דוגמנית ומכונית

מאז הזזת השעון לשעון חורף וקיצור שעות האור בערב לאפס, אני יכולה לצאת להליכה רק בימים שבהם אני נמצאת בבית בארבע וחצי, כי שעה אחר כך זה כבר חושך מוחלט, למרבה הצער יש רק יומיים ודאיים שבהם אני בבית בשעות האלו – שישי ושבת. לכן, למרות שזה פחות נוח ופחות מתחשק, אני יוצאת להליכה בשישי אחר הצהריים.

 

אתמול תלם הביע נכונות ללכת איתי וקבענו להפגש אצלי ולצאת לדרך בזריזות כי יום שישי ואין זמן, צריך להספיק דברים.

תלם הביא איתו את הכלב המטופש שלו ולכן גם הדוגמנית הצטרפה בחפץ לב. פחות או יותר חפץ לב, היה איזה שלב שהיא נעמדה וחיכתה שאעלם לה מהעיניים כדי שתוכל להסתובב ולחזור הביתה, כמו שמידי פעם היא מצליחה לעשות. לא הפעם. הפעם תפסתי אותה בקלקלתה וקראתי לה להתקדם. חבל.

 

הלכנו לנו על הכביש הישן, זה המסלול הקבוע שלנו, אני אוהבת ללכת בו מהרבה סיבות ואחת מהן היא שיש בריכות דגים בדרך והדוגמנית יכולה להכנס להתקרר בהן, זה חשוב כי היא בת לגזע כל כך מטופש שיכולת הקירור העצמי שלה לא מספיק למאמצים כמו אלה שנדרשים ממנה בהליכה של שעה (או לטמפרטורות הגבוהות של הארץ), היא אמנם גם לא יודעת לשחות אבל היא נכנסת למים הדלוחים עד לגובה החזה ומתקררת בהנאה שאין שניה לה.

אחרי האגם ירדנו חזרה לכביש הישן והמשכנו במסלול.

 

מולנו באה מכונית, איזה טנדר של דייגים שבא לעשות סיבוב ולראות שהכל בסדר לעת ערב.

הדוגמנית, אם לא ציינתי את זה עד כה, לא סובלת מעודף שכל ויש מספר גירויים שאין לה שום יכולת לעמוד בפניהם. רכב נוסע מהר זה אחד מהם. לא משנה כמה אקרא לה ואצעק עליה. כמה עשרות פעמים הלכתי עם רצועה ותיקנתי אותה בכל פעם שניסתה לרוץ אחרי מכונית. יש דברים שפשוט לא נקלטים בשכל הקטן מאד שלה.

 

היא פרצה בריצה לקראת המכונית וברגע שחלפה על פניה הסתובבה והתחילה לרוץ אחריה. למעשה לצידה, כי היא רצה מהר מאד והיא לא נסע במהירות מירבית. קראתי לה וצעקתי עליה והיא כמובן לא שמעה אותי.

המכונית התרחקה במהירות והדוגמנית נעלמה לי מהעיניים.

זה קורה לפעמים שהיא מתעכבת באיזה מקום וחוזרת מתנשפת ומתנשמת.

בכל זאת הסתובבתי שוב ושוב לחפש אותה ולא חיכיתי להתנשפויות הרגילות שמבשרות על חזרתה.

בסופו של דבר ראיתי אותה צצה מהשיחים בצד הדרך ורצה חזרה אלינו. היא היתה מאחורינו והיתה לה הרבה דרך להשיג אותנו.

כשהגיעה אלינו בסופו של דבר משהו לא נראה לי בסדר, משהו בהליכה שלה לא היה כרגיל והיא גם היתה מלוכלכת כאילו התפלשה באדמה.

עצרתי את תלם והשכבתי אותה על הדרך.

 

לא היה נדמה לי. בכלל לא. היא באמת לא הלכה כרגיל. אפילו לכלבה מטופשת כמו הדוגמנית קשה ללכת כרגיל עם שתי רגליים משופשפות ומדממות. זה מה שקורה כשמכונית עולה עלייך אחרי שרצת אחריה ונכנסת לה מתחת לגלגלים.

הבטן נראתה נקיה יחסית משיפשופים ורכה למגע לכן הערכתי שהיא לא נפגעה בבטן. הרגליים לא נראו שבורות וגם לא האגן, אבל בכל זאת לא הייתי בטוחה במצבה כי היא היתה בשלב שבו האדרלנין עדיין רץ בדם. לכן הכרזתי על סיום ההליכה, והתקשרתי למישהו שיבוא לקחת אותנו. לא רציתי שתלך עד לבית, שניים וחצי קילומטר.

 

הוטרינר הרגיל לא היה באיזור ולא היה יכול לקבל אותנו לכן פניתי לאחד אחר שהסכים לקבל אותנו מיידית. 

נסעתי קודם כל הביתה ורחצתי את הדוגמנית האומללה, כדי להפחית את סכנת הזיהום, על עצמי לא חשבתי עד שהגעתי לוטרינר ונזכרתי שאני מיוזעת ובטח לא מריחה כמו גן שושנים אחרי ההליכה. לא חשוב, שילמתי לו כל כך הרבה כסף שנראה לי שאפשר לכלול את ההופעה המרשימה שלי במחיר.

הוטרינר אמר שהיה לה המון מזל ששום דבר לא נשבר והבטן נראית בסדר למרות שהקיאה כמה פעמים, שלא צריך לתפור את הפצע הכי גדול, שאני אתן לה אנטיביוטיקה ומשככי כאבים ושאשגיח עליה בימים הקרובים ושבאופן כללי היא תהיה בסדר.

 

הבוקר היא קמה צולעת ונוקשה, למרות הכדורים נגד כאבים שהיא מקבלת היא נראית אומללה.

היא שוכבת לה על המיטה שלה, עצובה וסובלת. הפצעים שלה נראים הבוקר קצת יותר טוב ובעיקר בלי סימנים של זיהום, אבל יעבור עוד זמן לפני שתוכל לחזור וללכת איתי.

 

 

הוטרנינר אמר לי שאל לי לצפות שהיא תלמד לקח ותיזהר ממכוניות.

הכלבים האלה, הוא אמר, כשדחסו להם את האף פנימה לא השאירו מקום למוח.