גשם ראשון

עם רדת החשכה החלו לנשוב רוחות חזקות שהיכו בבית מכל צדדיו, צלצלו בפעמוני הרוח התלויים והפכו את מתקן הייבוש של הכביסה (מזל שהיו תלויים עליו רק הסדינים של הכלבות) כייוון שכל היום היה חם ומחניק, המזגן דלק ולכן לקח לי זמן לשים לב שבחוץ מתחוללת לה סופה קטנה.

תשומת הלב שלי הושגה כאשר קפאו לי כפות הרגליים וכיביתי את המזגן.

אז יצאתי החוצה כדי להסתנוור על ידי ברק מפתיע. באופן אוטומטי התחלתי לספור  – עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש בום! רעם חורפי מתגלגל. 

התיישבתי על המדרגות בכניסה וחיכיתי לרעם הבא. אחרי הברק השלישי הרעם הגיע באופן מיידי ומיד התחיל לרדת גשם שוטף בטיפות גדולות ושמנות, נוחתות בכוח על האדמה ומעלות ממנה ריח מופלא שאין כמוהו.

הכלבה התולעת ניסתה להכנס מתחת למרצפות מפחד הרעמים. במהלך החורף היא מתפשרת על השירותים כמקום מסתור או פשוט נצמדת הכי קרוב אלי, אם אני בבית. הדוגמנית לעומתה זינקה עם כל רעם ורצה החוצה לתפוס אותו. אילולא הייתי יודעת את זה בוודאות הייתי חושדת בה שהיא די אהבלה.

 

הגשם נמשך כמה דקות, הרטיב את האדמה רק במעט, אבל לא את המדרכות שמתחת לעלוות עצים.

בחדשות אמר החזאי שזה לא נחשב לורה, כי יורה הוא גשם נרחב הרבה יותר ולא מקומי כמו הגשם הזה שירד נקודתית במקומות רבים בארץ.

בעיני זו סתם התקטננות. כשיורד גשם שמרטיב את האדמה והמדרכות ומבריק את עלי הצמחים ומציף את העולם בריח המופלא של התחדשות וחיים, אם הוא הראשון בעונה, בשבילי הוא יורה!

 

 

 

תוספת עם ניחוח של חורף:

פשטידת אטריות ותרד

 

במחבת אחת גדולה ועמוקה מטגנים שני בצלים גדולים – עד שנעשים שקופים

מוסיפים ארבע שיני שום (אפשר גם שום קפוא בקוביות)

ותרד קפוא – חבילה אחת.

מערבבים הכל יחד במחבת במשך כמה דקות ומתבלים

במלח, פלפל וכף של טימין יבש.

מוסיפים גם שמנת מתוקה 10% לבישול ומביאים לרתיחה עדינה.

 

מורידים מהאש ומוסיפים חצי כוס גבינה צהובה מגורדת

ואחרי שהתקרר קצת מוסיפים שלוש ביצים 

 

מבשלים לפי ההוראות שעל האריזה חבילה אחת של אטריות רחבות ולאחר שטיפה וסינון מוסיפים לתרד

 

מעבירים לתבנית (הכי כייף, תבנית עוגה עם חור) ואופים כ45 דקות ב180 מעלות

ריח חורפי בבית מובטח.

 

 

 

נעלי הליכה

נכון שאומרים שסקוני זה מותג נעלי ספורט מעולות במיוחד?

אז אומרים.

סוף סוף החלטתי ללכת לקנות נעליים חדשות להליכה, בעיקר בגלל שהאדידס הישנות והטובות שלי השילו את רוב הסוליה שלהן והתחררו להן פה ושם ובאופן כללי נראו כאילו עבר עליהן מכבש. 

זה לא שאני קמצנית, זו רק ההתעסקות המעצבנת והמעליבה הזו של מדידת הנעליים והתובנה העצובה שאין לי סיכוי בנעלי הנשים ושנעלי הגברים מכוערות עד אימה, אבל הן גם היחידות שתעלינה לי על הדברים המגודלים שעליהם אני דורכת כל יום.

התנחמתי בעובדה שיוגה באה איתי והלכתי לקנות נעליים. והנה מצאתי בחנות נעלי סקוני חביבות ונאות במידה 10 נשית שזה משהו כמו 42 וחצי או 43. יופי, אפילו הצבע נראה לא רע. מדדתי והנה הן יושבות בול. כמעט התרגשתי, אבל שמרתי פאסון.

הלכתי בחנות הוך חזור ועדיין הרגיש לי נוח בהן. יופי. המחיר הסביר יחסית שכנע אותי סופית ולכן קניתי.

