באנו חושך לגרש

 

הפוסט של נגה הזכיר לי זכרון ילדות שצף ועלה ממעמקי השכחה.

השיר הזה מחובר לילדות שלי, לחג חנוכה אחד שבו ערכנו מצעד עם נרות לצלילי השיר הזה, צעדנו בטור מתפתל, שרנו בקולי קולות ורקענו ברגליים לפי הצורך.

החדר הוחשך מעט על מנת שהנרות יזהרו וימחישו לנו, הילדים, כיצד מגרשים הנרות הקטנים את החושך. הלכנו בזה אחר זה מחזיקים בידינו את הנרות הדקיקים שתחתיתם תחובה לעיגול בריסטול צבעוני שנועד להגן על אצבעותינו מטפטוף השעווה החמה.

הלכנו כמו שהולכים ילדים, עולצים וקופצים, רצים ונעצרים זה בגבו של זה, שרים ורוקעים וצוחקים, לפתע שיערה של אחת הילדות הוצת מהנר של מי שהיה אחריה. עבר איזה זמן חלומי, קצר כהרף עין וארוך כנצח גם יחד, בין הרגע שבו ראיתי איך האש נתפסת בשיערה ועד שראשון המבוגרים הבחין במתרחש  וחש אל הילדה.

בעיקר אני זוכרת את השיתוק המחשבתי שאחז בי. הרגליים המשיכו לפסוע ולרקוע והפה המשיך לשיר, באופן אוטומטי לחלוטין כי המוח היה עסוק בלהגיד – יש לה אש בשערות, יש לה אש בשערות, יש לה אש בשערות והעיניים בהו, מהופנטות אל המחזה המרהיב והמפחיד שהתרחש מול עיני.

 

בסופו של דבר הסיפור הסתיים בריח שיער חרוך בחדר וילדה אחת שבוכה כי אמרו לה שהיא תצטרך להסתפר קצת.

ובהמשך חיי חויתי הרבה רגעים כאלה, למשל הרגע הזה שבו כוס נשמטת מהיד וברור שהיא תתנפץ בעוד רגע לרצפה, אבל הזמן שעובר יש לו קצב אחר לגמרי. יש איזו צלילות מיוחדת שלא קיימת במקומות וזמנים אחרים בחיים, אפשר לראות בבהירות , כמו בצילום איטי כל היפוך של הכוס באויר, את הנגיעה של ברצפה ואת ההתנפצות הבלתי נמנעת שמנפצת גם את המקסם ומעירה אותך ללכת להביא מטאטא ויעה.

12 תגובות בנושא “באנו חושך לגרש

  1. אם אני לא טועה כבר מספר שנים שמשרד החינוך אסר נשיאת נרות
    במסיבות ותהלוכות חנוכה
     מטעמי בטחון . אנחנו היינו שמים את הנר בתוך כוס מלאה בחול,
     שהוא יהיה יציב.
    כשראיתי את תגובתך בבלוג שלי שהוא מזכיר לך נשכחות, לא העליתי את דעתי שאלה זכרונותייך
    (אגב קשרת לבלוג ולא לפוסט, ולכן לא ראיתי בבלוג את הקישור

    את עניין הכוס כתבת כל כך נכון, את יודעת שהכוס עומדת ליפול ואין כבר מה לעשות…

    אהבתי

    1. אני הייתי ילדה בתקופה שבה בטיחות היתה מילה שלא עלתה על הדעת ולא על דל השפתיים. אני חוששת שאף אחד לא חשב להשקיע בנו עד כדי כוס מלאה חול. לגזור עיגולי בריסטול היה מהיר ופשוט יותר.. 🙂

      אהבתי

  2. ועכשיו את הזכרת לי טקס מכיתה ד’ נדמה לי שעשינו בו צעידה כוריאוגרפית על הבמה בשני טורים שהשתלבו ונפרדו עם לפיד בוער ביד ולצליל "אנו נושאים לפידים". כנראה איזה טקס של בית הספר. גם לנו היה עיגול בריסטול למניעת טפטוף. אבל אצלנו הכל הסתיים בלי תקלות.
    בטח אותה ילדה זוכרת היטב את המצעד הזה.

    אהבתי

    1. כנראה שברוב המקרים העניין הסתיים לאלא תקלות ואפילו המקרה שאני זוכרת, כי מלבד ילדה שבוכה שתצטרך להסתפר לא נגרם שום נזק. בעידן ה"סמוך" אף אחד לא התרגש מזוטות שכאלה.

      אהבתי

    1. וברגע הזה לאורכו כולו את יודעת בדיוק מה הולך לקרות ואין בידך לעצור את ההתרחשות. עניין תפיסת הזמן השונה מעניין במיוחד פה.

      אהבתי

  3. הרגעים האלו שתארת כל כך יפה של הצלילות וקצב הזמן האחר, אלו שהם קצרים אבל רואים בהם המון, במחשבות שלי הם הקדמה לאותו רגע אחד- את יודעת, הממש אחרון. ככה אני מדמיינת אותו. משהו מהיר שיש לו צלילות מיוחדת ורואים בו המון.

    איך מצאתי משהו כל כך מקברי ממסיבת חנוכה אנ’לא יודעת:)

    אהבתי

    1. מדהים עד כמה קלעת למחשבותי, לארוך כל כתיבת הפוסט התלבטתי אם לא להוסיף את המחשבה (המפחידה) הזו. רק שלהבדיל ממך שרואה את זה בצורה אופטימית, אני חשבתי לכיוון של תאונת דרכים שמתרחשת וכל רגע עובר לאט וצלולל והסוף ברור ובלתי נמנע ותחושת חוסר באונים והפחד גדולה .
      את, אופטימית שכמוך ישר רואה את הצד החיובי של הדברים, מזעזע 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s