חופש באיטליה -עוד קצת

ביום השני לקח אותנו קלאודיו לקנות את מה שאמרתי שאני לא חוזרת בלעדיו לארץ: גבינת פרמז'ן אמיתית, וכמובן הפרושוטו המקומי המהולל (יסלחו לי שומרי הכשרות). מה שיפה בללכת עם מקומי זה שהוא לוקח אותכם באמת למקומות שאינן מלכודות תיירים וכך גם קלאודיו, לקח אותנו לחנות שבה הוא קונה עבור משפחתו ושבה יכולתי לקנות את הפרמז'ן שטעמתי יום קודם על שולחן ארוחת בערב בשתי דרכים: על גבי ריזוטו הפטריות שהכינה אשתו ושבור לחתיכות גסות, ככה לנשנש עם קצת יין לאיזון.

יש לציין שהמילים המוכרות "ערב גבינות ויין" קיבלו לפתע משמעות ברורה וטעימה מאד.

 

 

בדרך לשם הוא עצר רגע לסידורים במשרד המוניציפלי המקומי ואנחנו עמדנו בחוץ ובהינו ביופי מסביב.

שאלתי את עצמי אם האנשים שחיים שם ערים לנוף המופלא שהם חיים בתוכו, או שהם כבר לא רואים אותו.

 

 

כשהגענו לעיר הקטנה שבה חנות הגבינות, הסתובבתי בה כילד בחנות ממתקים, מסוחררת מרוב עושר ומגוון ושכחתי לצלם את כל היופי שראיתי שם. היתה שם פסטה פטריות ופסטה בצורות, ופטריות מיובשות ומגוון גבינות בדרגות יישון שונות ופרשוטו בצורת ירכי החזיר תלוי לאורך הקירות, וחמאת כמהין וארנבת טריה ומיני עגבניות ממולאות משומרות ופטריות מיובשות ופטריות משומרות וקמח טחון באבני ריחים, שמן זית וחומץ בלסמי מיושן יותר או פחות ועוד ועוד ועוד.

החלטתי לא לקנות פסטה ולהתמקד במה שבאמת לא אמצא בארץ ולכן קניתי קילו וחצי פרמז'ן ועוד חצי קילו גבינת פיקורינו טעימה וניחוחית וקילו פרשוטו וחומץ בלסמי ופטריות פורצ'יני מיובשות, וקמח מלא וקמח לבן.

 

ולמה קמח? זה לא שחסר פה קמח ואפילו באיכות טובה בארץ אבל הלחם שנתקלתי בו באיטליה העציב אותי למידי. גם במסעדות וגם בבית המארחים נפגשתי עם לחם לבן חסר צורה וטעם שגורםאפילו למכור הנלהב ביותר לגלוטן להשליך את הלחם הצידה בהבעת מיאוס. היה לי חבל עליהם שזה מה שהם מכירים וזה מה שהם אוכלים. במילים אחרות, התחשק לי להראות להם את האור (ועל הדרך לעשות משהו עבורם בתודה על האירוח הנדיב והמופלא).

זה אמנם דרש הזזת לוח הזמנים שקבע קלאודיו ימינה ושמאלה, אבל לבסוף הוחלט שלמחרת אחר הצהריים יהיה לנו קצת זמן פנוי בבית ושאז אכין את הלחמניות.

קניתי גם פיסטוקים מקולפים, שיהיה מעניין לחמניות בפנים ולמרבה השמחה קלאודיו פספס את העובדה שזה מיועד למשפחתו ולכן לא התעקש לקנות בעצמו.

את הקניות המשכנו בסופר שם רכשתי פוקט קופי עבור הגמל (סוג של שוקולד ממולא אספרסו שמייצרת חברת פררו רושה רק באוקטובר וקשה למצוא אותו מחוץ לאיטליה) וקפה עבור המוקה (שבארץ קוראים לה מקינטה).

