הכלבה התולעת חלתה

הכלבה התולעת חלתה.
בהיותה כלבה מעורבת ועמידה ביותר לתלאות החים וטלטלותיהם לא התרגשתי מכמה הקאות. חשבתי לעצמי שטוב שזו לא הדוגמנית העדינה, היא כל כך שברירית, שפחד אלוהים איתה. בכל אופן, התולעת הקיאה יומיים שלושה ולא ממש אכלה. שכבה לה מתחת לשיח, סרבה להכנס הביתה וכשכשה חלושות בזנבה כשהייתי חוזרת הביתה.
אחרי שלושה ימים התגנבה דאגה קלה אל ליבי וכבר החלטתי שהגיעו מיים עד נפש ושהגיע הזמן לקחת אותה לוטרינר ובדיוק אז היא קמה לקראתי והלכה להריח את האוכל שלה. כך עברו עוד יומיים עד ששמתי לב שהיא לא אוכלת כלום כבר חמישה ימים ולמרות שהיא שותה, זה קצת קיצוני לכלבה בגילה לדבוק בדיאטה נטולת מזון.
מייד נקטתי בנשק יום הדין והקרבתי קופסת טונה לצורך נסיונות פיטום. הייתי צריכה לפלס את דרכי החוצה כי הדוגמנית הריחה את הטונה והיתה יותר ממוכנה להתחזר ולדגום אותה בעצמה. אחרי מאבק קצר והחלטי הצלחתי לדחוק את הדוגמנית לתוך הבית ויצאתי אל התולעת שמהמבט שלה יכולתי לראות שהיא חושדת שפני מועדות אליה ושאני זוממת משהו, ושהיא לא בטוחה שהיא רוצה להשתתף בכל האירוע המתעתד לקרות.
אכן, כשחינחנתי בקולי וזימרתי את שמה היא עשתה נסיון כושל לחמוק עמוק יותר לתוך השיח שלה. בואי, אמרתי, תראי מה הבאתי לך, טונה! בואי חמודה,בואי כלבה טובה,  בואי, בואי, בואי…
התולעת בהיותה טובה יותר ממרדנית, באה בסופו של דבר, הריחה את הטונה והסיטה את מבטה הצידה באנינות, מה לה ולדברים ארציים כמו אוכל?  קרבתי את הטונה אל פיה, מרחתי על שפתיה קצת משמן הטונה, שתלקק ואולי יתעורר בה בתאבון ו… כלום.
טוב, עד כאן. מי שלא אוכל טונה הולך לוטרינר, הודעתי לה, שתדע שזה באשמתה ושאם היתה אוכלת , המהלך הקיצוני היה נחסך מאיתנו.
הלכתי להביא את הרצועה והתגנבתי אליה חזרה לתפוס אותה לפני שתראה במה מדובר.
התולעת יודעת שעם רצועה הולכים להליכה (היא ממש לא אוהבת לצאת איתי להליכות ארוכות ומהירות) ויודעת שבהליכה הולכים מהר ולכן התקדמה במהירות שהפתיעה אותי לאור העובדה שעד לאותו רגע לא רצתה לקום ממתחת לשיח שלה. כשהגענו למרפאה היא סרבה להכנס פנימה. אולי היא לא הכלבה הכי חכמה בעולם, אבל את עובדות הקיום הבסיסיות היא יודעת והראשונה שבהן היא – שום דבר טוב לא יקרה לך אצל הוטרינר.  עמדה בחוץ, נטעה רגליה באספלט ולא הסכימה להכנס. לעומתה, הדוגמנית האהבלה שליותה אותנו, דילגה פנימה ללא חשש. אין שכל, אין דאגות.
בסופו של דבר אני יותר גדולה וחזקה ממנה וניצחתי במשיכות החבל. היא נגררה פנימה בלית ברירה והושמה על שולחן הנירוסטה של הבדיקות, הוטרינר מישש אותה ואמר שמלבד ברגישות קלה בגרון אין שום ממצא חריג, אבל אם היא לא תתחיל לאכול נצטרך לעשות לה צילום ולחבר אותה לעירוי. מכר לי אוכל רפואי מיוחד בפחית שימורים בשקלים רבים וסיכמנו שאם היא לא מתחילה לאכול אני חוזרת לעירוי וצילומים.
הורדתי אותה מהשולחן, ושיחררתי אותה מהרצועה. התולעת זינקה לדלת, יצאה החוצה ונעמדה במרחק בטחון, מחכה לי שאצא גם אני. את שארית הדרך עשתה בדילוגים נלהבים שלא ראיתי כדוגמתם כבר שנים רבות אצלה.
בבית פתחתי פחית אחת, והצעתי לה את האוכל הרפואי המצחין. היא סרבה כמובן. אמרתי, זה רפואי זה, וזה עלה הרבה כסף. אז תאכלי. פתחתי לה את הפה והכרחתי אותה לבלוע חתיכה מזון, כמו שמכריחים כלבים לבלוע תרופה. היא בלעה ובאורח פלא מייד רצתה עוד ועוד.
כבר למחרת היה אפשר להכריז עליה ככלבה בריאה לחלוטין שאוכלת הכל ומדלגת ושמחה יותר ממה שהיתה לפני מחלתה.

אצל בני אדם , הרבה פעמים מספיק להם ללכת לרופא שיגיד להם איזו מילה של הרגעה או חמלה כדי שירגישו טוב יותר, לפעמים הם צריכים לעשות בדיקות דם או צילום כדי להרגיש מטופלים וזה לכשעצמו מספיק כדי לרפא אותם, ומסתבר שפלצבו זה לא רק לבני אדם, והתולעת היא ההוכחה החיה שכלבים נהנים מאותו אפקט ואפילו חזק יותר.