פרידה ממקום עבודה

לרגל סיום העבודה, הזמינו אותי חברי לטיול של הצוות המצומצם , תוכנן טיול יפה , אלא שמזג האויר חשב אחרת ולכן בוטל הטיול והוחלט ללכת לאכול צהריים במסעדה, במקום זה.

וכך הלכנו אתמול כל הצוות המצומצם כולו, חמישה אנשים, לאכול ארוחת צהריים במסעדה מפונפנת ונחשבת. היה ברור שתבחר מסעדה יקרה שלא הולכים אליה בדרך כלל וששלושה מתוך החמישה לא היו בה אף פעם.

היינו בטוחים שלא יגיעו למסעדה סועדים, גם בגלל מזג האויר וגם בגלל שהמחירים שם נחשבים גבוהים מאד לפרובינציה שלנו. התבדינו כמובן. שני שולחנות כבר היו מלאים כשהגענו והשאר התמלאו בזה אחרי זה תוך כדי הארוחה שלנו.

עוד התבדינו לגבי המחירים. מסתבר שהמסעדה מציעה ארוחת צהריים עיסקית במחירים שווים לכל נפש 79-100 ש"ח לסועד, למנה ראשונה, עיקרית וקינוח.

מאחר ומדובר במסעדת שף, של שף בעל שם, האוכל מגיע בצילחות מקסים, כמו ציור על הצלחת, והוא גם טעים מאד ובכמות נדיבה ביותר.

בסיום המנה העיקרית, בשלב הנשימה העמוקה ופתיחת הכפתור במכנסיים, רגע לפני הקינוחים, שלפתי כרטיס ברכה שכתבתי מבעוד מועד ובו הודיתי לחברי על התקופה שעברנו יחד (קניתי להם עציץ חרס מצוייר ביד עם סוג של דקל ננסי עמיד במיוחד בתוכו, מתנה למקום העבודה, אבל לא הבאתי אותו למסעדה, כי יש גבול, השארתי אותו מראש במקום העבודה) הם כתגובת נגד שלפו את כרטיס הברכה שלהם שבו פרטו את כל שלל התכונות שאני מצטינת בהן- שמתמצות בגדול בתיקון כל מה שמתקלקל- ושכיוון שאף אחד לא יודע מה לעשות אחרי שאלך הם מתכוונים להמשיך להתקשר אלי לתמיכה טכנית, ובעיקר נפשית, בעיתות משבר. הם קנו לי תבנית אפיה ומחזיקי סירים, מה שמלמד אותי שלא היה לי נדמה שהיו לנו הרבה שיחות ודיונים על אוכל לאורך השנתיים שעבדנו יחד.

נרשמה לחלוחית עין מצד זו שלקחה על עצמה את תפקיד הרגשנית בחבורה. לא אני. אני קשוחה.

 

היום הלכתי לעבודה, רק למספר שעות בבוקר, כי זו שעובדת איתי היתה חייבת לנסוע בבוקר לבקר את אמה המחלימה מניתוח. אם אתם שואלים אותי, היא רצתה בעצם לחמוק מהרגע הנוראי הזה של הפרידה, שעומדים ולא יודעים מה להגיד ואיך לסגור סופית שנתיים ביחד. בחורה חכמה.

גם אני רציתי לחמוק מהרגע הזה ולכן ברגע שנכנסתי בבוקר, הודעתי שכשאני הולכת, אני מתנהגת כאילו אני חוזרת כרגיל ביום ראשון ושאני מבקשת שכולם יתנהגו בהתאם.

וכך היה. בהגיע הרגע, לקחתי את התיק וכל חפצי, נופפתי לשלום, חיבקתי ממש בקצרה כל אחד ואחת ולחשתי להם באוזן שנראה לי שביום ראשון אני אגיע בכל מקרה ויצאתי.

מייד אחר כך הסתובבתי וחזרתי. שכחתי להחזיר את המפתח שלי וכך הרסתי את המומנטום לחלוטין. הנחתי את המפתח על השולחן של המזכירה ונמלטתי כל עוד נפשי בי.

 

באוטו ישבתי כמה דקות, בתחושת אובדן איומה.

