מתלי מגבות

היתה לי בעיה קטנה. מתלי המגבות שקניתי בכסף רב כשעברתי לבית החדש לא לגמרי היו שווים את הכסף שבהם נקנו וככה הם נראו אחרי שנה וחצי של שימוש:

 

כן, כן, אין פה טעות אופטית הם אכן עקומים עד כדי כך שהמגבות פשוט מחליקות ברגע שמנסים לתלות אותן ליבוש. שזה לא כזה יתרון גדול כשמנסים לתלות מגבות. או לייבש אותן. מאחר ואני עצלנית ידועה וגם מעדיפה להשאיר לגברים משהו לעשות, לא עשיתי כלום, מלבד להתמחות בתליית מגבות לוליינית. 

זה לא נכון שלא עשיתי כלום, חיפשתי מתלי מגבות שווים של יותר משתי זרועות. חיפשתי חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי. עד שיום אחד שמעתי מהמהנדס שהוא קנה בדיוק את מה שאני מחפשת באיקאה ושהוא נוסע לשם שוב ושאם אני רוצה שהוא יביא לי משם, אני צריכה רק לבקש.

הצצתי לקטלוג האינטרנטי של החנות ומצאתי שם בדיוק בדיוק את מה שחיפשתי שבועות רבים ובחצי מחיר מכל מקום אחר. חקרתי את המהנדס שנשבע לי שהאיכות מצויינת ונתתי לו את האוקיי.

עד כאן החלק הקל.

עכשיו מתחיל החלק המסובך, צריך לתלות את המתלים האלו כדי שיהיה אפשר להשתמש בהם. בדקתי וגיליתי שכשהם מונחים באריזתם על שולחן המטבח היכולת שלהם לבצע את עבודתם פוחתת באופן דרסטי. בדקתי וגיליתי שהגמל לא יוכל לבוא להושיע בזמן הקרוב, ועל האחרים אני לא סומכת מספיק. אם אין אני לי מי לי וכל זה, הפשלתי שרוולים וניגשתי למלאכה.

קודם כל פרקתי בזהירות את המתלים הישנים מהקיר, נשארו המחזיקים הטיפשיים שלהם:

 

לא צריכה מחזיקים טיפשיים. בתנועות מברג בטוחות ורגישות פרקתי גם אותם. או אז גיליתי שרק היה נדמה לי שיש לי מקדח שמתאים לקדיחה בחרסינה, והיה מאוחר מידי לסגת, זינקתי לאוטו ובזבזתי חצי שעה בנסיעה וקניה של מקדח עם ראש כחול. החלטתי מראש שאשתמש בחורים קיימים ככל יכולתי וגיליתי שיש רק חור קדוח אחד שאוכל להשתמש בו ולכן עלי לקדוח אחד נוסף.

 אחוזת ביעותי יום שבהם נסדקות החרסינות ונופלות נשברות לרגלי, דימויי אימה של חורי ענק ומקדחה שיוצאת מכלל שליטה הבהילו אותי מאד, אבל התגברתי. (אני מבקשת מהקהל לקום על רגליו ולהריע). קדחתי בנחישות שבהכרה בצדקת הדרך. עבדתי לפי ההוראות הקפדניות והמדוקדקות  שקיבלתי מהגמל:

תקדחי עם מקדח מתאים לחרסינה.

תשימי לב השהמקדחה לא על רטט.

תתחילי בזהירות, תני למקדחה לעשות סימן על החרסינה, ככה היא לא תברח לך.

תרטיבי את החרסינה תוך כדי קידוח על מנת למנוע התחממות יתר.

אחרי שעברת את החרסינה והגעת לקיר את יכולה לחזור לרטט.

אל תפחדי.

 

עבדתי לפי כל ההוראות שלו, אפילו לא פחדתי מהרגע שהחלטתי שבמקרה הכי גרוע תשבר לי החרסינה.

ומה אתם יודעים , זה הלך בקלילות וללא מאמץ. לקח לגמל יותר זמן להדריך אותי מאשר לבצע את הפעולה הלכה למעשה.