 

הסתובבנו קצת בעיר, ראינו נחל קטן זורם בתוכה, פארק חמוד מלא עצי ערמונים שאין להם דורש ולכן הם מונחים על הרצפה ככה סתם. אחר כך קלאודיו הסביר שאלה לא ערמוני מאכל ולכן לא נוגעים בהם. אבל הם היו כל כך יפים שלקחתי שקית ומילאתי רבע ממנה, כדי שיהיה לי קישוט יפה לבית. בסופו של דבר המשקל של האוכל הביא את המזוודה שלי לסף 20 הקילו ולכן ויתרתי על ערמוני הבר. יש סדרי עדיפויות בחיים.

 

עצי ערמונים

בדרך חזרה הביתה נסענו בדרכים מתפתלות- לא שיש שם דרכים אחרות- השמש זרחה בשמיים כחולים יפיפיים מעל הנופים המדהימים והבלתי נתפסים וכאילו על מנת להגיע לנקודה שבה זה הופך כל כך מקסים שזה לא מציאותי, חצה לנו את הדרך פסיון.

התמונות קצת מטושטשות, בטח מרוב שמחה.

 

 

בערב, דרך יו טיוב שמענו מוזיקה מקומית ועולמית, הם השמיעו לנו את מה שהם אוהבים, אנחנו השמענו להם את מה שאנחנו אוהבת ובסוף התפשרנו על שירים שכולנו אוהבים ומכירים.

חופש באיטליה – ההתחלה

לאחר החלטנו לנסוע לחופש יחד, הציעה יוגה שניסע לפראג. לי לא התחשק פראג, אז היא הציעה את איטליה ששם גר אהוב נעוריה, שאיתו נשארה ביחסים נהדרים ואף ביקרה לאחרונה לפני 17 שנים. אמרתי לה , למה לא. והיא התקשרה מייד לאותו אהוב נעורים שיקרא מעתה קלאודיו על שם העננים שמקיפים את ביתו שבהרים, הוא אמר – בטח שתבואו ותהיו אורחות שלי וכך נקבעה הנסיעה בהחלטה של חמש דקות.

החלטנו מראש שמדובר בסופ"ש ארוך. ויוגה הסכימה שזה מספיק זמן בדיוק בשביל שלא נרצה לחזור וישאר לנו טעם של עוד.

בתוך שבועיים הזמנו כרטיסים, עשינו ביטוח, ארזנו מזוודות ובאמצע הלילה ביום רביעי (אחרי יום עבודה של 11 שעות) העמסתי מזוודה קטנה על האוטו, ונסעתי לאסוף את יוגה. נסענו עד לבנימינה ושם החננו את האוטו ועלינו לרכבת שלקחחה אותנו בדיוק עד לנתב"ג.

 

עלינו על הטיסה וגילינו שטייס המשנה שלנו הוא מישהו ששתינו מכירות מפעם. לא, לא הלכנו להגיד שלום בקוקפיט כי היינו עסוקות מידי בלפחד מהטיסה. יוגה טענה שרימיתי אותה בכך שאמרתי שאני לא מפחדת מטיסות ושהיא סמכה עלי שאהיה לה משענת איתנה. טוב, מה לעשות שמאז הטיסה הקודמת התבגרתי והחכמתי בעשרים שנה וגם ראיתי המון פרקים של 'תעופה בחקירה' ושל 'שניות מאסון' בנשיונל גאוגרפיק. אני בעצמי לא ידעתי כמה עמוק שקעה בי ההבנה שאין שום דבר הגיוני וסביר בגוש מתכת מעופף ועד כמה זה מבהיל להמצא בתוך גוש מתכת שכזה בעודו מרחף מאד מאד גבוה מעל פני האדמה או הים.

 

 

ובכל זאת הטיסה עברה בשלום. העסקנו את עצמו בקריאה אינטנסבית (יוגה) ובנסיונות לנמנם (אני), נסיונות שהופרעו לעיתים קרובות ע"י שכננו למושב שמשך באף ללא הרף במשך ארבע שעות הטיסה. הוא לא רצה לקבל את הטישו שהצעתי לו בעדינות והמשיך למשוך באפו אחת לשלוש דקות בערך. חינני.

נחתנו במילאנו, שם חיכה לנו קלאודיו, מוכן ומזומן לקבל אותנו ולארח אותנו כפי שרק הוא יודע.

