איך קרה שרצתי

אתמול יצאתי להליכה עם הכלבה הדוגמנית , לתולעת אני מוותרת לאור גילה המתקדם ולאור העובדה שהדוגמנית באה במקומה.

הדוגמנית בהחלט למדה משהו מהתולעת והיא לא מתה על היציאה להליכות. היא מזדחלת מאחורי בתחילת הדרך ומחפשת חלון הזדמנויות שבו אני לא מסתכלת כדי שתוכל לחמוק חזרה הביתה.

אתמול זה לא היה יום המזל שלה, השגחתי עליה מקרוב והבהרתי לה שאני רואה אותה גם כשהיא הולכת מאחורי. ככה עד שהגענו לנקודת האל חזור שלה, הנקודה שממנה היא לא תחזור לבד בשם מקרה. עם המוזיקה באוזניים והרוח העזה שבאה מלפנים שמעתי רק מידי פעם את ההתנשפויות שלה. אני הולכת בדרך שאינה כביש וסכנת דריסה נשקפת לדוגמנית רק אם היא מתחילה לרדוף אחרי מכונית מזדמנת והמכונית מאיטה. אתמול לא חלפו על פני מכוניות והדריכות הלכה ופחתה. צריך לציין שהדוגמנית, בגלל המבנה המהונדס-המעוות של הראש והגוף שלה היא כלבה קולנית מאד. היא נוחרת, מחרחרת נושמת ואפילו מפהקת בקולי קולות. אבל אתמול עם הרוח בפנים, העדר המכוניות והמוזיקה באוזניים שקעתי לתוך עצמי וצפתי לי במחשבות אמורפיות. פתאום עבר אותי בוווששש אדיר כלי רכב גדול סוג של טנדר מוגבה, הוא עבר קרוב מידי אלי, נהג חסר זהירות, בטח איזה ילד שקיבל רשיון וחושב שבשטח הזה הוא יכול להשתולל. לפתע נעשתי ערה מאד לכך שאני לא שומעת את ההתנשפויות והנחירות של הדוגמנית. פניתי מהר אחורה ומרחוק רחוק ראיתי כתם לבן ושחור באמצע הכביש, אבל זה היה רחוק מכדי שאצליח להבחין האם היא עומדת או יושבת או שוכבת. עצרתי וקראתי לה ושרקתי לה. לא היה נראה שהיא מגיבה לקריאה. אולי אני רחוקה מידי ממנה, למרות שהרוח אמורה לקחת את הקריאות שלי אליה.
שרקתי וקראתי שוב ושוב, לא היתה תגובה ואני התחלתי להבהל, אולי המכונית שעברה מקודם פגעה בה והיא שוכבת על הכביש?
הסתובבתי והתחלתי לצעוד אליה מהר מהר, ככל שהתקרבתי היה נראה לי שהיא עומדת באמצע הכביש עם הראש למטה ועדיין לא מגיבה לקריאות שלי.
כשהתקרבתי מספיק ראיתי שהיא נראית תקינה לחלוטין ושהראש שלה תקוע בתוך שקית גבינה לבנה מוסדית של שני קילו שנפלה מאיזה אוטו ושהיא עסוקה כל כך באכילה שהיא לא פנויה להקשיב לי (זה מצב הצבירה שלה כשהיא רואה בלון/כדור/אוכל).
הגעתי עד אליה ונגעתי לה בצלעות נוסח סיזאר מילאן, מקפיצה אותי ביללה מבוהלת מהמקום להקשבה דרוכה שאין כדוגמתה. מייד פניתי לחזור להליכה, אבל עכשיו כבר הייתי מלאה בכאלה כמויות של אדרנלין כתוצאה מהבהלה שהרגשתי לפני רגע ומהכעס הרגשתי באותו הרגע שכמעט רעדתי. כל כך הרבה אדרלנין שסתם הליכה לא תעזור לפרק אותו, אדרנלין מהסוג שהופך את הרגליים לקלות ומהירות. רציתי לרוץ.

