כבר שנים שאין לי שעון יד.
אף פעם לא אהבתי את הצמיד הזה על היד, אבל הוא היה הכרח קיומי שכזה. ברגע שהטלפונים הסלולאריים נכנסו לחיי השלכתי את שעון היד האחרון למגירה ושם הוא נשאר עד היום.
ברוב המקומות שאליהם אני נכנסת יש שעוני קיר, במחשבים בעבודה יש שעון ותאריכון ואני לא מרגישה מחסור או צורך בשעון יד.
למרות זאת חשוב לי לדעת מה השעה, ומאד חשוב לי שהשעונים ידייקו, כדי שאדע מתי ללכת הביתה, בעיקר.
מאד חשוב לי מלבד בשעון אחד, השעון במכונית. יש לו לשעון הזה איזה תרגיל חביב שעליתי עליו מזמן, אחת לכמה זמן, חודשיים-שלושה , השעון ממהר בדקה, כך שבכל פעם שאני מכוונת אותו, הוא מדייק לזמן מסויים בלבד ואחר כך מתחיל למהר , כל פעם קצת יותר, דקה, שתיים, שלוש וכחלוף הזמן אפילו ארבע.
עם הזמן גיליתי שאי אוהבת את העובדה שהוא לא מדייק. באיזה פיתול מחשבתי מוזר, העובדה הזו מרגיעה אותי.
אני יוצאת מהבית בזמן, התנועה בכביש איטית מהרגיל והשעון מראה שהשעה 6:57 כלומר, שאני ממש בפיגור יחסית לאיפה שהייתי צריכה להיות על הכביש, אבל אז אני מזכירה לעצמי שהשעה האמיתית היא 6:53 ושמצבי טוב בהרבה ממה שנדמה לי.
אושר גדול הוא להגיע בדיוק בזמן ולגלות שהקדמתי בכמעט חמש דקות.
הבוקר, כשעליתי בפיתולי הדרך היפיפיים בדרכי לעבודה החדשה מאחורי משאית שנסעה במהירות של 32.5 קמ"ש וכמעט התחרפנתי מהאיטיות המעצבנת, רק הידיעה שאני, למרות הכל, לא באמת מאחרת ושיש לי עוד ארבע דקות מעבר למה שכתוב בשעון, עזרה לי לעבור את הקילומטרים הארוכים בשלום יחסי.
ניסיתי להבין למה העבודה על עצמי בעיניים עובדת כל כך טוב והחלטתי שהעובדה שהאוטו עושה את זה ולא אני, ושאני אף פעם לא יכולה לדעת מתי נוספה עוד דקה לשעון, כלומר שיש לי עוד דקה עודפת, רווח של דקה שלמה, הוא זה שעושה את העבודה עבורי.
שעון שעובד עלי, עוד משהו שאפסיד ברגע שאצליח למצוא קונה למכונית שלי.
אולי במכונית הבאה אצטרך לכוון את השעון באופן יזום לכמה דקות מאוחר יותר, התרגלתי כבר, אבל זה בטח לא יהיה אותו הדבר.
על קצות האצבעות 