באנו חושך לגרש

 

הפוסט של נגה הזכיר לי זכרון ילדות שצף ועלה ממעמקי השכחה.

השיר הזה מחובר לילדות שלי, לחג חנוכה אחד שבו ערכנו מצעד עם נרות לצלילי השיר הזה, צעדנו בטור מתפתל, שרנו בקולי קולות ורקענו ברגליים לפי הצורך.

החדר הוחשך מעט על מנת שהנרות יזהרו וימחישו לנו, הילדים, כיצד מגרשים הנרות הקטנים את החושך. הלכנו בזה אחר זה מחזיקים בידינו את הנרות הדקיקים שתחתיתם תחובה לעיגול בריסטול צבעוני שנועד להגן על אצבעותינו מטפטוף השעווה החמה.

הלכנו כמו שהולכים ילדים, עולצים וקופצים, רצים ונעצרים זה בגבו של זה, שרים ורוקעים וצוחקים, לפתע שיערה של אחת הילדות הוצת מהנר של מי שהיה אחריה. עבר איזה זמן חלומי, קצר כהרף עין וארוך כנצח גם יחד, בין הרגע שבו ראיתי איך האש נתפסת בשיערה ועד שראשון המבוגרים הבחין במתרחש  וחש אל הילדה.

בעיקר אני זוכרת את השיתוק המחשבתי שאחז בי. הרגליים המשיכו לפסוע ולרקוע והפה המשיך לשיר, באופן אוטומטי לחלוטין כי המוח היה עסוק בלהגיד – יש לה אש בשערות, יש לה אש בשערות, יש לה אש בשערות והעיניים בהו, מהופנטות אל המחזה המרהיב והמפחיד שהתרחש מול עיני.

 

בסופו של דבר הסיפור הסתיים בריח שיער חרוך בחדר וילדה אחת שבוכה כי אמרו לה שהיא תצטרך להסתפר קצת.

ובהמשך חיי חויתי הרבה רגעים כאלה, למשל הרגע הזה שבו כוס נשמטת מהיד וברור שהיא תתנפץ בעוד רגע לרצפה, אבל הזמן שעובר יש לו קצב אחר לגמרי. יש איזו צלילות מיוחדת שלא קיימת במקומות וזמנים אחרים בחיים, אפשר לראות בבהירות , כמו בצילום איטי כל היפוך של הכוס באויר, את הנגיעה של ברצפה ואת ההתנפצות הבלתי נמנעת שמנפצת גם את המקסם ומעירה אותך ללכת להביא מטאטא ויעה.

חרם ונידוי בבית ספר

היתה עכשיו כתבה בחדשות השבת בטלויזיה על חרם של ילדים בבית ספר ומייד חזרתי שלושים ושלוש שנים אחורה ליום שבו מלך הכיתה החליט שרירותית שהוא אוהב רק בלונדיוניות. אחר כך הוא הכליל לתחום המקובלות גם את בעלות השיער השטני ואת הג'ינג'ית היחידה ומי נשאר?

אני. עם שיער כהה, ספק חום, ספק שחור, שאפילו לא מתקרב לגוונים בלונדיניים.

בכיתה ה' לא הייתי בלונדינית וכולם שנאו אותי בגלל זה.

הייתי בודדה ומבודדת מכוערת ומגעילה, אחת שאפשר ואפילו רצוי לצחוק עליה ולקלל אותה.

אף מבוגר לא התערב, או שהם לא היו מודעים, המבוגרים, או שהם פשוט חשבו שזה עניין של ילדים ושהילדים יסתדרו.

הילדים באמת הסתדרו מצויין. חוץ מאחת עם שיער כהה שהסתדרה קצת פחות טוב. טרף קל לעדת הזאבים. חבורת בעל זבוב.

ההצקות היו אין סופיות, החל מקללות שנצעקו או מולמלו ככה שיגיעו לאוזני, המשך דרך מכות בפינות הנסתרות מעיני המבוגרים וכלה במתיחות אכזריות שלימדו את התמימה שהייתי אז שאסור לסמוך על אף אחד ואסור להאמין לאף אחד. שגם מי שמחייך אלייך, כנראה יש איזו אג'נדה סמויה מאחורי חיוכו והאג'נדה הזו לא תפעל לטובתך. יותר מידי פעמים הציעו לי חזרה לחברותא הילדותית רק בשביל לצחוק עלי – נראה לך שמישהו רוצה אותך בחברתו??

