קצת העזתי

כי חשבתי שאין לי כל כך מה להפסיד ואמרתי לגמל שאני רוצה לפגוש אותו פעם בשבוע, שזה בערך כפול ממה שאני פוגשת אותו עכשיו. אמרתי לו שלא מספיק לי לראות אותו כמו היום, שבשבוע שעבר היה לי שבוע כל כך קשה והוא מאד מאד חסר לי.
נחנו מכורבלים זה בזו ואני אמרתי שזה בדיוק היה חסר לי. הכרבול הזה. המגע המנחם של גוף בגוף. לא הדיבורים ולא השיתוף, רק הנחמה ללא מילים.

 

לא כל מה שאנחנו רוצים אנחנו יכולים לקבל, הגמל אמר. יש אילוצים של החיים ולא הכל אפשר. וחוץ מזה מה? את רוצה שימאס לנו? הרי עכשיו זה בדיוק כמה שטוב לנו, ככה אנחנו לא רבים ורק נהנים מאד ביחד.

 

בפגישה של פעם בשבוע לא נריב יותר, אמרתי.

 

 

יש השלכות להגברת מינון הפגישות שלנו, השלכות סביבתיות שנוגעות לא רק לי ולו ולכן ההחלטה מסובכת מכפי שהיא עשויה להראות. לכן רק אמרתי לו מה שאני רוצה, אם זה יבשיל אצלו לכלל הסכמה, הרי שזה ממלא יקרה בזמן שלו ובקצב שלו. ואם לא…אז הכל ימשיך כפי שהיה עד עכשיו. הוא יודע מה אני רוצה, אבל מאחר ולא מדובר רק בי, מגיע לו המקום שלו והמרחב שלו לחשוב ולהחליט.

 

אחר כך הוא אמר – אני רוצה להחליף לך את הרדיו באוטו, אני אעשה את זה בפעם הבאה שאבוא.

עייפות וגעגוע

סוף השבוע כבר כמעט פה, השבועות עוברים עכשיו מהר מאד, אבל רק במבט לאחור, כי בזמן אמת, הזמן לא זז ואני חושדת שזה לא סימן טוב. יש המון שעות שעוברות לאט מידי והמון זמן שמבוזבז על נסיעות. מידי פעם אני נסחפת לתוך תחושת הזרימה המאושרת של מי שעושה משהו שהוא אוהב, מידי פעם זה לא מספיק.

מצד שני אני ממש לא שונאת את העבודה שלי ולא את האנשים שאני עובדת איתם ואני מתחילה להתערות לאט לאט ולהרגיש יותר בבית.

לעבודה החדשה הפנינה החלטתי להכניס עציצים, ממילא אני שם לבד ואני מחליטה וכשיש סביב ירוק טבעי אני מייד מרגישה טוב יותר. מצד שני לא התחשק לי כל כך להוציא כסף על מנת לקנות עציצים, החלטתי ללכת על דרך הביניים.

יש איזה מישהי שאני מאד מחבבת, היא נכנסת אלי כמעט כל שבוע ומעבר לטיפול השוטף, אנחנו בדרך כלל שוקעות בשיחה שוטפת. זה מצחיק כי כביכול אין ביננו כלום, לא מבחינת גיל ולא מבחינת מצב משפחתי או מקום בחיים. אבל בכל זאת אנחנו מדברות המון ובעונג גדול ותמיד יש לנו על מה.

בכל אופן, בפעם האחרונה שהיא נכנסה סיפרתי לה כמה חסרים לי צמחים מסביב ושאם היא במקרה פוגשת עציץ עם אדמה ובלי צמח, שתביא אותו אלי ואני כבר אדאג למלא אותו בתוכן. תיארתי לה מה החלום שלי והתדיינו בסוגי הצמחם המתאימים למבנה ולתנאי התאורה, החום והקור.

כעבור יומיים היא נכנסה מתנשפת וביקשה שאבוא לעזור לה להכניס פנימה את שני העציצים הגדולים שמצאה והביאה לי. ועוד הגדילה ועשתה וטייבה את אדמתם עם קצת קומפוסט. טוב שיש לי אוזניים, אחרת לא היה מה שיעצור את החיוך.