 

מילה על קלאודיו – מדובר בגבר בן חמישים ומשהו, שרואים עליו שבנעוריו היה חתיך הורס וגם עכשיו שקוע עד למרפקיו בכריזמה וקסם אישי איטלקי, אף שאינו מרשים כפי שהיה בגיל 25. את מה שאיבד במראה חיצוני השווה ואף הגדיל בטיפוח היותו זכר אלפא דומיננטי שנוהג את עדרו הקטן (יוגה, אני ולפרקים גם את אשתו ובנו) בבטחון של זכרים שולטים. הוא לא נתן לנו לזוז לבד, לקח אותנו לכל מקום, שילם על הכל ופינק אותנו עד מבוכה. ולא היה מוכן לשמוע על התחלקות בהוצאות, השתתפות או כל דבר דומה. לא עזרו השיחות, הבקשות, הצבות האולטימטומים, התחינות והאיומים.

 

עם נחיתתנו הזמין אותנו קלאודיו לקפה ראשון ומשהו קטן לאכול. ולאחר מכן יצאנו לכיוון הבית שלו (מרחק שעתיים וחצי נסיעה).

הוא תכנן לנו ביקור בקסטל (שאיני זוכרת את שמו) ישן ויפה, וכמובן ארוחה במסעדה מקומית.( יש לציין שכל תיכנון של קלאודיו נפתח במילים – היום נאכל ארוחת צהריים/ערב ב… ולאחר מכן היה אפשר לחזור לשגרת האיפה נטייל ומה נראה.)

 

לאחר הטיול והארוחה התחלנו לנסוע לביתו של קלאודיו. בשלב זה , אחרי כ 30 שעות ללא שינה הייתי די עייפה ולכן ישבתי לי במושב האחורי, עצמתי עיניים ונתתי ליוגה וקלאודיו להשלים פערים של שנים. מידי פעם פקחתי עיניים כי חבל היה לי להפסיד את הנוף המדהים ואת תחושת החופש שנותנים מראות ונופים של ארץ אחרת וכחלוף עוד כשעה וחצי הגענו לבית שעל ההר.

 

 

 

קלאודיו, אשתו ובנו חיים על קצה הר או גבעה גבוהה ליד פארמה במקום כל כך יפה שזה לא חוקי. האויר נקי, אין כבישים מהירים ולכן שקט שם מאד, יש להם שמונה שכנים שבנו את ביתם בסביבה ועוד אחד שבונה עכשיו בתנופת בניה מרשימה יחסית למקום.

כשהאויר צלול, ללא ערפל,קר ושנקי, הנוף לא פחות מעוצר נשימה.

קלאודיו הקצה לנו את החדר העליון בבית שבו מיטה זוגית (יוגה: אני גם עם בעלי לא ישנה, תשני את על המיטה ואני על הספה) העלה את המזוודות לשם ואפשר לנו להתמקם.

 

אחרי מקלחת וארוחת ערב שהכינה אשתו, אמרתי שאני לא מצליחה להחזיק את העינים פקוחות, התנצלתי והלכתי לישון אחרי ארבעים ואחת שעות עירות. ברגע שהנחתי את הראש על הכר איבדתי את ההכרה עד למחרת בבוקר שאז יוגה קמה והכריזה שאף פעם לא ישנה עם מישהו שישן כל כך בשקט.

אכן, תחילתה של זוגיות מופלאה.

 

אריבדרצ'י

בשיאה של הדרמה שהתחוללה בעבודה (ובנתיים נרגעה קצת, כמובן) באה אלי יוגה ואמרה: תגידי, לא אמרת שאת טסה עם הגמל השנה? ולא אמרת שאם זה לא יצא לפועל אז נטוס שתינו?

אמרתי ואמרתי, ככה אמרתי לה.

לא זוכרת שטסת איתו, היא אמרה, אז מה את אומרת שנטוס, את ואני לאירופה, לסופ"ש ארוך וטוב?

יאללה, בסדר, אמרתי.

 

ולכן, מחר, בשעה זו (08:26)- אהיה מעל האוקיינוס, בדרכי לסוף שבוע בצפון איטליה עם יוגה.

 

חיוך