הפכתי למתבודדת,חולמת בהקיץ, קוראת ספרים כפייתית, לא מאמינה לאף אחד ולא סומכת על אף אחד.

בכיתה ה' אמרתי לעצמי שאני חייבת לעבור את התקופה הזו כי בסופו של דבר הילדים יתבגרו וזה יעבור להם.

זה לא עבר להם. שנים ארוכות זה לא עבר. שמונה שנים זה לא עבר.

לחטיבת הביניים עלינו כולנו כשחותם המנודה, המשוקצת, הדחויה והלא רצויה טבוע כל כך עמוק על מצחי שאפילו הילדים שלא הכירו אותי הבינו מייד שמהיצור הזה רצוי להתרחק.

בסופו של דבר מצאתי חברים, בערך בכיתה ח' או ט'. כאלה שלא למדו איתי בבית ספר ולא הכירו אותי ולא ידעו שיש לי שם של אחת שאסור להתקרב אליה. חברים מועטים היו לי וגם עליהם לא העזתי לסמוך. אחת הבעיות שהתפתחו אז והלכו איתי לאורך שנים היתה שמאחר ונגזלו ממני שנים חשובות של לימוד כישורים חברתיים לא תמיד ידעתי איך להתקרב. מה מותר להגיד ומה רצוי לשמור אצלי. עבור פירור של ידידות הייתי מוכנה לתת את כל מה שהיה לי, לא העזתי לדרוש, לא האמנתי שמגיע לי. הרחקתי כמה וכמה חברות אפשריות רק בגלל להיטות יתר שהפגנתי. פחדתי להגיד את הדבר הלא נכון כדי שלא יצחקו עלי ושלא יחשבו שאני טיפשה, לא הרגשתי בנוח בחברת יותר מאדם אחד. רק בשנים האחרונות אני מתחילה להשתחרר מהתחושה שאני משחקת בהצגה כשאני נמצאת בחברת אנשים שאינם נמנים על חברי הקרובים. ואני כבר פחות מפחדת להגיד איזו שטות ושכולם יצחקו עלי.

לקראת סוף י"ב החלה הרוח להשתנות וחלק מהמנדים התעוררו ושאלו את עצמם על מה ולמה. אחרי כשמונה שנים אף אחד לא זכר למה בעצם אני כזו מוקצית מחמת מיאוס. לרוב זה לא ממש היה אכפת ממילא.

 

התקופה הזו לא עוזבת אותי. היא השאירה בי את חותמה לתמיד, יש לה חלק עצום בהפיכתי למי שאני היום. בחוסר האמון שלי באנשים, בחוסר היכולת שלי להתמודד עם שקרים ודו פרצופיות, היא אחראית לעובדה שאני מסוגלת היום לקשור קשרים חברתיים, אבל יש לי מעט מאד חברים. השריטות שמשאירה תקופה כזו בחיים לא עוברות אף פעם, רק מתקשות כרקמת צלקת חיוורת וישנה.

שנים לא הרשיתי לעצמי לכעוס, כדי לא להרחיק ממני את הבודדים שהתקרבו, שנים לא העזתי לדרוש שום דבר, כי לאחת כמוני לא מגיע כלום ובכלל עדיף לי שאגיד תודה על הפירורים שזורקים לי. היום אני כועסת, הרבה יותר מידי אני כועסת, זה יהיה חייב להתאזן בעתיד.

לא סתם בחרתי במקצוע שבו אנשים אחרים צריכים אותי וזקוקים לי ומתוך כך נובע הרבה מהכוח הראשוני שלי, שעליו נבנתה בשנות העשרים לחיי ההערכה החיובית הראשונה שלי לגבי עצמי. אני טובה במה שאני עושה, צריכים אותי. רוצים אותי. ויש גם אנשים שאוהבים אותי. ואפילו בלי קשר לעבודה שלי. אבל אני בטוחה שלא הייתי יכולה להתחבר אליהם מראש לולא היה לי הכוח שנתנה לי העבודה. תחושת היכולת שהיא נתנה לי.