וככה זה נראה בסופו של דבר:

 לקח חשוב : ניתן להחביא את טעויות העבר מתחת להצלחות ההווה.

כגודל הציפיות …

כמה שחיכיתי לחופש הזה… התכנון היה לצאת מהשגרה ומהיומיום לצאת מהבית ולהתרחק מכל מה שמזכיר לי עבודה או מחויבות.

אבל כבר נאמר שהאדם עושה תוכניות ומשמיים צוחקים עליו.

הבוקר חופש שלי התחיל בהמתנה לטכנאי חברת הכבלים שיבוא לתקן את הממיר שהושבת יומיים קודם לכן (כן , צריך להמתין יומיים לטכנאי, במוקד לא ראו בעיה וטרחו לומר לי ש"הרי יש לך עוד טלויזיה עם ממיר בבית") היה לי טווח של שעה וחצי שבה הייתי צריכה לצפות לבואו החל משבע וחצי בבוקר. לכן השכמתי קום מוקדם מהראוי ליום חופש, פרשתי את השטיח האדום, אווררתי את היונים להפרחה ושימנתי את החצוצרות רק כדי שהוא יתקשר להגיד לי שיאחר בערך בחצי שעה מעבר לשעת היעד שבה היה אמור להגיע.

הוא אכן הגיע באיחור של חצי שעה שיחק עם הממיר מספר דקות והודיע לי שזו בעיה של תשתיות ושאני צריכה לפנות לאחראי על התשתיות, שבפרפריה שלי זו לא אחריותה של חברת הכבלים. בררתי איתו בעדינות האם יש סיבה הגיונית שבשלה אני מחכה יומיים כדי לשמוע את האינפורמציה הזו?

כנראה שהוא השתכנע מהעדינות שלי, או מהניבים החשופים, כי הוא ביצע את התיקון בעצמו מבלי להכביר עוד מילים.

אחר כך שאלתי לגבי השלט רחוק שלא עובד כמו שצריך. הוא אמר לי ללכת להחליף בדואר. שוב ניסיתי להבין האם זה לא באחריותה של חברת הכבלים, הוא אמר לי שלא אבל חיפש בכל זאת בכליו ונתן לי שלט חדש ותקין. שוב הניבים כנראה.

שילחתי אותו לדרכו כשהוא נושם עדיין ומודע למזלו הטוב והחלטתי לפתוח שוב דף חדש ולהכריז על התחלת היום מחדש.

 

התקשרתי לחברה שהזמינה אותי להתארח אצלה ובררתי מה מצבה והאם היא פנויה ומוכנה לארח אותי. היא התרגשה כל כך לשמוע אותי שהחלטתי לזרז את צעדי ולקדם את צאתי לדרך. לא הייתי בטוחה איך כדאי לי לנסוע כדי להגיע אליה והיא המליצה לי על דרך. ארזתי מעט מטלטלים קניתי כלי הגשה יפים מתנה למארחת, שטפתי את האוטו על מנת שאוכל גם לראות לאן אני נוסעת ויצאתי לדרך.

כמובן שגיליתי שהיא לא נהגה כבר מזמן מביתה לביתי והדרך שהציעה לי היא פתלתלה ומתארכת ולא יעילה. (GPS פועה, GPS, אמר הקול הקטן במוחי ולא בפעם האחרונה) לא נורא, הרי החלטתי שאני חיובית ושמחה. יש מוזיקה סבירה בזמנים שהרדיו קולט איזו תחנה והיום יפה ואני התכוונתי ליהנות ויהי מה. 

 

אחרי שעה ארוכה (שעה וחצי למען האמת, חצי שעה יותר ממה שהייתי אמורה לנסוע) הגעתי לכניסה לעיר שבה היא גרה, דרך מחלפים גדולים ושלטי ענק שפרובינצאלית כמוני רק נבהלת מהם. כל הדרך הייתי בטוחה שאני מתברברת למרות שנסעתי בידוק כמו שהייתי צריכה. אין ספק שGPS היה פותר את המתח המיותר הזה.

