הקביעות בסכנה

כמה התלבטתי והתחבטתי עד שלבסוף בינואר השנה עזבתי עבודה קרובה, נוחה ומשתלמת יחסית עבור הקביעות המוצעת בעבודה רחוקה מהבית, בסופו של דבר הבטחת הבטחון והקביעות הכריעה ואני עשיתי את הצעד.

העבודה החדשה מחולקת לשניים, מקום אחד תענוג, כולו שלי, נעים ונחמד, פנינה אמיתית.

המקום השני דרש ממני להשתלב בצוות ותיק מאד ולמצוא את מקומי במשבצת קטנה ונעליים גדולות של קודמתי לתפקיד (נעליים גדולות בהכרח, כי התרגלו אליה ועבדו איתה המון שנים ורגיל זה נוח). לא נורא, אמרתי לעצמי. כבר הייתי במקום הזה כמה פעמים בחיי והסתדרתי בסופו של דבר לא רע. חייבים להיות אופטימיים כשעושים צעד כל כך משמעותי.

מינואר עד היום עברו עשרה חודשים בערך והתחושה שלי היתה שבסך הכל זה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה. הנסיעות ארוכות עד אימה ומוסיפות שעתיים ליום העבודה שלי. מקצרות את השעות הפנויות שלי למעט מאד וגורמות לי לסיים את השבוע מותשת וכאובה כולי מרוב עייפות, אבל היי, אף אחד לא אמר שיהיה קל. והנה הבטחת הבטחון שבקביעות הולכת ומתקרבת בצעדי ענק, תיכף כשיגיע חודש ינואר ותושלם שנת עבודה.

 

 

והנה לפני שבוע צפה ועלתה איזו דרישה חדשה שלא נאמרה קודם לכן ושלפיה אני צריכה לעבוד שעות אחרות מאלה שאני עובדת היום, רצוי בערב, או ביום שישי. זה התחיל כבקשה רגילה- נתקלנו בדרישה חדשה בעבודה, זה התחום שלך, את צריכה לתת מענה ולשנות את שעות העבודה שלך.

אבל אני לא יכולה, הסברתי. אני יוצאת כל יום קצת אחרי שש בבוקר מהבית וחוזרת בסביבות שש בערב הביתה. אין לי עוד ערב להוסיף, אין עוד שעות שאוכל לעבוד בהן. וכיוון שאני עובדת כל כך הרבה שעות במהלך השבוע אני לא יכולה לבוא ביום היחיד שבו איני עובדת. מה גם שזה יום קצר ואין בו מספיק שעות כדי לכסות את שעות העבודה שאני צריכה לתת, עשינו את סידור העבודה בתחילת העבודה ולפיו תאמתי את שאר מקומות העבודה שלי (שלושה במספר) ואני לא יכולה לפגוע במקומות אחרים רק כי פתאום השתנו הדרישות שלהם.

 

ולפתע, כאילו נפתח איזה סכר, זו שעובדת איתי התחילה להגיד כמה שזה לא בסדר שהחדר שלי ממוקם לה באמצע הדרך ושהיא לא אוהבת לעבור דרכו, ושנורא מפריע לה שכשאני עובדת בתחום שלי אני לא פנויה לעזור לה, ושהקודמת עבדה שלושת רבעי שמרה ומישהי אחרת בכלל עשתה את התחום שלי ואני עובדת חצי משרה שכוללת את התחום שלי!

סליחה שאני חיה. באמת. כי כל טענה וטענה שפה היא באשמתי המלאה.
מה שהכי נורא לי בכל הסיפור הוא שאותה מתלוננת לא הוציאה מילה אחת של תלונה וטענה למרות שישבנו כמה וכמה פעמים במהלך החודשים ודיברנו בדיוק על זה. אם יש בעיות או אי נוחיות שאפשר לתקן. כדי שיהיה נעים לעבוד יחד.
לא, לא. הכל בסדר, אין לה שום טענות. זו היתה התשובה תמיד. 