לפני כמה שנים הודיע לי אורתופד אחד בכיר מאד שאסור לי לרוץ, הגב שלי במצב כל כך גרוע שאי אפשר לסכן את החוליה עליה נשען כל הגב בריצה שמעמיסה עליה משקל במכות קצובות, החוליה הזו הוכחה כשבורה ממילא וכל עומס יתר עלול לפורר אותה, ככה הוא אמר.
אבל אתמול רציתי לרוץ והחלטתי שאפשר לנסות לאט, רק לכמה דקות קצרות, עד שיתפרק האדרנלין.
אז התחלתי לרוץ, כיוונתי לי בניידאת הטיימר לדקה אחת כדי לראות מה יקרה אחריה ורצתי דקה אחת שלמה. אחר כך עברתי להליכה וראיתי שנשארתי בחיים. זה כל כך מצא חן בעיני שחזרתי על התרגיל עוד כמה פעמים, רצתי דקה וחזרתי להליכה לבקרת נזקים.

אחרי שש דקות ריצה לפרקים החלטתי שמספיק ליום אחד, עכשיו צריך לחכות ולראות האם יכאב לי הגב למחרת או בימים הבאים (כלומר, האם יכאב יותר מהרגיל) ובאופן כללי איך ארגיש.
אז ככה אני מרגישה היום: כואבים לי שרירים שלא ידעתי שיש לי, הגב לא כואב יותר מהרגיל. צרובה לי עדיין לעומק תחושת האי נוחות של טלטלת הגוף בריצה (שומנים מיטלטלים בריצה הרבה הרבה יותר מאשר בהליכה!!!) והתחושה שהנעליים שלי לא מספיק טובות לריצה.

האם יהיה לזה המשך? המממממ, אמנם זה היה די כייף, אבל קשה לי להאמין, עד שקיבלתי פטור כל כך חד משמעי מריצה…..

גמל

כשאמרתי לו שאני לא אוהבת שהוא הולך, הוא אמר לי:

 

כשאני יוצא מהבית שלך אני בהיי שנמשך כל היום, אני לא יודע אם בגללך או בגלל שהלכתי סוף סוף.

 

כשאני חוזר הביתה אני מותש למשך כל היום, אני שוכב במיטה ואין לי כוח לעשות כלום, אני מקווה שאתאושש עד מחר.

 

אני הולך כי אני לא רוצה שזה ימאס. שתשאר התחושה הטובה.

 

 

כשאמרתי שאין לי כוח לצאת בלילה של גשם למסעדה, הוא האכיל אותי:

 

נכנס הביתה עמוס בשקיות של אוכל שהביא מהבית של אמא שלו, ערך וחימם והגיש ודאג שישאר לי גם למחר.

 

באמצע הלילה הכין לי סופלה שוקולד אישי חם ומפנק.

 

אחר כך אמר שהביא את כל האוכל הזה רק כדי שלא אכין לו שוב את מרק הדלעת שהכנתי פעם.

 

פורים ומגפיים

אני שמחה, קניתי מגפיים מדהימות במיוחד:

הכי נוחות שיש. ראיתי אותן על מישהי והן היו כל כך מקסימות בעיני, שבלי להתבייש שאלתי מאיפה ולמה ומיד הלכתי לברר איך אני משיגה לי כאלה. התברר שבחנות האינטרנטית הן עולות 750 ש"ח. אני גאה לומר שלא התעלפתי, אלא פניתי לחפש היכן אוכל להשיג אותן בפחות כסף. בסוף מצאתי שאיזה סוכן שעובד עם תלם מוכן למכור לי אותן ב585 ש"ח, אבל יש לו רק שתי מידות – 42.5 ו43 , שום בעיה בכלל בשבילי, הרי יש לי רגל גדולה במיוחד, הזמנתי את ה42.5 מתוך מחשבה שגם אם יהיו גדולות בחצי מספר, זה רק יתרום לנוחות. אף פעם לא קניתי נעליים בלי למדוד קודם וקצת חששתי, אבל לא טעיתי בכלל, הן מתאימות בול ונוחות בדיוק כמו שהן יפות, כלומר, אפשר לגור בתוכן מרוב נוחות והן שוות כל שקל במחיר המוגזם לאללה שלהן. תלם הביא לי אותן בערב וכמעט הלכתי לישון איתן מרוב שהן נוחות לי.
האוסטלים האלה מבינים בנעליים ובנוחות ובאיכות.