לאט לאט, לאורך שנים אני לומדת מה אני שווה ולומדת לדרוש את מה שמגיע לי. למדתי לכעוס וכאמור אני צריכה ללמוד לאזן את הכעס.

 

כשאני חושבת על התקופה ההיא, אני לא רוצה לחבק את הילדה הדחויה והאומללה שהייתי,מתוך הבנה שחיבוק לא יעזור לה, כי שום דבר לא עזר. הייתי חזקה כמו סלע כבר אז, התבגרתי מהר והתמודדתי. התפכחתי מהתמימות המוגזמת שהיתה לי ולמדתי להסתדר לבד. אני רוצה לחזור לשם ולטלטל את כל המבוגרים האחראים שאיש מהם לא עשה דבר כדי להציל אותי מפני המתעללים והמחרימים. המבוגרים שבגללם איבדתי אמון ביכולת לשנות דברים וברגישות של אנשים לסבלו של אחר. ההורים, המורים, המחנכים, המדריכים החברתיים, המדריכים בתנועה, אף אחד לא נקף אצבע.

 

לזכותה של התקופה הזו אני יכולה לזקוף את הכוח שלי, אני חזקה מאד, כל מה שיש לי, יש לי בזכות עצמי. כשאני מצליחה אני מצליחה בזכות עצמי וכשאני נכשלת אני יכולה להאשים רק את עצמי. אני עצמאית ולא רוצה ולא צריכה עזרה מאף אחד. ברגעים הקשים אני חושבת שאני כנראה גם אמות לבד ושזה בסדר גמור. ממילא אני לא מוכנה שאף אחד יראה אותי בחולשתי וכאשר כואב לי וקשה לי אני מתכנסת לתוך עצמי , הולכת לפינה שלי ומלקקת לבדי את הפצעים. אני לא צריכה אף אחד שיזרוק לי פירורים, אני לא צריכה טובות מאף אחד.

עדיין אני זקוקה לאנשים סביבי, להיות חלק ממארג חברתי, ואני מצטערת על כך. הלוואי שלא הייתי חייבת, הלוואי שהייתי יכולה לגמרי לבד. ככה בטוח שאף אחד לא יפגע בי ולא ימעל באמוני ולא יכאיב לי.

 

אני לא אוהבת שרואים אותי בחולשתי ופוסט כזה הוא שיא החולשה, אני קוראת מה שכתבתי ומרגישה שאם אפרסם את זה זה כאילו שאני מתפשטת ומזמינה אותכם לצחוק עלי, או לרחם עלי שזה גרוע באותה מידה. 

אני מרגישה כמו תינוקת בת 43, שלושים ושלוש שנים אחרי שזה התחיל, כותבת את המילים האלה ועם כל כמה שאני חזקה וגיבורה ויכולה לבד ולא צריכה אף אחד הדמעות זולגות לי על הלחיים בלי שליטה. אני לא אוהבת את זה.

 

 

כדורי בשר שוודיים

דברים זזים, אולי העבודה החדשה תקרה באמת ואני מתחילה לסבול ממחשבות שניות, האם זה יהיה טוב יותר ממה שהיום. התנאים הפיזיים יורעו מיידית, הנסיעות יתארכו מעשר דקות לארבעים וחמש, במידה ולא יהיו פקקים כי אחרת זה יקח אפילו יותר זמן. מצד שני הקביעות המיוחלת שאני מחכה לה כל כך הרבה זמן…

בשבוע הבא אסע למקום שבו אני אמורה להתחיל ואנהל שיחת היכרות, הם כבר שמעו עלי, ככה אמרו לי בטלפון ואני אמרתי – אוי ואבוי. בצד השני של הקו היא צחקה, אבל אותי זה לא מצחיק, אני מפחדת מעודף ציפיות.