 

הרגשתי כל כך נורא שהחלטתי לא ללכת לעבודה בתואנה של מחלה ביום חמישי (מה שמעולם לא עשיתי קודם, מעולם) היום חזרתי לעבודה וגיליתי שאלה שעובדות איתי פנו לממונים עלי (ועליהן) בכל הדרגים להתלונן שאני לא מוכנה לעשות שינוי. היום כשהגעתי לעבודה התחלתי לקבל הזמנה לשיחות בירור.

אושר גדול מאין כמוהו.

 

כיוון שאני לא יכולה לעשות שינוי כפי שהם דורשים (כן, בדקתי והזזתי וציירתי טבלאות עם שעות ושמות של מקומות ומה לא) אני מניחה שזה רק עניין של זמן עד שאאלץ לעזוב את העבודה הזו. והבעיה היא לא בעזיבה, אני לא מעונינת לעבוד עם כאלה אנשים בכל מקרה ואני לא מרשה לעצמי להרגיש כלכך גרוע בגלל עבודה בכל מקרה, רק שאני רואה את הקביעות מתמסמסת ונעלמת לנגד עיני אחרי שכמעט כמעט הגעתי אליה.

גם איבדתי עבודה שהיתה לי נוחה וטובה ומשתלמת וגם אולי לא אשיג את מטרת הקביעות.

 

אין ברירה, ממחר אני אתחיל לחפש עבודה חדשה.

איזה יאוש.

 

דוגמנית ומכונית

מאז הזזת השעון לשעון חורף וקיצור שעות האור בערב לאפס, אני יכולה לצאת להליכה רק בימים שבהם אני נמצאת בבית בארבע וחצי, כי שעה אחר כך זה כבר חושך מוחלט, למרבה הצער יש רק יומיים ודאיים שבהם אני בבית בשעות האלו – שישי ושבת. לכן, למרות שזה פחות נוח ופחות מתחשק, אני יוצאת להליכה בשישי אחר הצהריים.

 

אתמול תלם הביע נכונות ללכת איתי וקבענו להפגש אצלי ולצאת לדרך בזריזות כי יום שישי ואין זמן, צריך להספיק דברים.

תלם הביא איתו את הכלב המטופש שלו ולכן גם הדוגמנית הצטרפה בחפץ לב. פחות או יותר חפץ לב, היה איזה שלב שהיא נעמדה וחיכתה שאעלם לה מהעיניים כדי שתוכל להסתובב ולחזור הביתה, כמו שמידי פעם היא מצליחה לעשות. לא הפעם. הפעם תפסתי אותה בקלקלתה וקראתי לה להתקדם. חבל.

 

הלכנו לנו על הכביש הישן, זה המסלול הקבוע שלנו, אני אוהבת ללכת בו מהרבה סיבות ואחת מהן היא שיש בריכות דגים בדרך והדוגמנית יכולה להכנס להתקרר בהן, זה חשוב כי היא בת לגזע כל כך מטופש שיכולת הקירור העצמי שלה לא מספיק למאמצים כמו אלה שנדרשים ממנה בהליכה של שעה (או לטמפרטורות הגבוהות של הארץ), היא אמנם גם לא יודעת לשחות אבל היא נכנסת למים הדלוחים עד לגובה החזה ומתקררת בהנאה שאין שניה לה.

אחרי האגם ירדנו חזרה לכביש הישן והמשכנו במסלול.

 

מולנו באה מכונית, איזה טנדר של דייגים שבא לעשות סיבוב ולראות שהכל בסדר לעת ערב.

הדוגמנית, אם לא ציינתי את זה עד כה, לא סובלת מעודף שכל ויש מספר גירויים שאין לה שום יכולת לעמוד בפניהם. רכב נוסע מהר זה אחד מהם. לא משנה כמה אקרא לה ואצעק עליה. כמה עשרות פעמים הלכתי עם רצועה ותיקנתי אותה בכל פעם שניסתה לרוץ אחרי מכונית. יש דברים שפשוט לא נקלטים בשכל הקטן מאד שלה.

