שבועיים לתוך העבודה החדשה

פשוט לא יאמן כמה שאני עייפה בשבועיים האחרונים, מן תשישות מוחלטת שמלווה במתח, כך שנוסף לאנרגיה שאני משקיעה במקומות העבודה החדשים שלי, אני גם ישנה לא משהו בלילה.
לא עוזר הכלב של השכנים שנובח תמיד באמצע הלילה והם, שלוקים בחרשות סלקטיבית, לעולם לא שומעים אותו בעצמם ולא משתיקים אותו.
שלוש פעמים בשבוע אני יוצאת מהבית לפני השעה שש וחצי בבוקר וחוזרת לא לפני שש בערב. שזה לא מעט זמן מחוץ לבית לאחת כמוני שביתה-מבצרה ושבאופן כללי אוהבת להיות בבית שלה. הייתי שמחה להגיד שהבית שלי אוהב אותי בחזרה, אבל אם הוא אכן אוהב, הוא לא מראה את זה. איכשהו אף פעם הכלים לא נשטפים והכביסה לא מתכבסת והאוכל לא מכין את עצמו, ולגבי הנקיון, לא רק זה שהבית לא מתנקה, אני אפילו מגיעה לפעמים ומוצאת הפתעות מהפתעות שונות שהכלבות תרמו לגיוון החיים (הכלבה התולעת הקיאה בלילה, אבל עשתה את זה בפינה צדדית, כך שגיליתי את זה ברגע שהייתי חייבת לצאת מהבית ונאלצתי להתעכב לנקות, גררררררררר עצבני)
ועוד פעמיים בשבוע אני יוצאת בשעה הסבירה יותר- רבע לשבע – וחוזרת לפני ארבע. סדרתי ככה שיום חמישי יהיה הקצר ביותר בשבוע, כי אז נגמר לי הכוח טוטאלית. מחשבה נבונה. בשבוע שעבר כבר לא חשבתי בהגיון בשעות הצהריים ולא ראיתי בעיניים. וביום שישי אני לא עובדת בכלל. אבל אז אני כל כך עייפה שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה כשהבוקר מגיע ואף חולף.
מצד שני, הנסיעות אמנם לא כאלה כייפיות, אבל גם פחות נוראיות מכפי שחששתי. הנהגים די מזעזעים, אבל אלה הנהגים שיש על הכבישים. מצלמות המהירות והאור האדום החדשות שאני חולפת על פני לפחות שלוש מהן בכל כיוון ובכל יום, טרם שלחו לי התראה הביתה, כך שאני לא יודעת אם אני נוהגת בסדר או שפשוט הם עוד לא כיילו את המהירות-מניבת-הקנסות הרצויה להם לרמה נמוכה מספיק.
והכי טוב, קיבלתי את תלוש המשכורת הראשון שאין תגמול טוב ממנו למשכימי קום שתוהים על נכונות החלטותיהם בשש וחצי בבוקר. וזה ומה שאמרה לי מישהי בעבודה הפנינה שלי, היא נכנסה בבוקר ואמרה, תשמעי, זה ישוב קטן והמשוב עלייך חיובי מאד. אנשים אומרים שאת נחמדה ומקצועית ושהם מרגישים שאפשר לסמוך עלייך. מה שחשוב לדעת, על מנת לשפוט את המחמאות באור הנכון, הוא שזו שקדמה לי היתה כנראה ממש ממש גרועה והאנשים מאד סבלו ממנה.
אבוי, נאנחתי,מתי הם יגלו שאני בעצם מכשפה? הרי מגובה כזה אפשר רק ליפול…