היא שאלה אם אני יודעת לעבוד עם התוכנה במחשב ומייד הרגשתי יותר טוב, כי לא רק שאני יודעת, אני יודעת יותר טוב. אני לא מפחדת ממחשבים כמו רבים אחרים ואפילו נחשבת לפותרת הבעיות הלאומית בכל מקום שאליו אני מגיעה. וחוץ מזה אני מאד ורסטילית ויודעת לעשות המון דברים שהאחרים פחות אוהבים או מפחדים מהם.

אז כף הנגד היא מרחק ומשך הנסיעה וכל השאר בעד (מלבד המשכורת שעדיין היא בגדר נעלם גדול ושאף אחד לא מצליח לתת לי עליה תשובה מתקבלת על הדעת).

 

היום הגיע אלי מישהו שוודי שהיה צריך עזרה שהיה כמעט בלתי אפשרי לתת לו. אבל בכל זאת הצלחתי לעזור לו והוא השאיר לי כרטיס ביקור שלו שעליו כתוב שהוא Treasrer כלומר אוצֶר , אין לי מושג אוצר של מה. אחרי שהוא הלך שאלתי את עצמי למה נתן לי את כרטיס הביקור אם המספרים שמופיעים שם נמצאים בשוודיה. ישבתי עם הקצ'קס בעבודה שהפליגו על כנפי הדמיון ושלחו אותי כבר לגור בשוודיה ולחיות באושר ועושר עם האוצר. אני פסלתי את הרעיון על הסף רק בגלל שאף אחת לא היתה מסוגלת להגיד מה עוד אוכלים בשוודיה מלבד כדורי בשר שוודיים.

 

ולרגל יום השפה העברית שחל היום תהיה:

מדוע מפליגים על כנפי דמיון? לא מפליגים בים? לא עפים או מרחפים על כנפיים?

 

 

הכלבות שלי

לכלבים יש אופי, הם ממש לא שטאנץ כזה או אחר. כמי שחיה עם כלבים מאז ילדותי אני יכולה להעיד שכל כלב זה עולם בפני עצמו, ובעל אישיות מוגדרת וייחודית.

כילדה תמיד היו לנו כלבים בבית. אחד נגנב, אחד נדרס ושניים הורעלו. במבט לאחור אני שואלת את עצמי מה זה אומר על ההורים שלי שלא ממש הצליחו להחזיק כלב לאורך שנים… אחרי הכלב השני שהורעל הודיעה אמא שלי שהיא לא מוכנה לגדל יותר כלבים ופערה חור שחור בחיי.

כשתִגדלי תֶגדלי איזה כלב שאת רוצה, היא אמרה לי' ואל תצפי שאעזור לך. אני לא רוצה יותר כלבים.- ככה היא אמרה. יותר ברור מזה אין.

 

כשהייתי בצבא מצאתי גורה קטנטנה ולבנה שמישהו השליך ליד הבסיס, גורה עם עיניים כחולות של גור שזה אך פקח את עיניו וכל כולה מלוכלכת ומשתעלת ורזה. הבטתי בעיניה ונכבשתי לחלוטין באהבה גדולה ומטלטלת.

כיוון שהיתה חולה לקחתי אותה לוטרינר שאמר לי שהיא צעירה מידי (עדיין אמורה לינוק) וחולה מידי ושכדאי לי לעזוב אותה כי היא תמות.

הוא לא היה מוכן להציע לי איך לטפל בה, אז טיפלתי בה בעצמי, פתחתי קפסולות של מוקסיפן וערבבתי לה בחלב , לפי הרגש, עד שהחלימה. הייתי קמה בלילה כדי להאכיל אותה עד שגדלה קצת. כיוון שהייתי חיילת הייתי צריכה להחביא אותה בחדר שלי בבסיס עד שגדלה מספיק כדי שתחזיק מעמד יום שלם לבד, ואז דאגתי לחזור כל יום בזמן על מנת להאכיל אותה ולהוציא אותה. ימים שלמים הייתי מתגעגעת אליה ומחכה לרגע שבו אוכל לחזור אליה.