 

אחר הצהריים יצאתי עם תלם להליכה. מייד אחרי קילומטר הרגשתי שהעקב השמאלי שלי משתפשף לא טוב. אבל לא זה מה שיעצור אותנו. אמרתי לתלם שיכול להיות שנאלץ להסתפק היום במסלול הקצר כי העקב שלי לא משהו.

במחצית המסלול העקב בער לי וכרית כף הרגל התחילה להתלונן גם היא. האשמתי את הכאבים בכך שאני כנראה הולכת לא נכון, כדי להקל על העקב והמשכתי ללכת, בעיקר כי אין מרבד קסמים שיחזיר אותי הביתה באמצע הליכה. מה שנקרא – התחלתי ולכן אסיים.

 

בבית גיליתי שאכן יש לי שלפוחית ענק במקום המשופשף, אבל ברגע שהשתחררתי מהנעליים גיליתי גם שכפות הרגליים שלי כל כך כואבות (שתייהן!) כאילו הלכתי על עקבים גבוהים במשך שעות. לא הליכה יחפה ולא סנדלי טבע נאות עזרו להקל על האי נוחות שנמשכה יומיים שלמים.

מייד החלטתי שהנעליים האלה ששירתו אותי פחות משעה עפות לי מהבית וכף רגלי לא תדרוך בהן שוב.

למזלי בת דודתי מארצות הברית הופיעה במפתיע בארץ ואצלי בבית וכיוון שכף הרגל שלה קטנה אך במעט משלי, אולצה באיומים מפורשים לקחת את הנעליים ולהתחדש ולא עזרו לה כל התחינות שבעולם.

 

למחרת, ערב יום כיפור נסעתי לקנות שוב נעליים, שוב של אותה חברה מופלאה ונהדרת ומצויינת להליכה. אבל הפעם החלטתי לקנות חצי מידה גדולה יותר, כי הבנתי שמה שהיה בול בחנות, היה כנראה קטן מידי במהלך ההליכה.

מדדתי שוב מידה 10 נשית מכמה וכמה דגמים, לא טוב.

עצובה ומובסת עברתי לאיזור הגברי ושום מדדתי בסדר יורד מידה 10 וחצי, מידה 10 ולבסוף מידה 9 וחצי, שוות ערך למידה 42. 

הידעתם שמידות גברים ונשים הן מידות שונות לגמרי? אני יודעת עכשיו.

מידה תשע וחצי התאימה לי ואפילו השאירה מרווח קטן בין האצבעות לקצה הנעל, ככה שכף הרגל לא תדחס לנעל בעליות ובירידות ושכפות הרגליים לא יכאבו.

בערב יום כיפור יצאתי להליכה אבל כמה שלא הדקתי את השרוכים הרגל שלי כאילו שחתה בנעל, כאילו הנעל רחבה מידי ולא מחזיקה את הרגל. התעודדתי במחשבה שהפעם לפחות אין שלפוחיות. אמנם שרירי השוק כואבים לי ממאמץ יתר, כאילו רק היום התחלתי ללכת, אבל לא נורא, זה עניין של התרגלות לנעל.
למחרת הלכתי שוב ושוב הרגשתי שאני מאמצת מאד את הרגליים שלי בנסיון להשאר יציבה בנעליים.

הפעם חזרתי עם בונוס של כאבים בכפות הרגליים.

השכל הישר אומר לי להעיף את הנעליים האלה ולחפש זוג אחר, אבל השכל הישר לא צריך לשלם במכולת.

איך לא הפכתי לצמחונית/טבעונית

אני מאמינה שהרבה מאד אנשים נתקלו בהרצאתו של גארי יורופסקי שנקראת גם ההרצאה הכי טובה שתשמעו. 

למי שלא נתקל עדיין, מדובר בבחור יהודי אמריקאי, אקטיביסט למען זכויות בעלי החיים מזה כעשרים שנה. אפשר לצפות בהרצאה בקישור המוצרף ולהווכח שגם אם אינכם אוהבי בעלי חיים, הכריזמה של האיש בהחלט תזיז נימה רחומה רדומה בליבכם.

לפחות בדקות הראשונות של ההרצאה.

 

כמי שמגדירה את עצמה שאוהבת בעלי חיים קל לי להזדהות עם סבלם ולהתנגד להפיכתם למוצרי צריכה בחברה המערבית, קצת יותר קשה לי לוותר על אכילת בשר וביצים (דגים אני לא אוהבת אז אין לי דילמה) ולא נראה לי אפשרי לוותר על צריכת חלב ומוצריו. אני מאמינה שהאדם הפך מצימחוני לאומניבור לאורך ההיסטוריה והעובדה שהפך לאוכל כל ובעיקר לאוכל בשר קידמה אותו ואיפשרה לו התפתחות פיזית ושיכלית וציידה אותו באנרגיה שלא היה משיג מצמחים בלבד. היא הפכה אותו למסתגל ולמתקיים בתנאים מגוונים ומשתנים לאורך ההיסטוריה ובמגוון עצום של סביבות.