טויוטה למכירה… ואייפוד חדש

אני לא מצליחה למכור את האוטו שלי. ועד שאני לא מוכרת, אני לא קונה חדש. הייתי יכולה למכור ב8000 ש"ח בלי בעיה, אבל מאחר והמחירון שלו 16000, ממש לא בא לי למכור בכזה מחיר. את מרבית ההצעות המגונות אני מקבלת על הכביש, מכאלה שתקועים איתי בפקק ומשעמם להם, אז הם בטח אומרים לעצמם, יאללה, נתקשר ונעביר את הזמן. די נמאס לי מהשיחות האלה שדורשות ממני את כל הפרטים האפשריים על האוטו ובסופן באה איזו הצעה כספית מעליבה. עיקר ההצעות באות מתושבי הכפרים שמחפשים מציאה זולה. הסגנון הוא קבוע הוא – אני נותן לך  XXXXX ש"ח במזומן ולוקח את האוטו במקום, אה? אה אחותך. במחיר כזה חבל על זמן האויר שאתה משלם. הXXXXX ש"ח הוא נמוך בצורה שערוריתית ולא שווה לי את המאמץ.לא שווה גם את התקוות שלי שמטפסות פחות ופחות גבוה עם כל שיחת טלפון.
אתמול התקשרה מישהי שעברה ליד העבודה שלי וראתה את האוטו חונה. היא סיפרה לי את כל סיפור חייה (בדיוק חזרתי מיוון עם החבר שלי והוא רוצה אוטו טוב ולא יקר וראיתי את האוטו שלך..) שאלה את כל השאלות וקיבלה תשובות תוך כדי שתירגמה לחבר שלה ביוונית שוטפת את השיחה. כל העסק המייגע נחתם בהצעה מגוחכת, הוא מוכן לשלם לא יותר מ8000 היא אמרה. אמרתי לה תודה ויום טוב וסגרתי את הטלפון. לא היה לי אפילו כוח להתחיל מיקוח.
מצד שני, אני צריכה להסתכל על הצד החיובי, אולי האיש מעיד על תהליך שינוי שעובר על היוונים ושיביא בסופו של דבר של יציאה של יוון מחובותיה, שלא לדבר על התמוטטותה הכללית והכלכלית?
יש עוד אחד שעובר לייד העבודה שלי וכל פעם שהוא רואה את האוטו הוא מבקש לעשות סיבוב ולבדוק את המנוע ולשאול אותי שוב ושוב את אותן שאלות. גם אליו נגמרה לי הסבלנות. אחרי סדרת השאלות החוזרת על עצמה, אמר לי שהאוטו לאחיו ומה המחיר האחרון שלי. אמרתי לו. זה המחיר האחרון, יותר לא תרדי? אני שואל בשביל אחי. אז שאחיך יתקשר וידבר איתי ישירות, אמרתי, ועוד אמרתי שלום והלכתי.
אין שוק למכוניות ישנות נאנח המוסכניק שלי. את רוצה איזה סובארו במקום האוטו הישן שלך?
יש שוק, רק צריך סבלנות. מי רוצה טויוטה מותק?

בנימה חיובית הרבה יותר- קיבלתי את האייפוד נאנו שלי מאפל, כזכור שלחתי את הקודם לחברה , כיוון שהיתה להם איזו תקלה באייפוד נאנו דור ראשון. והם יצאו גדולים מאין כמוהם. הם שלחו לי אייפוד נאנו חדש (דור 6) קטנטן וחמוד עם מסכון מגע ו8 ג'יגה זכרון. שדרוג אדיר מאין כמוהו. יש לו מד צעדים, מרחק, זמן וקלוריות ועוד כל מיני אפליקציות חמודות שעושות לי כזה אושר בלב שאין לתאר.
כבר יומיים אני יושבת ומתפעלת ממנו והיכולות שלו. כמה קטן כמה מקסים. יצאתי להליכה נטולת תלם (גמילה בפני עצמה) ונהניתי מהמוזיקה ומהקוטן שלו כל כך שממש עפה לי הדרך. אני בטח עוד אספר עליו בהמשך.ברור שאספר עליו בהמשך. הרי אני מאוהבת.

 

פרידה ממקום עבודה

לרגל סיום העבודה, הזמינו אותי חברי לטיול של הצוות המצומצם , תוכנן טיול יפה , אלא שמזג האויר חשב אחרת ולכן בוטל הטיול והוחלט ללכת לאכול צהריים במסעדה, במקום זה.

