות) העמסתי מזוודה קטנה על האוטו, ונסעתי לאסוף את יוגה. נסענו עד לבנימינה ושם החננו את האוטו ועלינו לרכבת שלקחחה אותנו בדיוק עד לנתב"ג.
עלינו על הטיסה וגילינו שטייס המשנה שלנו הוא מישהו ששתינו מכירות מפעם. לא, לא הלכנו להגיד שלום בקוקפיט כי היינו עסוקות מידי בלפחד מהטיסה. יוגה טענה שרימיתי אותה בכך שאמרתי שאני לא מפחדת מטיסות ושהיא סמכה עלי שאהיה לה משענת איתנה. טוב, מה לעשות שמאז הטיסה הקודמת התבגרתי והחכמתי בעשרים שנה וגם ראיתי המון פרקים של 'תעופה בחקירה' ושל 'שניות מאסון' בנשיונל גאוגרפיק. אני בעצמי לא ידעתי כמה עמוק שקעה בי ההבנה שאין שום דבר הגיוני וסביר בגוש מתכת מעופף ועד כמה זה מבהיל להמצא בתוך גוש מתכת שכזה בעודו מרחף מאד מאד גבוה מעל פני האדמה או הים.
ובכל זאת הטיסה עברה בשלום. העסקנו את עצמו בקריאה אינטנסבית (יוגה) ובנסיונות לנמנם (אני), נסיונות שהופרעו לעיתים קרובות ע"י שכננו למושב שמשך באף ללא הרף במשך ארבע שעות הטיסה. הוא לא רצה לקבל את הטישו שהצעתי לו בעדינות והמשיך למשוך באפו אחת לשלוש דקות בערך. חינני.
נחתנו במילאנו, שם חיכה לנו קלאודיו, מוכן ומזומן לקבל אותנו ולארח אותנו כפי שרק הוא יודע.
מילה על קלאודיו – מדובר בגבר בן חמישים ומשהו, שרואים עליו שבנעוריו היה חתיך הורס וגם עכשיו שקוע עד למרפקיו בכריזמה וקסם אישי איטלקי, אף שאינו מרשים כפי שהיה בגיל 25. את מה שאיבד במראה חיצוני השווה ואף הגדיל בטיפוח היותו זכר אלפא דומיננטי שנוהג את עדרו הקטן (יוגה, אני ולפרקים גם את אשתו ובנו) בבטחון של זכרים שולטים. הוא לא נתן לנו לזוז לבד, לקח אותנו לכל מקום, שילם על הכל ופינק אותנו עד מבוכה. ולא היה מוכן לשמוע על התחלקות בהוצאות, השתתפות או כל דבר דומה. לא עזרו השיחות, הבקשות, הצבות האולטימטומים, התחינות והאיומים.
עם נחיתתנו הזמין אותנו קלאודיו לקפה ראשון ומשהו קטן לאכול. ולאחר מכן יצאנו לכיוון הבית שלו (מרחק שעתיים וחצי נסיעה).
הוא תכנן לנו ביקור בקסטל (שאיני זוכרת את שמו) ישן ויפה, וכמובן ארוחה במסעדה מקומית.( יש לציין שכל תיכנון של קלאודיו נפתח במילים – היום נאכל ארוחת צהריים/ערב ב… ולאחר מכן היה אפשר לחזור לשגרת האיפה נטייל ומה נראה.)
לאחר הטיול והארוחה התחלנו לנסוע לביתו של קלאודיו. בשלב זה , אחרי כ 30 שעות ללא שינה הייתי די עייפה ולכן ישבתי לי במושב האחורי, עצמתי עיניים ונתתי ליוגה וקלאודיו להשלים פערים של שנים. מידי פעם פקחתי עיניים כי חבל היה לי להפסיד את הנוף המדהים ואת תחושת החופש שנותנים מראות ונופים של ארץ אחרת וכחלוף עוד כשעה וחצי הגענו לבית שעל ההר.
קלאודיו, אשתו ובנו חיים על קצה הר או גבעה גבוהה ליד פארמה במקום כל כך יפה שזה לא חוקי. האויר נקי, אין כבישים מהירים ולכן שקט שם מאד, יש להם שמונה שכנים שבנו את ביתם בסביבה ועוד אחד שבונה עכשיו בתנופת בניה מרשימה יחסית למקום.
כשהאויר צלול, ללא ערפל,קר ושנקי, הנוף לא פחות מעוצר נשימה.
קלאודיו הקצה לנו את החדר העליון בבית שבו מיטה זוגית (יוגה: אני גם עם בעלי לא ישנה, תשני את על המיטה ואני על הספה) העלה את המזוודות לשם ואפשר לנו להתמקם.
אחרי מקלחת וארוחת ערב שהכינה אשתו, אמרתי שאני לא מצליחה להחזיק את העינים פקוחות, התנצלתי והלכתי לישון אחרי ארבעים ואחת שעות עירות. ברגע שהנחתי את הראש על הכר איבדתי את ההכרה עד למחרת בבוקר שאז יוגה קמה והכריזה שאף פעם לא ישנה עם מישהו שישן כל כך בשקט.
אכן, תחילתה של זוגיות מופלאה.
על קצות האצבעות 