היתה פעם שנדרשתי על ידי המפקדת שלי להשאר בבסיס לצורך מפקד. הדרישה נראתה לי קטנונית כיוון שהסברתי לה שלא נערכתי לכך מראש ושלא דאגתי לסידור לכלבה והתחננתי להעביר את המסדר ליום אחר. המפקדת לא הסכימה לוותר על המסדר ואני קמתי והלכתי תוך ביצוע עברת סירוב פקודה. אולי בפעם הראשונה בחיי שמרדתי בממסד בצורה כל כך בוטה.

מאוחר יותר עברתי לשרת במקום בו יכולתי (בדוחק ותוך עיוות קל של הבנת הפקודות) להחזיק את הכלבה איתי וכך עברתי את השנה האחרונה לשירות הצבאי בצורה מאושרת ושלמה יותר עם הכלבה שהפכה לחלק משמעותי ביותר בחיי.

על עצמי כחיילת לא שילמתי באוטובוסים, עליה כן. אם היה מקום שבו נאסר להכניס כלבים – לא הלכתי לשם. שנים. לא נסעתי לאן שלא יכולתי לקחת אותה , לא הלכתי לסרטים ומסעדות. היא היתה שלי ואני הייתי שלה. היינו ביחד 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, מעולם לא ביקשתי מאמא שלי עזרה בטיפול בכלבה, לא מאמא שלי ולא מאף אחד אחר. זו היינו היא ואני. היא חייתה איתי כמעט 14 שנים ועברה איתי חלק עצום בחיי, אני חושבת שזה לא יהיה מוגזם להגיד שהחיים איתה עיצבו אותי ואת תחושת האחריות שלי . אהבתי אותה כמו שאוהבים בן משפחה יקר במיוחד או חלק מהגוף. למרות שהיתה זקנה במותה וחולה, ולמרות שידעתי שהמוות שלה היה הקלה ושחרור עבורה, בכיתי במשך ימים ארוכים והתגעגעתי במשך חודשים געגועים מייסרים וכואבים עד שהכאב שכך מעט. אחרי שהלכה לעולמה לא יכולתי אפילו לחשוב על כלב אחר. לא יכולתי להתנחם בכלב אחר. כי האהבה שלי אליה והקשר שלי איתה היה מיוחד כל כך שיהיה זה לא הוגן עבור כל כלב שינסה לתפוס את מקומה.

 

כל זה היה נכון עד שהופיעה הכלבה התולעת שנזרקה והושלכה לא רחוק מביתי והיתה לה התבונה לבוא עד אלי ולהביט בי בעיניים חומות  ועצובות ועזובות. אמרתי, אני לא רוצה כלב, אבל זאתי… העינים שלה… אני לא עומדת במבט שלה. אם תבוא אחרי, היא יכולה להשאר.

והיא באה. ונשארה. כבר כמעט עשר שנים.

ואיתה האהבה היא אחרת, אף פעם לא נקשרתי ולא חשתי אליה כמו לכלבתי הראשונה, הייחוד של הקשר לא היה שם אף פעם. רק אהבה שקטה ונוחה. היא מן כלבה שקטה כזו, בלי הרבה דרישות מהחיים. קצת מצחיקה ומאד צפויה וידועה ונאמנה. גם היא מלווה את החיים שלי כצל קטן ומכשכש בזנב. אבל היא לא משתתפת רגשית פעילה בחיים שלי כמו שהיתה הכלבה הראשונה.

חשבתי שככה יהיו כל הכלבים עבורי, שלעולם לא אוהב כלב כפי שאהבתי את הראשונה. אז חשבתי. 

ואז באה הדוגמנית ולימדה אותי אחרת.

הדוגמנית כל כולה מלאה ברגש ולא מתביישת להביע אותו. עם פנים מלאות הבעה היא מתרגשת עד איבוד הכרה כמעט כשאני חוזרת הביתה. היא רוקדת ומתפתלת, נוחרת ונושפת, קופצת ומלקקת ומדלגת ומתעטשת מרוב אושר שאין להכיל. 

היא אוהבת לשחק ובאופן כללי להיות במרכז תשומת הלב.

