באנו חושך לגרש

 

הפוסט של נגה הזכיר לי זכרון ילדות שצף ועלה ממעמקי השכחה.

השיר הזה מחובר לילדות שלי, לחג חנוכה אחד שבו ערכנו מצעד עם נרות לצלילי השיר הזה, צעדנו בטור מתפתל, שרנו בקולי קולות ורקענו ברגליים לפי הצורך.

החדר הוחשך מעט על מנת שהנרות יזהרו וימחישו לנו, הילדים, כיצד מגרשים הנרות הקטנים את החושך. הלכנו בזה אחר זה מחזיקים בידינו את הנרות הדקיקים שתחתיתם תחובה לעיגול בריסטול צבעוני שנועד להגן על אצבעותינו מטפטוף השעווה החמה.

הלכנו כמו שהולכים ילדים, עולצים וקופצים, רצים ונעצרים זה בגבו של זה, שרים ורוקעים וצוחקים, לפתע שיערה של אחת הילדות הוצת מהנר של מי שהיה אחריה. עבר איזה זמן חלומי, קצר כהרף עין וארוך כנצח גם יחד, בין הרגע שבו ראיתי איך האש נתפסת בשיערה ועד שראשון המבוגרים הבחין במתרחש  וחש אל הילדה.

בעיקר אני זוכרת את השיתוק המחשבתי שאחז בי. הרגליים המשיכו לפסוע ולרקוע והפה המשיך לשיר, באופן אוטומטי לחלוטין כי המוח היה עסוק בלהגיד – יש לה אש בשערות, יש לה אש בשערות, יש לה אש בשערות והעיניים בהו, מהופנטות אל המחזה המרהיב והמפחיד שהתרחש מול עיני.

 

בסופו של דבר הסיפור הסתיים בריח שיער חרוך בחדר וילדה אחת שבוכה כי אמרו לה שהיא תצטרך להסתפר קצת.

ובהמשך חיי חויתי הרבה רגעים כאלה, למשל הרגע הזה שבו כוס נשמטת מהיד וברור שהיא תתנפץ בעוד רגע לרצפה, אבל הזמן שעובר יש לו קצב אחר לגמרי. יש איזו צלילות מיוחדת שלא קיימת במקומות וזמנים אחרים בחיים, אפשר לראות בבהירות , כמו בצילום איטי כל היפוך של הכוס באויר, את הנגיעה של ברצפה ואת ההתנפצות הבלתי נמנעת שמנפצת גם את המקסם ומעירה אותך ללכת להביא מטאטא ויעה.