פרידה ממקום עבודה

לרגל סיום העבודה, הזמינו אותי חברי לטיול של הצוות המצומצם , תוכנן טיול יפה , אלא שמזג האויר חשב אחרת ולכן בוטל הטיול והוחלט ללכת לאכול צהריים במסעדה, במקום זה.

וכך הלכנו אתמול כל הצוות המצומצם כולו, חמישה אנשים, לאכול ארוחת צהריים במסעדה מפונפנת ונחשבת. היה ברור שתבחר מסעדה יקרה שלא הולכים אליה בדרך כלל וששלושה מתוך החמישה לא היו בה אף פעם.

היינו בטוחים שלא יגיעו למסעדה סועדים, גם בגלל מזג האויר וגם בגלל שהמחירים שם נחשבים גבוהים מאד לפרובינציה שלנו. התבדינו כמובן. שני שולחנות כבר היו מלאים כשהגענו והשאר התמלאו בזה אחרי זה תוך כדי הארוחה שלנו.

עוד התבדינו לגבי המחירים. מסתבר שהמסעדה מציעה ארוחת צהריים עיסקית במחירים שווים לכל נפש 79-100 ש"ח לסועד, למנה ראשונה, עיקרית וקינוח.

מאחר ומדובר במסעדת שף, של שף בעל שם, האוכל מגיע בצילחות מקסים, כמו ציור על הצלחת, והוא גם טעים מאד ובכמות נדיבה ביותר.

בסיום המנה העיקרית, בשלב הנשימה העמוקה ופתיחת הכפתור במכנסיים, רגע לפני הקינוחים, שלפתי כרטיס ברכה שכתבתי מבעוד מועד ובו הודיתי לחברי על התקופה שעברנו יחד (קניתי להם עציץ חרס מצוייר ביד עם סוג של דקל ננסי עמיד במיוחד בתוכו, מתנה למקום העבודה, אבל לא הבאתי אותו למסעדה, כי יש גבול, השארתי אותו מראש במקום העבודה) הם כתגובת נגד שלפו את כרטיס הברכה שלהם שבו פרטו את כל שלל התכונות שאני מצטינת בהן- שמתמצות בגדול בתיקון כל מה שמתקלקל- ושכיוון שאף אחד לא יודע מה לעשות אחרי שאלך הם מתכוונים להמשיך להתקשר אלי לתמיכה טכנית, ובעיקר נפשית, בעיתות משבר. הם קנו לי תבנית אפיה ומחזיקי סירים, מה שמלמד אותי שלא היה לי נדמה שהיו לנו הרבה שיחות ודיונים על אוכל לאורך השנתיים שעבדנו יחד.

נרשמה לחלוחית עין מצד זו שלקחה על עצמה את תפקיד הרגשנית בחבורה. לא אני. אני קשוחה.

 

היום הלכתי לעבודה, רק למספר שעות בבוקר, כי זו שעובדת איתי היתה חייבת לנסוע בבוקר לבקר את אמה המחלימה מניתוח. אם אתם שואלים אותי, היא רצתה בעצם לחמוק מהרגע הנוראי הזה של הפרידה, שעומדים ולא יודעים מה להגיד ואיך לסגור סופית שנתיים ביחד. בחורה חכמה.

גם אני רציתי לחמוק מהרגע הזה ולכן ברגע שנכנסתי בבוקר, הודעתי שכשאני הולכת, אני מתנהגת כאילו אני חוזרת כרגיל ביום ראשון ושאני מבקשת שכולם יתנהגו בהתאם.

וכך היה. בהגיע הרגע, לקחתי את התיק וכל חפצי, נופפתי לשלום, חיבקתי ממש בקצרה כל אחד ואחת ולחשתי להם באוזן שנראה לי שביום ראשון אני אגיע בכל מקרה ויצאתי.

מייד אחר כך הסתובבתי וחזרתי. שכחתי להחזיר את המפתח שלי וכך הרסתי את המומנטום לחלוטין. הנחתי את המפתח על השולחן של המזכירה ונמלטתי כל עוד נפשי בי.

 

באוטו ישבתי כמה דקות, בתחושת אובדן איומה.

עכשיו אני לבדי בעבודה החדשה ואני יכולה להרשות לעצמי לרגע את אותה לחלוחית עין שמנעתי מעצמי עד עכשיו.