היא לא ממושמעת כמו התולעת, היא מקשיבה בעיקר כשנוח לה. היא לעולם לא מקשיבה כשיש כדור משחק בסביבה או כשלא בא לה, יש לה קיבה רגישה וכל שינוי מזון מביא אחריו הקאות או שלשולים (על הרצפה בבית, אלא מה?) יש לה נטיה לאלרגיה שגורמת לה לגרד עז עד פצעים על פני הגוף, יש לה איזו בעיה עם העין שכנראה תצריך ניתוח יקר. בקיצור, כל כולה בעיה אחת גדולה ועד כה, אחרי בסך הכל ארבעה חודשים אצלי, היא עלתה לי אצל הוטרינר, יותר ממה שעלתה לי התולעת בעשר שנים. היא דורשת לבוש בחורף כי היא רגישה לקור והיא דורשת תשומת לב וזהירות בקיץ כי היא רגישה לחום. היא חייבת טיול לפני השינה כי אחרת היא עלולה לעשות את צרכיה בבית כי היא לא מצליחה להתאפק. וזו התעלומה הגדולה בעיני, איך למרות כל התחזוקה שהיא דורשת היא כל כך אהובה וכל כך גורמת אושר.

בטח זה הדיסוננס הקוגנטיבי שגורם לי לאהוב אותה דווקא בגלל ההשקעה הגדולה, או שזו פשוט האישיות המלבבת והכובשת שלה.

היא פשוט מקסימה.

ותודה לישראבלוג

שבזכותם יצאתי מהבית ונסעתי לראות הופעה של דני רובס בפסטיבל אנימקס.

כשהגעתי למקום ראיתי עשרות בני נוער נוהרים החוצה ופנימה ולרגע הרגשתי חריגה, אבל אז החלה להתאסף קבוצת אנשים מבוגרים, מבוגרים ממני בעליל שנראה היה ששמה את פניה לאותה הופעה שאליה כיוונתי אני.

חיפשתי את כרטיס החינם שלי ובאופן אוטומטי לחלוטין נעמדתי בתור. אחרי כמה דקות הבנתי שהתור לא זז ושזה בכלל לא תור, אלא התקבצות של אנשים שהקיפה את אורי פינק שאילתר מיני קומיקס על דפי נייר מזדמנים. הבנתי גם שאת הכרטיס שלי לא אמצא אצלו והלכתי למודיעין לשאול.

מסתבר שהמודיעין הוא גם קופה, אבל הגברת שישבה שם לא הצליחה להבין מי אני ומה אני רוצה.

הסברתי לה. שוב. ושוב.היא נתנה לי כרטיס וביקשה רק עשרים שקל (שזו העלות המלאה)לא עזר לה, לא ויתרתי ולבסוף היא אמרה אה כן, הזיזה איזה נייר, שאלה אותי לשמי בפעם החמישית ואמרה לי ללכת לאולם הקטן, לא צריך כרטיס, הכל בסדר.

באמת הכל היה בסדר עד שהגעתי לבחור שעמד בפתח האולם ואסף את הכרטיסים מידי הנכנסים. הוא לא שמע על סידור כזה שמישהו נכנס בלי כרטיס ושלח אותי חזרה לגברת המוכרת כרטיסים בלווי משמר כבוד של שומרת אחת של חברת שמירה. 

מוכרת הכרטיסים אישרה בצעקות שהדהדו בכל המבנה שאני יכולה להכנס ככה, בלי כרטיס. אז נכנסתי, נרדפת על ידי צעקותיה הרמות ומבטי כל האנשים ששילמו על הכרטיס שלהם מחיר מלא (עשרים שקלים, כאמור, לא שזה הפריע להם לנעוץ בי מבטים מאשימים).

המהנדס שהצטרף אלי לבילוי ושקנה את כרטיסו מראש ונכנס לפני, שמר לנו מקום בשורה הראשונה. אלוף.

אין מה להגיד , דני רובס אכן מעריץ את הביטלס (ובצדק) והוא אכן בעל חוש הומור וקול יפה. כל אלה יחד עם סרטוני האנימציה יצרו ערב מלא חיוכים ושמחה והעלו באוב ביני לבין המהנדס את ימי "מה יש" וג'ימי אוחנה הזכור לטוב מאד.