עכשיו אני לבדי בעבודה החדשה ואני יכולה להרשות לעצמי לרגע את אותה לחלוחית עין שמנעתי מעצמי עד עכשיו.

 

19 תגובות בנושא “פרידה ממקום עבודה

  1. את לא מספיק קשוחה אם עזיבת מקום עבודה לאחר שנתיים גורמת לך ללחלוחית בעיניים
    כנראה שמתחת למעטה הקשיחות יש נפש רגישה ועדינה.

    אהבתי

    1. הכי עצוב זה להפרד ממשהו טוב ונעים ושמראש היית שמחה להשאר בו עוד. במקום החדש יקח זמן, בערך שנה-שנה וחצי עד שארגיש בנוח כמו במקום שבו עזבתי. לא חושבת שיהיה לי צוות שאהנה איתו כל כך.

      אהבתי

    1. מזל שלא הייתי צריכה לברוח. מקווה שיהיה טוב לפחות באותה מידה במקום החדש.
      במקום חדש מספר 1 אני כבר רואה שיהיו לי רגעים איטיים ועייפים ומשעממים, אבל גם מקום של רוגע ושלווה ובריחה מהמירוץ. במקום החדש מס 2, אני עדיין לא מצליחה לדמיין את עצמי משתלבת בו ומרגישה בו.
      הלוואי שיהיה טוב. הלוואי.

      אהבתי

  2. הו, העברת כל כך טוב וחי את התחושה. אני כל כך לא אוהבת פרידות ואת העצב ואת המבוכה. אבל אני בטוחה שזה נחמד לך לדעת ולהרגיש שהיית כל כך מוערכת ואהובה. שווה את רגעי המבוכה.

    זה גדול לבקש מכולם להתנהג כאילו ביום ראשון את מגיעה כרגיל.

     יאללה. לנגב את הלחלוחית ודרך חדשה. אני  מאחלת לך שיהיו לך גם שם אנשים טובים סביבך. זה הרי עושה את כל ההבדל.

    אהבתי

    1. בפרידות תמיד יש את הרגע הזה שבו אף אחד לא יודע אם להגייד עוד משהו או לסיים וללכת, ומה ללכת? הרי מדובר בפרידה וכך זה נמשך ונמשך ולצער הפרידה מתלווית גם מבוכה ואי נוחות גדולה. ככה היה יותר קל, אני חושבת.

      הלוואי שיהיו אנשים שאהנה לעבוד איתם, הלוואי.

      אהבתי

    1. זה לא תענוג גדול, לעזוב מקום עבודה, אבל זה קל יותר אם יש לך עבודה אחרת, ותמיד את יכולה לנחם את עצמך בכך שמי שרוצה ומי שחבר אמיתי- ממשיך להפגש גם בלי קשר לעבודה. בערך. נגיד ש.
      את רוצה לעזוב את העבודה שלך?

      אהבתי

      1. אין לי כל כך לאן לעזוב. במקצוע שלי כבר לא מעסיקים שכירים. רק פרילנס.
        ואני לא יכולה להתפטר ולוותר על פיצויי פיטורים של כל כך הרבה שנים  בשביל להיות פרילנס שרודפת אחרי עבודות בלי שום ביטחון תעסוקתי ושום זכויות.

        אהבתי

  3. עד היום, את כל מקומות העבודה שעזבתי, עזבתי בשמחה וביוזמתי. זה מאד הקל עליי כי אני ממש גרוע בפרידות.
    אני לא אוהב יחסים משפחתיים או "חבריים" מדי במקום העבודה. לא נראה לי מתאים.

    אהבתי

    1. יחסים חברתיים בעבודה זה עניין שתלוי באנשים שאיתם אתה עובד ובסוג העבודה שאתה עושה. בעבודה שלי מאד משמעותי בעיני כשיש אפשרות לדבר על דברים, זה עוזר להתמודד עם השחיקה והלחץ.
      יותר נעים בעיני כשאפשר לצחוק ולדבר עם מי שמבלים איתו כל כך הרבה שעות במשך כל יום. כמובן שלא עם כולם היחסים קרובים באותה מידה, וזה בסדר גמור.
      יש אנשים שעבדתי איתם שהפכו לחברים גם אחרי העבודה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s