אין לנו מערכת עיכול של אוכלי צמחים ואין לנו ניבים של אוכלי בשר, אנחנו מעכלים גם את אלה וגם את אלה בתנאים מסויימים ומוגבלים. לא נצליח לאכול מעי של בעל חיים אחר על תוכנו, כפי שעושים טורפים על מנת להשיג את יתרונות עיכול הירק של הצמחונים ומאידך לא נוכל להתקיים על דשא ועלים.

כלומר, ברמה העקרונית אני מאמינה שאנחנו מותאמים וזקוקים לבשר על מנת להתקיים.

אני מתנגדת לתעשיית הפרוות שאינה דרושה לנו על מנת להתקיים, אני מתנגדת לגידול תעשייתי של תרנגולות ובקר לחוות הביציים שאינן מאפשרות מרחב מחייה לכל תרנגולת. אבל לא לעצם הרעיון שבני אדם זקוקים ואוכלים בשר, ביצים, מוצרי חלב ודגים.

מעולם לא ראיתי פרה רעבה שמנסה לאכול גוזל של ציפור שנפל מהעץ הקרוב אליה, אבל ראיתי יותר מפעם אחת פעוטות מרימים גוזלים כאלה ונוגסים בהם לפני שמישהו נזעק לעצור אותם. הדחף הזה, שלא קיים אצל בעלי חיים צימחוניים, קיים גם קיים אצלנו. 

 

בפעם הראשונה שצפיתי בהרצאה  של גארי יורופסקי, לא ממש הצלחתי לצפות עד הסוף. אחזה בי תחושת מיאוס וסוג של שיעמום ואחרי כחצי שעה עצרתי על מנת לחזור לזה אחר כך. האחר כך לא הגיע מהר כל כך ולקח לי כמה שבועות עד שמצאתי זמן לצפות שוב.

גם בפעם השניה לא הצלחתי לצלוח את ההרצאה כולה, ואז שאלתי את עצמי מה מונע ממני לראות אותה עד הסוף. התשובה היתה שהדמגוגיה של האיש מפעילה אצלי אנטגוניזם אדיר. השימוש האינטנסיבי במניפולציות רגשיות דרך לי על קצות העצבים עוד לפני שזיהיתי במדויק מה מפריע לי.

האיש קיצוני, נותן דוגמאות קיצוניות ומעורר אי נוחות, ולא מהסוג שמביא הזדהות. לפחות לא אצלי. קיצוניות אף פעם לא מעידה על משהו טוב שהולך לקרות.

להשוות בתי מטבחיים למחנות ריכוז בשואה זו השוואה איומה, חסרת רגישות ושאינה מעידה על אהבת אדם מיוחדת.

 

נהוג לחשוב שאנשים שאוהבים בעלי חיים הם אנשים טובים, כי הם מגלים חמלה רגש ואמפתיה כלפי חסרי אונים וחלשים. אז זהו שלא. אני מכירה מספיק אנשים שאוהבים רק את הכלב שלהם, או החתול, או במקרה של גארי יורופסקי – בעלי חיים עלומים – ולא אוהבים אנשים בכלל.

בהתחלה חשבתי שהאיש מעלה השוואות כאלה על מנת לטלטל את שומעיו ולהשיג את תשומת ליבם. אבל אז ראיתי ראיון שנערך עימו, עקב ביקורו בארץ, בערוץ 2 ושם הוא נשאל בדיוק על ההשוואות האלה, המקוממות והכואבות לאלה שהיו שם ולאלה שמשפחותיהם נספו במחנות ריכוז.

אבל הוא , במבט מלא עזוז (ומלא בעצמו) שיכור מהכוח שלו על שומעיו וללא שמץ של חמלה על בני אדם חיים, הוא רק מחזק ומחרה ומוסיף אמירות קשות, גסות, קהות רגש ומעוררות חלחלה.

 

הוא איבד אותי לחלוטין בדקה 4:42 לראיון שבה הוא מצהיר שיש להוציא להורג אנשים שעובדים בבתי מטבחיים, הוא משווה אותם לנאצים וטוען וחוזר וטוען שיש דבר הנקרא רצח מוצדק וזה הרג של מי שהורג חפים מפשע. לא, הוא לא איבד אותי, בדקה הזו הוא הוציא אותי נגדו ונגד אנשים כמוהו שרואים את עצמם נעלים מעל כולם, שופטים ותליינים מטעם עצמם שקובעים מי ראוי לחיות ומי לא. מזכיר לכם משהו מההיסטוריה?