ראיתי קליפים שלא הכרתי וגם כאלה שכן, התעוררו בי געגועים עזים לסרט – צוללת צהובה ובסוף ההופעה, כיוון שהיה מדובר במקום אינטימי ובקהל קטן, וכיוון שראיתי שהמהנדס מת לגשת להגיד משהו, ניגשתי לדני רובס ואמרתי לו תודה אישית. למהנדס באמת היתה שאלה בנוגע לאחד הקליפים שראינו והוא גם שאל אותה אחרי שנעצתי בו מרפק.

אחר כך המהנדס הזמין אותי לקפה של-לפני-שחוזרים-איש-איש-לביתו, ואני ציינתי את בית הקפה החמישי בחמישה ימים.

כמובן שבדרך הביתה זימזמתי לעצמי את התרגום העברי המבריק של ג'ימי אוחנה לLet it be – בוא נאכל דבורה.

 

 

נ.ב. – בלי שום קשר, מרפי עושה שעות נוספות אצלי. היום קיבלתי טלפון מפתיע שהציע לי אולי, בלי הבטחות ובלי נדר, אפשרות לקביעות בארגון שבו אני עובדת כעת…

החיים בנקודות

– אתמול התחילו לבנות בית ליד הבית שלי. במהלך חפירת היסודות אחת המשאיות הצליחה לשבור לי את שביל הגישה לבית.

– עד שלא הרמתי קול וצרחתי כמו פסיכית לא הקימו גדר מחיצה שתוחמת את אתר הבניה.

– ברעש כל כך חזק הכרחי לצעוק, אחרת לא שומעים אותך.

– זה מאד משחרר לצרוח כמו מטורפת.

– הצד השני נראה מבוהל כשאת צורחת כמו מטורפת, גם אם הוא לא שומע כל מה שאת אומרת.

– כשאת סובלת, זה מנחם מאד לראות שגם הצד השני די אומלל.

– כתוצאה מרעש קידוחי היסודות נסדק לי המוח (ככה נדמה לי לפחות).

– קניתי סוף סוף (והתחלתי לקרוא) את משחקי הכס שהוא הספר הראשון בסדרה המהוללת של 'שיר של אש ושל קרח'.

– הספר מחזיק מעל 700 עמודים וזה כייף כי ככה הוא לא יגמר מהר.

– כבר מזמן לא שמחתי (או הבחנתי בכלל לצורך העניין) בעוביו של ספר.

– במהלך השבוע האחרון קניתי שלוש חולצות, זוג מכנסיים וסוודר.

– שרדתי את קניית הבגדים בלי נזקים נפשיים נכרים לעין.

– במחשבה שניה, אם קושרים את הקניה לצרחות שבשורות הראשונות, אני כבר לא בטוחה…

– במהלך ארבעת הימים האחרונים הלכתי לשלושה בתי קפה ומסעדה אחת. 

– פעמיים שילמו עלי ופעמיים שילמתי אני.

– פעמיים מתוך הארבע היו עם הגמל.

– זכיתי בכרטיס חינם לפסטיבל אנימקס מישראספיישל (אחר כך גיליתי שעלות הכרטיס 20 ש"ח)אני לא מתלוננת, תמיד כייף לקבל מתנה.

– דיברתי עם האחראית בעבודה החדשה שהציעה לי שכר רעב והיא אמרה שתבדוק איך היא יכולה להעלות אותו.

– לאור נכונותה, אני שוב משקיעה ונוסעת רחוק מידי לצורך בדיקות רפואיות מיותרות לגמרי.

– אחרי הנסיעה הזו אצטרך לעשות נסיעה נוספת לצורך בדיקות נוספות.

– אני מפסידה כל כך הרבה ימי עבודה ומוציאה כל כך הרבה כסף על דלק שאני לא בטוחה שהקניות והבתי קפה הם כזה רעיון טוב.

– לפחות יש לי מה ללבוש. בערך.