וכך הלכנו אתמול כל הצוות המצומצם כולו, חמישה אנשים, לאכול ארוחת צהריים במסעדה מפונפנת ונחשבת. היה ברור שתבחר מסעדה יקרה שלא הולכים אליה בדרך כלל וששלושה מתוך החמישה לא היו בה אף פעם.

היינו בטוחים שלא יגיעו למסעדה סועדים, גם בגלל מזג האויר וגם בגלל שהמחירים שם נחשבים גבוהים מאד לפרובינציה שלנו. התבדינו כמובן. שני שולחנות כבר היו מלאים כשהגענו והשאר התמלאו בזה אחרי זה תוך כדי הארוחה שלנו.

עוד התבדינו לגבי המחירים. מסתבר שהמסעדה מציעה ארוחת צהריים עיסקית במחירים שווים לכל נפש 79-100 ש"ח לסועד, למנה ראשונה, עיקרית וקינוח.

מאחר ומדובר במסעדת שף, של שף בעל שם, האוכל מגיע בצילחות מקסים, כמו ציור על הצלחת, והוא גם טעים מאד ובכמות נדיבה ביותר.

בסיום המנה העיקרית, בשלב הנשימה העמוקה ופתיחת הכפתור במכנסיים, רגע לפני הקינוחים, שלפתי כרטיס ברכה שכתבתי מבעוד מועד ובו הודיתי לחברי על התקופה שעברנו יחד (קניתי להם עציץ חרס מצוייר ביד עם סוג של דקל ננסי עמיד במיוחד בתוכו, מתנה למקום העבודה, אבל לא הבאתי אותו למסעדה, כי יש גבול, השארתי אותו מראש במקום העבודה) הם כתגובת נגד שלפו את כרטיס הברכה שלהם שבו פרטו את כל שלל התכונות שאני מצטינת בהן- שמתמצות בגדול בתיקון כל מה שמתקלקל- ושכיוון שאף אחד לא יודע מה לעשות אחרי שאלך הם מתכוונים להמשיך להתקשר אלי לתמיכה טכנית, ובעיקר נפשית, בעיתות משבר. הם קנו לי תבנית אפיה ומחזיקי סירים, מה שמלמד אותי שלא היה לי נדמה שהיו לנו הרבה שיחות ודיונים על אוכל לאורך השנתיים שעבדנו יחד.

נרשמה לחלוחית עין מצד זו שלקחה על עצמה את תפקיד הרגשנית בחבורה. לא אני. אני קשוחה.

 

היום הלכתי לעבודה, רק למספר שעות בבוקר, כי זו שעובדת איתי היתה חייבת לנסוע בבוקר לבקר את אמה המחלימה מניתוח. אם אתם שואלים אותי, היא רצתה בעצם לחמוק מהרגע הנוראי הזה של הפרידה, שעומדים ולא יודעים מה להגיד ואיך לסגור סופית שנתיים ביחד. בחורה חכמה.

גם אני רציתי לחמוק מהרגע הזה ולכן ברגע שנכנסתי בבוקר, הודעתי שכשאני הולכת, אני מתנהגת כאילו אני חוזרת כרגיל ביום ראשון ושאני מבקשת שכולם יתנהגו בהתאם.

וכך היה. בהגיע הרגע, לקחתי את התיק וכל חפצי, נופפתי לשלום, חיבקתי ממש בקצרה כל אחד ואחת ולחשתי להם באוזן שנראה לי שביום ראשון אני אגיע בכל מקרה ויצאתי.

מייד אחר כך הסתובבתי וחזרתי. שכחתי להחזיר את המפתח שלי וכך הרסתי את המומנטום לחלוטין. הנחתי את המפתח על השולחן של המזכירה ונמלטתי כל עוד נפשי בי.

 

באוטו ישבתי כמה דקות, בתחושת אובדן איומה.

עכשיו אני לבדי בעבודה החדשה ואני יכולה להרשות לעצמי לרגע את אותה לחלוחית עין שמנעתי מעצמי עד עכשיו.