תלם עובר זמן לא קל בפרידה משמונה המיתולוגית. ואני, ששנים לא מבינה מה הוא מתאמץ עליה ומגלגלת עיניים כשהוא מתלונן על התנהגותה (הצפויה, הידועה מראש, שהזהרתי אותו מפניה) אני תומכת בו במיטב יכולתי כי באמת לא פשוט לו. החלטנו שהשנה נלך לרקוד ושפורים יהיה שמח יותר מבשנה שעברה.

ואכן, פורים נחגג השנה כחוויה מתקנת לשנה שעברה, שאז ממש חליתי אחרי השתיה במסיבת פורים (גם תלם חלה ממש כמוני). השנה שמתי לב לסוג האלכוהול שאני שותה ושתיתי בזהירות. בסופו של דבר שתיתי כמות דומה מאד לשנה הקודמת ולא השתכרתי ולא הקאתי ולא הרגשתי חולה, רק רקדתי ושמחתי המון.
כשהלכתי הביתה בסופו של דבר, זה היה כי הגיע הזמן ולא כי הרגשתי גוססת מרוב אלכוהול.
השנה הגמל לא חיכה לי בבית, אבל הבטיח שיפצה אותי על כך בקרוב.
הערב היחיד שבו לא נעלתי את מגפי החדשות השבוע היה ערב מסיבת פורים, ליתר בטחון לא נעלתי, מה אני צריכה להסתכן בללכלך אותן?

 

 

 