 

כשלא הולך אז לא הולך

הרוח הרעה שמרחפת מעלי לא ממש רוצה לעזוב.
אני רבה עם אנשים קרובים, ריבים ארוכים ועקובים מדמעות,אני לא שמחה. דברים שהתחילו יפה ושמח מתחרבשים בזה אחר זה.
יש את הדברים שאני לא יכולה לספר ויש את אלה שכן.

כל עניין המבחנים הפסיכוטכניים שעשיתי למשל.
המבחנים עבורו בהצלחה דרמטית, עד כדי כך דרמטית שמי ששלחה אותי אליהן התקשרה אלי אישית לנייד כדי לספר לי כמה היא שמחה שהמבחנים מוצלחים כל כך ושהראיון שהאישי היה טוב מאד והיא רוצה אותי. מאד רוצה אותי. ומתי אני יכולה להתחיל את תהליך הקבלה?
העבודה שהיא מציעה לי כרוכה בקבלה לקביעות שאחריה אני רודפת ללא הצלחה כבר כמה שנים. היא לא הבטיחה לי קביעות מיידית, אך אמרה שהיא תעשה כל שביכולתה כדי שאקבל את הקביעות המיוחלת. היא אמרה עלי דברים טובים בפני ושלא בפני.
העבודה אמנם כרוכה בנסיעה ארוכה יותר לעבודה. ארבעים-ארבעים וחמש דקות במקום רבע שעה, אבל בסך הכל, זה משתלם. היציבות, הבטחון, הארגון הגדול עם ועד העובדים החזק. הידיעה שמרגע הקביעות אני בטוחה ומובטחת, שווה את המאמץ.
אז כאמור הכל התחיל יפה וטוב, התחלנו להניע את התהליך של כניסה מדורגת לתוך הארגון הגדול. תהליך שכרוך בלא מעט בירוקרטיה ובזבוז ימי עבודה והוצאות על נסיעות ללא החזר ותמורה. בסדר. אני מוכנה להשקיע במה שיחזור אלי. אבל בכל השיחות ביננו רק דבר אחד לא סגרנו, את עניין התשלום. כיוון שאני יודעת באיזה סכומים מדובר ובאיזה סדרי גודל לא לחצתי לקבל תשובה מיידית, ידעתי שכיוון שאני מתקבלת שלא לקביעות בתור התחלה, התשלום שאקבל יהיה מעט גבוה יותר מאשר בשלב הקביעות, כיוון שנגרעות ממנו ההטבות הכלולות בקביעות, ואני מקבלת את הסכום המגולם של ההטבות במשכורת עצמה.
היום התקשרו אלי כדי לראות איך מקדמים את התחלת העבודה שלי, צריכים אותי. לוחצים ממקום העבודה שאתחיל כבר.
טוב ויפה אמרתי, אשמח להתחיל אבל יש שני ענינים לא סגורים שאחד מהם זה עניין המשכורת.
אין בעיה, אני אחזור אלייך אמרה המזכירה . וחזרה. עם סכום כל כך נמוך שעשיתי חישוב שעם הנסיעה הארוכה, לא רק שארד דרמטית בהכנסות שלי יחסית להיום, אלא גם אצטרך לשלם על חלק מהנסיעות החודשיות מכיסי, כלומר, העבודה תעלה לי כסף. וזה נראה לי גבול שלא כדאי לעבור. זה די מעליב לקבל הצעה כזו שחורגת כל כך נמוך מההגיון. אחרי כל שנות הנסיון שצברתי. והתואר והקורסים והיכולות והרב גוניות שלי. שלא לדבר על כך שהיום אני מרוויחה בעבודה אחת 10 שקלים לשעה יותר ובעבודה השניה עשרים שקלים לשעה יותר.

עכשיו אני צריכה להתקשר לאחראית המאד נעימה ולהגיד לה אני לא יכולה לעבוד תמורת סכום כזה של כסף.
אני עצובה כי מאד התלהבתי מהאפשרות וכבר יכולתי לראות את זה קורה. חשבתי שאפילו אוכל להניע תהליך של שינוי בחיים בעקבות העבודה החדשה. לא הייתי צריכה לרתום את העגלה לפני הסוסים, זה אף פעם לא נבון.