אחרי החגים

כמה התעצבתי אל ליבי כבר אתמול במחשבה המצערת שהיום נגמרים החגים המופלאים ביותר שהיו מאז ימי בית הספר.

כן, אני שייכת לחלק הזה באוכלוסיה, החלק שנהנה עד בלי די מהחופש ולא רוצה, ממש ממש לא רוצה לחזור לעבודה.

מה גם שימי החג הצטרפו בצורה מופלאה לסופי השבוע ואיפשרו ימי חופש ארוכים כמו חלום. אושר אמיתי, שקט , שחרור, שלווה, רוגע. כייף. כייף. כייף.

אפילו שיעמם לי לפרקים, שזו בכלל היתה תחושה מבורכת של עושר, שהרי רק אדם שעיתותיו בידיו יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן בשיעמום. 

 

הרבה עשיתי בחגים האלו, אבל לא יותר מידי. קצת נסעתי למשפחה, קצת באו אלי חברים, קצת ראיתי תערוכות, קצת חגגתי חגים. 

אני לא חובבת תערוכות באופן כללי, אבל הוזמנתי לחיפה , לבת גלים לתערוכות שנערכו בבתים של אנשים, של יצירות אישיות שלהם שזה הרבה יותר מעניין בעיני מתערוכות מוזיאוניות שמישהו אצר ואני לא מבינה בשיט מה רצו להגיד שם. ולתערוכה הזו הזמינו אותי אישית, אז באתי.

היה דביק, ולח וחם כמו שיכול להיות קרוב קרוב לטיילת. הלכתי מבית לבית, מחצר לחצר וראיתי המון עבודות קרמיקה שלא היה ניכר שנדרש כשרון מיוחד ליצור אותן, בעיקר כיוון שחזרו על עצמן מחצר לחצר ונראו כמו שיעור בסיסי בעבודה באובניים. אבל היו גם דברים יחודיים ושונים. היו גם פסלים ודמויות שנוצרו מדמיון ורגש והיו מיוחדות בעיני. היו מעט תכשיטים ומעט ציורים ואפילו עבודות לא רעות בכלל בעיסת נייר.

סיימתי את הסיור בתחושה ברורה שאני מאד רוצה ללמוד לעבוד עם חימר. שאני רוצה להכין לי המון כלים, קערות וקעריות וצלחות וכוסות, אבל שיותר מכל אני רוצה ללכת לחוג קדרות ולפסל המון המון צפרדעים מחימר.

 

כל כך התעצבתי אל ליבי אתמול, על כך שנגזר עלי לקום בבוקר ולנסוע חמישים וחמש דקות ארוכות, להגיע לעבודה ולעשות דברים שמתוך החופש נראו לי לא מאד קורצים. יותר מכל הצטערתי על אובדן החופש ועל התחושה שאני חוזרת לעמל חסר תוחלת שלא מביא אותי לשום מקום טוב יותר ושאני לא רואה את הסוף שלו לעולם. עבודה סיזיפית שאין שום חופש בקציה. הבנתי שהמינון הזה של ארבעה ימי חופש ושלושה ימי עבודה הוא המינון המושלם עבורי ושהוא לא יחזור יותר.

כה אומללה הייתי שאת רוב היום אתמול ביליתי בשכיבת פרקדן חסרת אונים במיטה ובבהיה מתמשכת (לאורך 8 פרקים) בדקסטר.

התחשק לי לבכות מרוב יאוש, אבל לא היה לי כוח אפילו לזה.

 

בסופו של דבר, השעון צלצל היום כרגיל בחמש וחמישים בבוקר, ואני זינקתי מהמיטה כלביאה שמפחדת שאם תחזיר את הראש לכר- תרדם ולא תתעורר – התקלחתי, הכנתי קפה ונסעתי לעבודה. מאחר וציפיתי לגרוע מכל, הופתעתי לגלות שזה היה פחות נורא ממה שדמיינתי שארגיש.

גם כן סוג של נחמה. 

מי יתנני ארבעה ימי חופש בשבוע וזמן מספיק לכייר את כל צפרדעי החימר שארצה.