הכלבה התולעת חלתה

הכלבה התולעת חלתה.
בהיותה כלבה מעורבת ועמידה ביותר לתלאות החים וטלטלותיהם לא התרגשתי מכמה הקאות. חשבתי לעצמי שטוב שזו לא הדוגמנית העדינה, היא כל כך שברירית, שפחד אלוהים איתה. בכל אופן, התולעת הקיאה יומיים שלושה ולא ממש אכלה. שכבה לה מתחת לשיח, סרבה להכנס הביתה וכשכשה חלושות בזנבה כשהייתי חוזרת הביתה.
אחרי שלושה ימים התגנבה דאגה קלה אל ליבי וכבר החלטתי שהגיעו מיים עד נפש ושהגיע הזמן לקחת אותה לוטרינר ובדיוק אז היא קמה לקראתי והלכה להריח את האוכל שלה. כך עברו עוד יומיים עד ששמתי לב שהיא לא אוכלת כלום כבר חמישה ימים ולמרות שהיא שותה, זה קצת קיצוני לכלבה בגילה לדבוק בדיאטה נטולת מזון.
מייד נקטתי בנשק יום הדין והקרבתי קופסת טונה לצורך נסיונות פיטום. הייתי צריכה לפלס את דרכי החוצה כי הדוגמנית הריחה את הטונה והיתה יותר ממוכנה להתחזר ולדגום אותה בעצמה. אחרי מאבק קצר והחלטי הצלחתי לדחוק את הדוגמנית לתוך הבית ויצאתי אל התולעת שמהמבט שלה יכולתי לראות שהיא חושדת שפני מועדות אליה ושאני זוממת משהו, ושהיא לא בטוחה שהיא רוצה להשתתף בכל האירוע המתעתד לקרות.
אכן, כשחינחנתי בקולי וזימרתי את שמה היא עשתה נסיון כושל לחמוק עמוק יותר לתוך השיח שלה. בואי, אמרתי, תראי מה הבאתי לך, טונה! בואי חמודה,בואי כלבה טובה,  בואי, בואי, בואי…
התולעת בהיותה טובה יותר ממרדנית, באה בסופו של דבר, הריחה את הטונה והסיטה את מבטה הצידה באנינות, מה לה ולדברים ארציים כמו אוכל?  קרבתי את הטונה אל פיה, מרחתי על שפתיה קצת משמן הטונה, שתלקק ואולי יתעורר בה בתאבון ו… כלום.
טוב, עד כאן. מי שלא אוכל טונה הולך לוטרינר, הודעתי לה, שתדע שזה באשמתה ושאם היתה אוכלת , המהלך הקיצוני היה נחסך מאיתנו.
הלכתי להביא את הרצועה והתגנבתי אליה חזרה לתפוס אותה לפני שתראה במה מדובר.
התולעת יודעת שעם רצועה הולכים להליכה (היא ממש לא אוהבת לצאת איתי להליכות ארוכות ומהירות) ויודעת שבהליכה הולכים מהר ולכן התקדמה במהירות שהפתיעה אותי לאור העובדה שעד לאותו רגע לא רצתה לקום ממתחת לשיח שלה. כשהגענו למרפאה היא סרבה להכנס פנימה. אולי היא לא הכלבה הכי חכמה בעולם, אבל את עובדות הקיום הבסיסיות היא יודעת והראשונה שבהן היא – שום דבר טוב לא יקרה לך אצל הוטרינר.  עמדה בחוץ, נטעה רגליה באספלט ולא הסכימה להכנס. לעומתה, הדוגמנית האהבלה שליותה אותנו, דילגה פנימה ללא חשש. אין שכל, אין דאגות.
בסופו של דבר אני יותר גדולה וחזקה ממנה וניצחתי במשיכות החבל. היא נגררה פנימה בלית ברירה והושמה על שולחן הנירוסטה של הבדיקות, הוטרינר מישש אותה ואמר שמלבד ברגישות קלה בגרון אין שום ממצא חריג, אבל אם היא לא תתחיל לאכול נצטרך לעשות לה צילום ולחבר אותה לעירוי. מכר לי אוכל רפואי מיוחד בפחית שימורים בשקלים רבים וסיכמנו שאם היא לא מתחילה לאכול אני חוזרת לעירוי וצילומים.
הורדתי אותה מהשולחן, ושיחררתי אותה מהרצועה. התולעת זינקה לדלת, יצאה החוצה ונעמדה במרחק בטחון, מחכה לי שאצא גם אני. את שארית הדרך עשתה בדילוגים נלהבים שלא ראיתי כדוגמתם כבר שנים רבות אצלה.
בבית פתחתי פחית אחת, והצעתי לה את האוכל הרפואי המצחין. היא סרבה כמובן. אמרתי, זה רפואי זה, וזה עלה הרבה כסף. אז תאכלי. פתחתי לה את הפה והכרחתי אותה לבלוע חתיכה מזון, כמו שמכריחים כלבים לבלוע תרופה. היא בלעה ובאורח פלא מייד רצתה עוד ועוד.
כבר למחרת היה אפשר להכריז עליה ככלבה בריאה לחלוטין שאוכלת הכל ומדלגת ושמחה יותר ממה שהיתה לפני מחלתה.

אצל בני אדם , הרבה פעמים מספיק להם ללכת לרופא שיגיד להם איזו מילה של הרגעה או חמלה כדי שירגישו טוב יותר, לפעמים הם צריכים לעשות בדיקות דם או צילום כדי להרגיש מטופלים וזה לכשעצמו מספיק כדי לרפא אותם, ומסתבר שפלצבו זה לא רק לבני אדם, והתולעת היא ההוכחה החיה שכלבים נהנים מאותו אפקט ואפילו חזק יותר.