התקשרתי לקבל הנחיות איך להגיע אליה הביתה והופתעתי לשמוע אותה אומרת שהגעתי ממש מהר שהיא לא חשבה שאגיע כל כך מהר. לי זה לא היה מהר, אבל מילא.

כשכבר הגעתי אליה הביתה היא נראתה עייפה וחסרת סבלנות, עד כדי כך שדי מהר הפצרתי בה שתלך לנוח ושנדבר אחר כך. היא הלכה לנוח וקמה אחרי יותר משעתיים. שעתיים שבהן חשתי פחות מנוח להסתובב בבית שלה ושל בעלה החוזר בתשובה ולכן נשארתי רוב הזמן בחדר שהקצתה לי.

בסופו של דבר היא קמה ושאלה מה אני רוצה שנעשה. מאחר ודיברנו מראש שנצא בערב, אמרתי שאני מקווה שנצא בערב כמו שקבענו. היא נאנחה ואמרה שזה שבוע נורא קשה ושהיא תנסה להשיג מישהו שישמור על הילד. 

בעצלתיים ובאי נחת התחילה להתקשר לפה ולשם. אחרי שעתיים היא מצאה. שעתיים מורטות עצבים למדי שהיו מלוות בפרצוף של "אין לי כוח לכל השטויות האלו ומי בכלל ביקש כזה בלאגן". 

בשלב הזה הצטערתי שנעתרתי להפצרותיה המוקדמות לבוא כדי להשאר, התוכניות הראשוניות שלי היו לבוא לדבר איתה עד שנגמר לנו האויר ולהמשיך או הביתה או לחברים אחרים. אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע והתחננה שאשאר לישון כדי שנוכל לצאת לפאב ולשתות ולחזור אליה הביתה בלי דאגות.

בסופו של דבר היא מצאה בייביסיטר ויצאנו לפאב. אלה היו השעתיים הטובות יותר של כל היממה. באמת דיברנו המון, בעצם היא דיברה ואני הקשבתי. אבל היה בסדר ונזכרתי שוב למה רציתי לבוא אליה.

חזרנו לביתה רגע לפני שהפכנו לדלעת והלכנו לישון.

בבוקר חזרה ההבעה העייפה והטרודה,הייתי צריכה לדרבן אותה לצאת מהבית כי נראה היה שהיא מוכנה לשבת בחוץ ולעשן סיגריה אחרי סיגריה עד שיגמר היום. רציתי גם לברוח מאמא שלה שבאה לסדר לה את הבית ובמקום זה נעצה אותי לכסא במונולוג אין סופי.

יצאנו להסתובב קצת, אכלנו ארוחת בוקר באיזה בית קפה, אחר כך עברנו בין חנויות עד שמהר מאד חזרה ההבעה העייפה ושוב איבד הבילוי מטעמו ולכן קיצרתי אותו וחזרנו הביתה, שם ארזתי את מעט מטלטלי אמרתי יפה שלום ונסתי על נפשי הביתה.

הנסיעה הביתה היתה מעייפת ומתישה ואפילו השירים שהרדיו קלט לא היו טובים.

בסופו של דבר זה לא היה חופש ולא בריחה, חזרתי מותשת וסחוטת אנרגיות ובהרגשה של כובד ואי נוחות. סתם בזבזתי יום יקר מהחיים על משהו שלא רק שלא נהניתי ממנו אלא אף גרם לי לאי נוחות גדולה רוב הזמן.

כגודל הציפיות גודל האכזבה.

עייפות החומר

אני מותשת, אולי בגלל זה הרמתי לפני שבוע את הקול בעבודה. בדרך כלל אני לא עושה כאלה דברים.

הגעתי גם למצב שכל מה ששותפתי לעבודה עושה – מעצבן אותי. שזה סמן ימני לכך שמשהו ממש לא בסדר, בדרך כלל אני סלחנית ורגועה כצנונית במקרר. אבל בימים האחרונים אני ממש על הקצה.

