הקביעות בסכנה

כמה התלבטתי והתחבטתי עד שלבסוף בינואר השנה עזבתי עבודה קרובה, נוחה ומשתלמת יחסית עבור הקביעות המוצעת בעבודה רחוקה מהבית, בסופו של דבר הבטחת הבטחון והקביעות הכריעה ואני עשיתי את הצעד.

העבודה החדשה מחולקת לשניים, מקום אחד תענוג, כולו שלי, נעים ונחמד, פנינה אמיתית.

המקום השני דרש ממני להשתלב בצוות ותיק מאד ולמצוא את מקומי במשבצת קטנה ונעליים גדולות של קודמתי לתפקיד (נעליים גדולות בהכרח, כי התרגלו אליה ועבדו איתה המון שנים ורגיל זה נוח). לא נורא, אמרתי לעצמי. כבר הייתי במקום הזה כמה פעמים בחיי והסתדרתי בסופו של דבר לא רע. חייבים להיות אופטימיים כשעושים צעד כל כך משמעותי.

מינואר עד היום עברו עשרה חודשים בערך והתחושה שלי היתה שבסך הכל זה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה. הנסיעות ארוכות עד אימה ומוסיפות שעתיים ליום העבודה שלי. מקצרות את השעות הפנויות שלי למעט מאד וגורמות לי לסיים את השבוע מותשת וכאובה כולי מרוב עייפות, אבל היי, אף אחד לא אמר שיהיה קל. והנה הבטחת הבטחון שבקביעות הולכת ומתקרבת בצעדי ענק, תיכף כשיגיע חודש ינואר ותושלם שנת עבודה.

 

 

והנה לפני שבוע צפה ועלתה איזו דרישה חדשה שלא נאמרה קודם לכן ושלפיה אני צריכה לעבוד שעות אחרות מאלה שאני עובדת היום, רצוי בערב, או ביום שישי. זה התחיל כבקשה רגילה- נתקלנו בדרישה חדשה בעבודה, זה התחום שלך, את צריכה לתת מענה ולשנות את שעות העבודה שלך.

אבל אני לא יכולה, הסברתי. אני יוצאת כל יום קצת אחרי שש בבוקר מהבית וחוזרת בסביבות שש בערב הביתה. אין לי עוד ערב להוסיף, אין עוד שעות שאוכל לעבוד בהן. וכיוון שאני עובדת כל כך הרבה שעות במהלך השבוע אני לא יכולה לבוא ביום היחיד שבו איני עובדת. מה גם שזה יום קצר ואין בו מספיק שעות כדי לכסות את שעות העבודה שאני צריכה לתת, עשינו את סידור העבודה בתחילת העבודה ולפיו תאמתי את שאר מקומות העבודה שלי (שלושה במספר) ואני לא יכולה לפגוע במקומות אחרים רק כי פתאום השתנו הדרישות שלהם.

 

ולפתע, כאילו נפתח איזה סכר, זו שעובדת איתי התחילה להגיד כמה שזה לא בסדר שהחדר שלי ממוקם לה באמצע הדרך ושהיא לא אוהבת לעבור דרכו, ושנורא מפריע לה שכשאני עובדת בתחום שלי אני לא פנויה לעזור לה, ושהקודמת עבדה שלושת רבעי שמרה ומישהי אחרת בכלל עשתה את התחום שלי ואני עובדת חצי משרה שכוללת את התחום שלי!

סליחה שאני חיה. באמת. כי כל טענה וטענה שפה היא באשמתי המלאה.
מה שהכי נורא לי בכל הסיפור הוא שאותה מתלוננת לא הוציאה מילה אחת של תלונה וטענה למרות שישבנו כמה וכמה פעמים במהלך החודשים ודיברנו בדיוק על זה. אם יש בעיות או אי נוחיות שאפשר לתקן. כדי שיהיה נעים לעבוד יחד.
לא, לא. הכל בסדר, אין לה שום טענות. זו היתה התשובה תמיד. 

 

הרגשתי כל כך נורא שהחלטתי לא ללכת לעבודה בתואנה של מחלה ביום חמישי (מה שמעולם לא עשיתי קודם, מעולם) היום חזרתי לעבודה וגיליתי שאלה שעובדות איתי פנו לממונים עלי (ועליהן) בכל הדרגים להתלונן שאני לא מוכנה לעשות שינוי. היום כשהגעתי לעבודה התחלתי לקבל הזמנה לשיחות בירור.

אושר גדול מאין כמוהו.

 

כיוון שאני לא יכולה לעשות שינוי כפי שהם דורשים (כן, בדקתי והזזתי וציירתי טבלאות עם שעות ושמות של מקומות ומה לא) אני מניחה שזה רק עניין של זמן עד שאאלץ לעזוב את העבודה הזו. והבעיה היא לא בעזיבה, אני לא מעונינת לעבוד עם כאלה אנשים בכל מקרה ואני לא מרשה לעצמי להרגיש כלכך גרוע בגלל עבודה בכל מקרה, רק שאני רואה את הקביעות מתמסמסת ונעלמת לנגד עיני אחרי שכמעט כמעט הגעתי אליה.

גם איבדתי עבודה שהיתה לי נוחה וטובה ומשתלמת וגם אולי לא אשיג את מטרת הקביעות.

 

אין ברירה, ממחר אני אתחיל לחפש עבודה חדשה.

איזה יאוש.