 

היא פרצה בריצה לקראת המכונית וברגע שחלפה על פניה הסתובבה והתחילה לרוץ אחריה. למעשה לצידה, כי היא רצה מהר מאד והיא לא נסע במהירות מירבית. קראתי לה וצעקתי עליה והיא כמובן לא שמעה אותי.

המכונית התרחקה במהירות והדוגמנית נעלמה לי מהעיניים.

זה קורה לפעמים שהיא מתעכבת באיזה מקום וחוזרת מתנשפת ומתנשמת.

בכל זאת הסתובבתי שוב ושוב לחפש אותה ולא חיכיתי להתנשפויות הרגילות שמבשרות על חזרתה.

בסופו של דבר ראיתי אותה צצה מהשיחים בצד הדרך ורצה חזרה אלינו. היא היתה מאחורינו והיתה לה הרבה דרך להשיג אותנו.

כשהגיעה אלינו בסופו של דבר משהו לא נראה לי בסדר, משהו בהליכה שלה לא היה כרגיל והיא גם היתה מלוכלכת כאילו התפלשה באדמה.

עצרתי את תלם והשכבתי אותה על הדרך.

 

לא היה נדמה לי. בכלל לא. היא באמת לא הלכה כרגיל. אפילו לכלבה מטופשת כמו הדוגמנית קשה ללכת כרגיל עם שתי רגליים משופשפות ומדממות. זה מה שקורה כשמכונית עולה עלייך אחרי שרצת אחריה ונכנסת לה מתחת לגלגלים.

הבטן נראתה נקיה יחסית משיפשופים ורכה למגע לכן הערכתי שהיא לא נפגעה בבטן. הרגליים לא נראו שבורות וגם לא האגן, אבל בכל זאת לא הייתי בטוחה במצבה כי היא היתה בשלב שבו האדרלנין עדיין רץ בדם. לכן הכרזתי על סיום ההליכה, והתקשרתי למישהו שיבוא לקחת אותנו. לא רציתי שתלך עד לבית, שניים וחצי קילומטר.

 

הוטרינר הרגיל לא היה באיזור ולא היה יכול לקבל אותנו לכן פניתי לאחד אחר שהסכים לקבל אותנו מיידית. 

נסעתי קודם כל הביתה ורחצתי את הדוגמנית האומללה, כדי להפחית את סכנת הזיהום, על עצמי לא חשבתי עד שהגעתי לוטרינר ונזכרתי שאני מיוזעת ובטח לא מריחה כמו גן שושנים אחרי ההליכה. לא חשוב, שילמתי לו כל כך הרבה כסף שנראה לי שאפשר לכלול את ההופעה המרשימה שלי במחיר.

הוטרינר אמר שהיה לה המון מזל ששום דבר לא נשבר והבטן נראית בסדר למרות שהקיאה כמה פעמים, שלא צריך לתפור את הפצע הכי גדול, שאני אתן לה אנטיביוטיקה ומשככי כאבים ושאשגיח עליה בימים הקרובים ושבאופן כללי היא תהיה בסדר.

 

הבוקר היא קמה צולעת ונוקשה, למרות הכדורים נגד כאבים שהיא מקבלת היא נראית אומללה.

היא שוכבת לה על המיטה שלה, עצובה וסובלת. הפצעים שלה נראים הבוקר קצת יותר טוב ובעיקר בלי סימנים של זיהום, אבל יעבור עוד זמן לפני שתוכל לחזור וללכת איתי.

 

 

הוטרנינר אמר לי שאל לי לצפות שהיא תלמד לקח ותיזהר ממכוניות.

הכלבים האלה, הוא אמר, כשדחסו להם את האף פנימה לא השאירו מקום למוח.

