בסוף השבוע

"אם היית אומרת לי לא לבוא היום, הייתי נכנס לאוטו ונוסע עד לג'הנם. עד שהיה נגמר לי הדלק"

ככה הוא אמר כשבא.

 

הביא איתו קבבים וצלעות טלה וסלט שאחותו הכינה, הושיב אותי על הספה שזה מצב הצבירה הסביר ביותר עבורי אחרי שאכטה אחת. 

הדליק את האש, צלה והגיש לי הכל לשולחן.

 

הוא אוהב להכין לי וליהנות יחד איתי. בדרך כלל הוא לא נותן לי לעשות כלום מלבד להכין את הטחינה הכי טעימה בעולם. לרוב אנחנו בכלל הולכים למסעדה, ששם מכין את האוכל מישהו אחר, ועוד מישהו מגיש את האוכל ואחר שוטף את הכלים.

 

הבעיה העיקרית עם המסעדה הקבועה שלנו היא שכשאנחנו מגיעים אנחנו מעשנים טיפונת, רק בשביל לפתוח את התאבון, כמו שהוא אומר. ולמה זו בעיה, כי אז יכולת ההבחנה שלנו מתאדה עם העשן. 

 

היתה פעם אחת שבאנו, ישבנו ודיברנו ואכלנו ובאופן כללי נסגרנו בבועה פרטית שלנו והיה לנו טוב. בסוף הארוחה הוא חיפש את הקיסמים ולא היו לנו על השולחן. מוזר, תמיד יש קיסמים על השולחן. הפעם לא היו. הזזנו כלים ובקבוקי שמן, צלחות וצלוחיות ו….כלום. טוב, בפעם הבאה שעברה מלצרית ביקשנו ממנה שתביא לנו קיסמים כי אין לנו על השולחן ולא מתאים להם, תמיד יש. בלי שום בעיה היא ניגשה לשולחן ריק והביאה משם קיסמים, הניחה אותם על השולחן ישר ליד כלי עם קיסמים שכפי הנראה עמד שם מאז ימי בריאת העולם.

מאז נדמה לנו שמסתכלים עלינו בחשדנות בריאה כשאנחנו נכנסים. 

 

זה לא מונע מאיתנו לחזור למסעדה ההיא, אבל הדבר הראשון שאנחנו מחפשים על השולחן כשאנחנו רק מתיישבים אלה הקיסמים. ככה כשהשולחן עוד ריק וקל יותר לאתר אותם על המשטח הלא מאד גדול.

 

אחרי שאוכלים, אחרי שממלאים צרכים של מגע, אחרי שנעצמות לי העיניים ואני מסתחררת ושוקעת לנימנום שקט של אחרי, אז הוא אומר לי דברים כמו "אם היית אומרת לי לא לבוא היום , הייתי נכנס לאוטו ונוסע עד לג'הנם. עד שהיה נגמר לי הדלק"