שבועיים לתוך העבודה החדשה

פשוט לא יאמן כמה שאני עייפה בשבועיים האחרונים, מן תשישות מוחלטת שמלווה במתח, כך שנוסף לאנרגיה שאני משקיעה במקומות העבודה החדשים שלי, אני גם ישנה לא משהו בלילה.
לא עוזר הכלב של השכנים שנובח תמיד באמצע הלילה והם, שלוקים בחרשות סלקטיבית, לעולם לא שומעים אותו בעצמם ולא משתיקים אותו.
שלוש פעמים בשבוע אני יוצאת מהבית לפני השעה שש וחצי בבוקר וחוזרת לא לפני שש בערב. שזה לא מעט זמן מחוץ לבית לאחת כמוני שביתה-מבצרה ושבאופן כללי אוהבת להיות בבית שלה. הייתי שמחה להגיד שהבית שלי אוהב אותי בחזרה, אבל אם הוא אכן אוהב, הוא לא מראה את זה. איכשהו אף פעם הכלים לא נשטפים והכביסה לא מתכבסת והאוכל לא מכין את עצמו, ולגבי הנקיון, לא רק זה שהבית לא מתנקה, אני אפילו מגיעה לפעמים ומוצאת הפתעות מהפתעות שונות שהכלבות תרמו לגיוון החיים (הכלבה התולעת הקיאה בלילה, אבל עשתה את זה בפינה צדדית, כך שגיליתי את זה ברגע שהייתי חייבת לצאת מהבית ונאלצתי להתעכב לנקות, גררררררררר עצבני)
ועוד פעמיים בשבוע אני יוצאת בשעה הסבירה יותר- רבע לשבע – וחוזרת לפני ארבע. סדרתי ככה שיום חמישי יהיה הקצר ביותר בשבוע, כי אז נגמר לי הכוח טוטאלית. מחשבה נבונה. בשבוע שעבר כבר לא חשבתי בהגיון בשעות הצהריים ולא ראיתי בעיניים. וביום שישי אני לא עובדת בכלל. אבל אז אני כל כך עייפה שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה כשהבוקר מגיע ואף חולף.
מצד שני, הנסיעות אמנם לא כאלה כייפיות, אבל גם פחות נוראיות מכפי שחששתי. הנהגים די מזעזעים, אבל אלה הנהגים שיש על הכבישים. מצלמות המהירות והאור האדום החדשות שאני חולפת על פני לפחות שלוש מהן בכל כיוון ובכל יום, טרם שלחו לי התראה הביתה, כך שאני לא יודעת אם אני נוהגת בסדר או שפשוט הם עוד לא כיילו את המהירות-מניבת-הקנסות הרצויה להם לרמה נמוכה מספיק.
והכי טוב, קיבלתי את תלוש המשכורת הראשון שאין תגמול טוב ממנו למשכימי קום שתוהים על נכונות החלטותיהם בשש וחצי בבוקר. וזה ומה שאמרה לי מישהי בעבודה הפנינה שלי, היא נכנסה בבוקר ואמרה, תשמעי, זה ישוב קטן והמשוב עלייך חיובי מאד. אנשים אומרים שאת נחמדה ומקצועית ושהם מרגישים שאפשר לסמוך עלייך. מה שחשוב לדעת, על מנת לשפוט את המחמאות באור הנכון, הוא שזו שקדמה לי היתה כנראה ממש ממש גרועה והאנשים מאד סבלו ממנה.
אבוי, נאנחתי,מתי הם יגלו שאני בעצם מכשפה? הרי מגובה כזה אפשר רק ליפול…