 

בסוף השבוע

"אם היית אומרת לי לא לבוא היום, הייתי נכנס לאוטו ונוסע עד לג'הנם. עד שהיה נגמר לי הדלק"

ככה הוא אמר כשבא.

 

הביא איתו קבבים וצלעות טלה וסלט שאחותו הכינה, הושיב אותי על הספה שזה מצב הצבירה הסביר ביותר עבורי אחרי שאכטה אחת. 

הדליק את האש, צלה והגיש לי הכל לשולחן.

 

הוא אוהב להכין לי וליהנות יחד איתי. בדרך כלל הוא לא נותן לי לעשות כלום מלבד להכין את הטחינה הכי טעימה בעולם. לרוב אנחנו בכלל הולכים למסעדה, ששם מכין את האוכל מישהו אחר, ועוד מישהו מגיש את האוכל ואחר שוטף את הכלים.

 

הבעיה העיקרית עם המסעדה הקבועה שלנו היא שכשאנחנו מגיעים אנחנו מעשנים טיפונת, רק בשביל לפתוח את התאבון, כמו שהוא אומר. ולמה זו בעיה, כי אז יכולת ההבחנה שלנו מתאדה עם העשן. 

 

היתה פעם אחת שבאנו, ישבנו ודיברנו ואכלנו ובאופן כללי נסגרנו בבועה פרטית שלנו והיה לנו טוב. בסוף הארוחה הוא חיפש את הקיסמים ולא היו לנו על השולחן. מוזר, תמיד יש קיסמים על השולחן. הפעם לא היו. הזזנו כלים ובקבוקי שמן, צלחות וצלוחיות ו….כלום. טוב, בפעם הבאה שעברה מלצרית ביקשנו ממנה שתביא לנו קיסמים כי אין לנו על השולחן ולא מתאים להם, תמיד יש. בלי שום בעיה היא ניגשה לשולחן ריק והביאה משם קיסמים, הניחה אותם על השולחן ישר ליד כלי עם קיסמים שכפי הנראה עמד שם מאז ימי בריאת העולם.

מאז נדמה לנו שמסתכלים עלינו בחשדנות בריאה כשאנחנו נכנסים. 

 

זה לא מונע מאיתנו לחזור למסעדה ההיא, אבל הדבר הראשון שאנחנו מחפשים על השולחן כשאנחנו רק מתיישבים אלה הקיסמים. ככה כשהשולחן עוד ריק וקל יותר לאתר אותם על המשטח הלא מאד גדול.

 

אחרי שאוכלים, אחרי שממלאים צרכים של מגע, אחרי שנעצמות לי העיניים ואני מסתחררת ושוקעת לנימנום שקט של אחרי, אז הוא אומר לי דברים כמו "אם היית אומרת לי לא לבוא היום , הייתי נכנס לאוטו ונוסע עד לג'הנם. עד שהיה נגמר לי הדלק" 

 

 

אחרי החגים

כמה התעצבתי אל ליבי כבר אתמול במחשבה המצערת שהיום נגמרים החגים המופלאים ביותר שהיו מאז ימי בית הספר.

כן, אני שייכת לחלק הזה באוכלוסיה, החלק שנהנה עד בלי די מהחופש ולא רוצה, ממש ממש לא רוצה לחזור לעבודה.

מה גם שימי החג הצטרפו בצורה מופלאה לסופי השבוע ואיפשרו ימי חופש ארוכים כמו חלום. אושר אמיתי, שקט , שחרור, שלווה, רוגע. כייף. כייף. כייף.

אפילו שיעמם לי לפרקים, שזו בכלל היתה תחושה מבורכת של עושר, שהרי רק אדם שעיתותיו בידיו יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן בשיעמום. 

 

הרבה עשיתי בחגים האלו, אבל לא יותר מידי. קצת נסעתי למשפחה, קצת באו אלי חברים, קצת ראיתי תערוכות, קצת חגגתי חגים. 