 

אז ההרצאה הכי טובה ששמעתם (???) לא הפכה אותי לצמחונית או טבעונית, היא הפכה אותי למתנגדת גדולה יותר של האיש, הפשיסט האלים והמסית שמצדיק וקורא לרצח של אנשים שאינם ראויים לחיות לפי תפיסתו ושל שיטתו כולה.

קארמה או גורל?

אתמול התקיימה ישיבה מעצבנת במקצת שנזקקתי לשקר כלשהו על מנת להשתחרר ממנה חצי שעה מוקדם יותר, רק כי פשוט לא רציתי להיות בה, סתם ישיבה מיותרת שהכילה את כל אבות המזון של ישיבות:

1.מיקום רחוק.

2.בסוף יום עבודה ומבחינת  שעות – מעבר לו.

3.כל מי שנותנים לו רשות דיבור מדבר על עצמו ללא גבול

4.שימוש מאסיבי במשחקי חברה מהסוג שאמור ללמד מישהו , משהו על הדובר, אך אני חושדת שעושים אותם בשביל להעביר את זמן הישיבה (ועל מנת לעצבן אותי, כמובן).

בקיצור, מיותר לגמרי ולכן ראוי, לתפיסתי, להסתלקות מוקדמת באמתלא כלשהיא.

אני לא מאמינה בקארמה, אבל אלה מכם שמאמינים, מוזמנים עכשיו להתמוגג על שהשקר שלי יבוא על עונשו ממש מייד.

מאחר והנסיעה הביתה אורכת כשעה, התיישבתי בנוחיות בכסא הנהג, הדקתי חגורות, הדלקתי מזגן ורדיו והתחלתי לטפח את זעם הכבישים ושנאת כל הנהגים האחרים שעולה כפורחת בי כל פעם שאני עולה על הכביש. וכך, מוכנה מתמיד, התחלתי לנסוע הביתה.

הכל עבר על הצד הטוב ביותר, אפילו הנהג המטורף הרגיל שהחליט לעצור בנתיב השמאלי של הכביש המהיר כדי לפנות בפניה שהוא המציא באותו רגע לא הצליח לגרום לתאונת השרשרת הצפויה. נו טוב.

במרחק עשר דקות מהבית שמתי לב שמחוג הטמפרטורה של המנוע מטפס בזריזות כלפי מעלה, לכיוון הקו האדום (לא יודעת אם שמתם אי פעם לב כמה המחוגים ממהרים לקו האדום, כאילו מחכה להם שם איזו פגישת אוהבים). כיוון שכבר נתקלתי בעבר במצבים כאלה ובאוזני רוחי עוד מהדהד קולו הנוזף של הגמל שמורה לי לעצור מייד בצד הדרך במקרה כזה, אכן עצרתי מייד וראיתי איך המחוג נפרד מהקו האדום ויורד למטה בבושת פנים. טוב, אם ככה אני יכולה להמשיך לנסוע בזהירות, לא? ברור שכן.
נסעתי. כשהמחוג עולה ויורד כמו יויו עד שבמרחק 2 דקות מהבית עלה ולא רצה יותר לרדת. שוב עצרתי, הפעם המחוג נשאר למעלה. לכן כיביתי את המנוע והלכתי לפתוח את מכסה המנוע, שזו הדרך הכי מהירה לקרר מנוע לוהט. פתחתי את מכסה המנוע רק כדי לגלות שנוזל כלשהוא מכסה את המנוע, את החלק הפנימי של מכסה המנוע וכעת גם את האצבעות שלי.

המקבילה האנשוית של המחזה המכאני המפחיד , זה לראות אדם שטוף דם כשאין שום מושג מאיפה הכל מגיע. נבהלתי ובצדק.

מייד התקשרתי למוסכניק שלי שהבטיח לבוא אלי להציל אותי.
אחרי רבע שעה בשמש הקופחת הוא הגיע , אמר שהנוזל הוא מים מעורבים עם שמן (אה כן, מלאתי אתמול שמן וחלק נזל לצדדים) ושנראה שהבעיה הוא ברדיאטור. מילא מים לבנתיים ונסע אחרי עד למוסך של הרדיאטורים, שם הוכיחו לי המוסכניק ואיש הרדיאטורים באותות ומופתים שהרדיטאור סדוק לחלוטין ושחייבים להחליף. עניין של עד אלף שקל.

המוסכניק לקח אותי הביתה, כך הגעתי הביתה באיחור של כחצי שעה לעומת הזמן שבו הייתי אמורה להגיע אילו יצאתי מהישיבה בזמן ואילולא התקלקל הרדיאטור.

 

אז מה אנחנו למדים?

לא כדאי לשקר ולהעליב את האחראים לקארמה, ואם כבר משקרים, כדאי לדאוג לפחות לרכב חדש ופחות נוטה לקלקולים….