אתמול יצאתי להליכה עם הכלבה הדוגמנית , לתולעת אני מוותרת לאור גילה המתקדם ולאור העובדה שהדוגמנית באה במקומה.
הדוגמנית בהחלט למדה משהו מהתולעת והיא לא מתה על היציאה להליכות. היא מזדחלת מאחורי בתחילת הדרך ומחפשת חלון הזדמנויות שבו אני לא מסתכלת כדי שתוכל לחמוק חזרה הביתה.
אתמול זה לא היה יום המזל שלה, השגחתי עליה מקרוב והבהרתי לה שאני רואה אותה גם כשהיא הולכת מאחורי. ככה עד שהגענו לנקודת האל חזור שלה, הנקודה שממנה היא לא תחזור לבד בשם מקרה. עם המוזיקה באוזניים והרוח העזה שבאה מלפנים שמעתי רק מידי פעם את ההתנשפויות שלה. אני הולכת בדרך שאינה כביש וסכנת דריסה נשקפת לדוגמנית רק אם היא מתחילה לרדוף אחרי מכונית מזדמנת והמכונית מאיטה. אתמול לא חלפו על פני מכוניות והדריכות הלכה ופחתה. צריך לציין שהדוגמנית, בגלל המבנה המהונדס-המעוות של הראש והגוף שלה היא כלבה קולנית מאד. היא נוחרת, מחרחרת נושמת ואפילו מפהקת בקולי קולות. אבל אתמול עם הרוח בפנים, העדר המכוניות והמוזיקה באוזניים שקעתי לתוך עצמי וצפתי לי במחשבות אמורפיות. פתאום עבר אותי בוווששש אדיר כלי רכב גדול סוג של טנדר מוגבה, הוא עבר קרוב מידי אלי, נהג חסר זהירות, בטח איזה ילד שקיבל רשיון וחושב שבשטח הזה הוא יכול להשתולל. לפתע נעשתי ערה מאד לכך שאני לא שומעת את ההתנשפויות והנחירות של הדוגמנית. פניתי מהר אחורה ומרחוק רחוק ראיתי כתם לבן ושחור באמצע הכביש, אבל זה היה רחוק מכדי שאצליח להבחין האם היא עומדת או יושבת או שוכבת. עצרתי וקראתי לה ושרקתי לה. לא היה נראה שהיא מגיבה לקריאה. אולי אני רחוקה מידי ממנה, למרות שהרוח אמורה לקחת את הקריאות שלי אליה.
שרקתי וקראתי שוב ושוב, לא היתה תגובה ואני התחלתי להבהל, אולי המכונית שעברה מקודם פגעה בה והיא שוכבת על הכביש?
הסתובבתי והתחלתי לצעוד אליה מהר מהר, ככל שהתקרבתי היה נראה לי שהיא עומדת באמצע הכביש עם הראש למטה ועדיין לא מגיבה לקריאות שלי.
כשהתקרבתי מספיק ראיתי שהיא נראית תקינה לחלוטין ושהראש שלה תקוע בתוך שקית גבינה לבנה מוסדית של שני קילו שנפלה מאיזה אוטו ושהיא עסוקה כל כך באכילה שהיא לא פנויה להקשיב לי (זה מצב הצבירה שלה כשהיא רואה בלון/כדור/אוכל).
הגעתי עד אליה ונגעתי לה בצלעות נוסח סיזאר מילאן, מקפיצה אותי ביללה מבוהלת מהמקום להקשבה דרוכה שאין כדוגמתה. מייד פניתי לחזור להליכה, אבל עכשיו כבר הייתי מלאה בכאלה כמויות של אדרנלין כתוצאה מהבהלה שהרגשתי לפני רגע ומהכעס הרגשתי באותו הרגע שכמעט רעדתי. כל כך הרבה אדרלנין שסתם הליכה לא תעזור לפרק אותו, אדרנלין מהסוג שהופך את הרגליים לקלות ומהירות. רציתי לרוץ.
לפני כמה שנים הודיע לי אורתופד אחד בכיר מאד שאסור לי לרוץ, הגב שלי במצב כל כך גרוע שאי אפשר לסכן את החוליה עליה נשען כל הגב בריצה שמעמיסה עליה משקל במכות קצובות, החוליה הזו הוכחה כשבורה ממילא וכל עומס יתר עלול לפורר אותה, ככה הוא אמר.
אבל אתמול רציתי לרוץ והחלטתי שאפשר לנסות לאט, רק לכמה דקות קצרות, עד שיתפרק האדרנלין.
אז התחלתי לרוץ, כיוונתי לי בניידאת הטיימר לדקה אחת כדי לראות מה יקרה אחריה ורצתי דקה אחת שלמה. אחר כך עברתי להליכה וראיתי שנשארתי בחיים. זה כל כך מצא חן בעיני שחזרתי על התרגיל עוד כמה פעמים, רצתי דקה וחזרתי להליכה לבקרת נזקים.
אחרי שש דקות ריצה לפרקים החלטתי שמספיק ליום אחד, עכשיו צריך לחכות ולראות האם יכאב לי הגב למחרת או בימים הבאים (כלומר, האם יכאב יותר מהרגיל) ובאופן כללי איך ארגיש.
אז ככה אני מרגישה היום: כואבים לי שרירים שלא ידעתי שיש לי, הגב לא כואב יותר מהרגיל. צרובה לי עדיין לעומק תחושת האי נוחות של טלטלת הגוף בריצה (שומנים מיטלטלים בריצה הרבה הרבה יותר מאשר בהליכה!!!) והתחושה שהנעליים שלי לא מספיק טובות לריצה.
האם יהיה לזה המשך? המממממ, אמנם זה היה די כייף, אבל קשה לי להאמין, עד שקיבלתי פטור כל כך חד משמעי מריצה…..
על קצות האצבעות 