אני לא חובבת תערוכות באופן כללי, אבל הוזמנתי לחיפה , לבת גלים לתערוכות שנערכו בבתים של אנשים, של יצירות אישיות שלהם שזה הרבה יותר מעניין בעיני מתערוכות מוזיאוניות שמישהו אצר ואני לא מבינה בשיט מה רצו להגיד שם. ולתערוכה הזו הזמינו אותי אישית, אז באתי.

היה דביק, ולח וחם כמו שיכול להיות קרוב קרוב לטיילת. הלכתי מבית לבית, מחצר לחצר וראיתי המון עבודות קרמיקה שלא היה ניכר שנדרש כשרון מיוחד ליצור אותן, בעיקר כיוון שחזרו על עצמן מחצר לחצר ונראו כמו שיעור בסיסי בעבודה באובניים. אבל היו גם דברים יחודיים ושונים. היו גם פסלים ודמויות שנוצרו מדמיון ורגש והיו מיוחדות בעיני. היו מעט תכשיטים ומעט ציורים ואפילו עבודות לא רעות בכלל בעיסת נייר.

סיימתי את הסיור בתחושה ברורה שאני מאד רוצה ללמוד לעבוד עם חימר. שאני רוצה להכין לי המון כלים, קערות וקעריות וצלחות וכוסות, אבל שיותר מכל אני רוצה ללכת לחוג קדרות ולפסל המון המון צפרדעים מחימר.

 

כל כך התעצבתי אל ליבי אתמול, על כך שנגזר עלי לקום בבוקר ולנסוע חמישים וחמש דקות ארוכות, להגיע לעבודה ולעשות דברים שמתוך החופש נראו לי לא מאד קורצים. יותר מכל הצטערתי על אובדן החופש ועל התחושה שאני חוזרת לעמל חסר תוחלת שלא מביא אותי לשום מקום טוב יותר ושאני לא רואה את הסוף שלו לעולם. עבודה סיזיפית שאין שום חופש בקציה. הבנתי שהמינון הזה של ארבעה ימי חופש ושלושה ימי עבודה הוא המינון המושלם עבורי ושהוא לא יחזור יותר.

כה אומללה הייתי שאת רוב היום אתמול ביליתי בשכיבת פרקדן חסרת אונים במיטה ובבהיה מתמשכת (לאורך 8 פרקים) בדקסטר.

התחשק לי לבכות מרוב יאוש, אבל לא היה לי כוח אפילו לזה.

 

בסופו של דבר, השעון צלצל היום כרגיל בחמש וחמישים בבוקר, ואני זינקתי מהמיטה כלביאה שמפחדת שאם תחזיר את הראש לכר- תרדם ולא תתעורר – התקלחתי, הכנתי קפה ונסעתי לעבודה. מאחר וציפיתי לגרוע מכל, הופתעתי לגלות שזה היה פחות נורא ממה שדמיינתי שארגיש.

גם כן סוג של נחמה. 

מי יתנני ארבעה ימי חופש בשבוע וזמן מספיק לכייר את כל צפרדעי החימר שארצה.

נסיעות לטווח ארוך

אה כן, לא סיפרתי שביקרתי את הגמל בבית שלו. פעמיים.

הישג מדהים, יגידו מביני דבר וכנראה שלא יטעו.

זה אמנם עלה לו בבריאות וכרגע הוא בדיוק רוצה להגיע לשלב שבו הוא לוקח צעד אחורה ומבטל את מה שהיה, אבל בכל זאת, היה מעניין.

 

זה קרה בפעם הראשונה לפני כחודש , אחרי סדרת ריבים שעסקו בעיקר בטיב הקשר ביננו.