עכשיו אני צריכה להביא את הייחורים שאני משרישה בבית מזה זמן וכמובן לצלם כדי שתהיו שותפים לאושר הגדול הזה.

 

מחר יום שישי והגמל יבוא. ואני מתגעגעת אליו געגועים עזים. יותר ויותר אני מוצאת את עצמי מייחלת לחיבוק איתו בסוף יותר ארוך ומעייף ומצטערת שזה לא אפשרי לנו. ימים ושבועות וחודשים ושנים מתבזבזים (לפחות אצלי) על געגוע. 

זה טיפשי כל כך לבזבז חיים בגעגוע. אבל מצד שני זה טיפשי לא פחות לבזבז את החיים בחוסר שמחה והנאה ממי שאתה חי איתו. מה עדיף? 

ברור שאלה לא האופציות היחידות האפשריות ושיש דרך ביניים. הלוואי שהייתי רואה את הגמל קצת יותר ומתגעגעת קצת פחות. אני לא רוצה לאבד את הגעגוע לגמרי.

 

אני עייפה מאד.

הלוואי שיהיה כבר מחר בשעה הזו והגמל יכנס בדלת.

חזרתי?

אולי אולי הבעיה של הכניסה לאתר נפתרת, לא בזנבג וגמרו ולא הכי חלק. הצטברו לי המון פוסטים שפרסמתם ולא קראתי והמון כאלה שרציתי לכתוב ולא יכולתי.

כל כך הרבה זמן לא כתבתי שאני מרגישה שקשה לי להתחיל, אני לא יודעת מאיפה. 

 

מקום טוב להתחיל בו זה הטלפון החדש שלי. אחרי שהתלבטתי כמה חודשים וחיכיתי לגמור לשלם את התשלומים האין סופיים של חברת הסלולאר על הטלפון הקודם, סוף סוף הצלחתי להחליט ולקנות סלולארי חדש. החכם הראשון שלי. קניתי סמסונג גלאקסי נקסוס, טלפון גוגל החדש. יש לו כל כך הרבה יכולות. הוא יותר חכם מכמה אנשים שאני מכירה. יש לו יותר זכרון מלמחשב הביתי הקודם שלי. ובאופן כללי הוא מדליק וחמוד ויפה. הוא גם גדול למדי וכבד יחסית, אבל לכף היד שלי הוא מתאים.

מה שבטוח זה שהמצלמה שלו טובה הרבה יותר, מה שאמור לשפר את התמונות שאצלם (כך אני מקווה) בהליכות. חבל שלא לקחתי אתמול את המצלמה להליכה של אתמול, כי לקראת סופה ראיתי מישהו עוצר את הטנדר שלו ונגש לאיזה סלע בצד הדרך, סטיתי מהמסלול כדי לראות מה מצא, זה היה נחש שחור באורך של כשני מטר, ענק אמיתי וגם מת. משהו הרג אותו למרבה הצער. שאלתי את הבחור מה ענינו בנחשים וקיויתי שאם הנחש היה חי הוא היה מניח לו. הבחור אמר שהוא עובד מטעם המועצה בדילול אוכלוסיית הנחשים ושהוא הורג כל יום חמישים נחשים ולראיה הראה לי דלי שבתוכו צפע שמן מת לגמרי.

זה העציב אותי, כי יש הגיון בלכידת נחשים באיזורי מגורים ושחרורם בטבע, אבל לתפוס ולהרוג נחשים בטבע? נדמה לי שהם בכלל בעלי חיים מוגנים. לנחשים יש תפקיד חשוב באיזון כמות המכרסמים ודלדול אוכלוסייתם תגדיל את כמות המכרסמים ובכלל, מה מפריע למישהו נחש שזוחל רחוק ממנו?

 

יש לי המון מה לקרוא ומעט זמן לעשות את זה, התנצלות מראש אם אני לא מגיבה לכל פוסט של הנקראים הקבועים שלי.

ועכשיו, לעבודה.