היתה לי בעיה ברדיאטור של האוטו ובזמן התיקון שלה התגלתה תקלה במיכל הדלק והייתי חייבת לרוקן את המיכל על מנת שיוכלו לתקן אותו. מאחר והגמל גר רחוק ממני חשבתי לי שזה יכול להיות רעיון לא רע לשרוף את הדלק במטרה טובה – לראות אותו (ולהלחיץ אותו אימיים בעצם בואי אליו הביתה, אבל על זה לא מדברים).

 

כשהסתמסנו על זה הוא אמר שפגישה אצלו זו אפשרות ושאדבר איתו ביום עצמו ואראה האם זה מתאפשר. 

כשהתקשרתי אליו בעניין כעבור שלושה ימים, הוא עשה את עצמו לא זוכר על מה אני מדברת.

אמרתי – לא זוכר, לא צריך. 

הוא אמר שמה אני נעלבת ישר, קורה שלא זוכרים דברים ושאם אני רוצה, שאבוא.

אמרתי שרציתי לבוא, אבל לא מתחשק לי לכפות את עצמי על מישהו.

טוב, פה באו עוד כמה שורות שלי וכמה שלו שבסופן הוסכם שאף אחד לא כופה עליו להזמין אותי ושהוא עושה זאת מרצונו החופשי (נגיד).

 

הפעלתי את הWAZE שלקח אותי בדרכים עקלקלות דרך מקומות שלא הייתי בוחרת לבקר בהם בשמונה בערב (טייבה למשל), אבל מלבד זה הנסיעה היתה פשוט נהדרת והגעתי לבית שלו בקלות.

הוא היה עצבני ומתוח כמו חפ"ש בעת ביקור הרמטכ"ל בבסיס. נהם עלי קצת ובאופן כללי התנהג בנוקשות מוזרה ולא אופיינית. אחר כך הוא נרגע קצת, לקח אותי לאכול ועשה את עצמו נעלב מכך שהודעתי לו שאני לא נשארת לישון.
כשנסעתי הביתה עקב אחרי דרך הWAZE עד לרגע שחניתי בבית בשעה אחת וחצי בלילה ורק אז התקשר להגיד לי לילה טוב והלך לישון בעצמו. 

 

שבועיים אחר כך הייתי בחופש וידעתי שגם הוא, אז הזמנתי את עצמי אליו. הוא, מפחד ריב נוסף, הסכים לארח אותי.
הפעם הגעתי מוקדם יותר ולא עברתי באיזורים מפוקפקים ואף הגעתי לפניו לבית שלו, כי הוא התעכב מעל הצפוי.
כשהוא הגיע ארבעים דקות אחרי, הוא שוב היה מתוח ובאי שקט מהמחשבה שחיכיתי לו ברחוב. לא עזר לי להגיד שאני בן אדם מבוגר שיודע להעסיק את עצמו ושלא סבלתי בזמן הנתון. 
עלינו לדירה ואחרי רבע שעה של מתח הוא נרגע וחזר להיות הגמל המוכר לי.

ולרגעים כמעט נוצר השקט הכל כך נדרש שאנחנו יודעים לייצר לנו יחד.

שוב הודעתי לו שאני לא נשארת לישון ושוב הוא עשה את עצמו נעלב ועקב אחרי כל הדרך הביתה.

 

היום קיבלתי מהמהנדס לינק לשידרוג הWAZE לגרסה נסיונית (גרסת בטא?) שיש בה אפשרות להזמין מישהו לעקוב אחריך בנתיב הנסיעה שלך. המהנדס משתתף בפורום של WAZE והעלה את הבקשה הזו בשמי. בטח מישהו חשב על זה עוד לפני שביקשתי, אבל נחמד לי לחשוב שזה פיתוח שבוצע על פי הצעתי.

שלחתי לגמל את הלינק לשידרוג התוכנה, על מנת שיוכל לעקווב אחרי בפעמים שאסע הביתה בלי להתאמץ לחפש אותי בין שלל הפרצופים הורודים שנעים על הכביש.

התגובה שלו היתה   🙂 

 

 

ועל זה נותר לי רק לומר