בהתחלה האשמתי את המחזור שבושש לבוא, ואחרי שהוא הגיע סוף סוף חיפשתי את מי להאשים ולא כל כך מצאתי.

הנקודה העיוורת שלי גדלה למימדי ענק כאלו שהייתי צריכה שמישהו אחר יגיד לי שאני צריכה חופש דחוף.

לזכותי יאמר שמייד אמרתי-נכון.

הודעתי שאני עומדת להעדר מהעבודה ליומיים שלמים, לא ביקשתי, פשוט הודעתי. אבל לאור העובדה שאני כל הזמן כועסת על כולם, כנראה שמקבלים את זה פה בהקלה גדולה. מייד אמרו לי שאין בעיה וכן בטח, מגיע לך חופש. במחשבה שניה אולי אפילו אמרו את זה מהר מידי.

בכל אופן בעוד יומיים, אור ליום רביעי, אני לוקחת את עצמי ולא הולכת לעבודה.

במקום זה אסע לבקר חברה באיזור המרכז (הבת שלה מתגייסת, יש לה חדר פנוי והיא נשבעה שהוא מחכה רק לי) היא הבטיחה לי בילוי כמו שרק עיר גדולה יכולה להציע.

לא יזיק לי לברוח גם מהבית קצת.

מיד אחרי שאמרתי לה כן נזכרתי למה אני לא עושה את זה אף פעם ומיהרתי לחפש בייבי סיטר לתולעת ולדוגמנית. ללילה אחד אפשר להסתדר.

 

אז אם יש למישהו רעיונות לבילוי באיזור המרכז, אשמח לשמוע.

פועה הולכת לקרוע את העיר!

או שלא.

 

(תמונה שמופיעה בגוגל תחת הכותרת לקרוע את העיר)

יום פחות מוצלח

יושבת בעבודה ורוצה הביתה.

מדממת כמעט למוות אחרי איחור של שבוע.

כואבת לי הבטן, אבל הלב עוד יותר.

אני מתגעגעת ולא יודעת למי. או למה.

מרגישה מיותרת בתוך זמן יקר ומבוזבז.

רוצה להכנס למיטה ולהיות במקום אחר לגמרי.

לצאת מעצמי ולא למהר לחזור.

להיות מישהו לגמרי אחר.

לא להיות אני.

הכל סתמי ודביק וחסר טעם.

ומשעמם ומייגע וצפוי ומשעמם ומתיש.

ומה אני מייללת, תיכף אני אתן לי סיבה.

סתם קוטרית.

החיים שלי דבש ואני לא מעריכה.

יש אנשים שהיו שמחים מאד להיות במקומי.

זה רק גורם לי להרגיש יותר כפוית טובה.

 

וכל הזמן יש את הקול הזה שאומר,

שתיכף זה יעבור ואני ארגיש פחות עצובה.

שזה בטח בגלל המחזור או משהו.

או בגלל שהתעוררתי בארבע בבוקר,

ולא הצלחתי לחזור לישון אחר כך.

מרגיז אותי שאפילו להיות עצובה אי אפשר,

בלי שאיזה קול הגיון יהדהד לי בראש.

דברים שרואים בהליכה 8#

איך קרה שבספטמבר אני הולכת? הרי בקיץ אני לא הולכת , בערך מתחילת יוני נעשה חם מכדי לצאת להליכה. גם בערב הטמפרטורות לא יורדות לרמה הגיונית שמאפשרת יציאה לפעילות גופנית נמרצת כמו זו החביבה עלי. טוב, אולי חביבה זה קצת קיצוני. הפעילות לא חביבה עלי כל כך, אבל אני מכירה בערכה וגם מעדיפה אותה על אחרות, וגם מריגשה רע אם אני לא מקיימת אותה במועדה. לא חשוב, בכל אופן, בקיץ אני לא הולכת. זה מתחיל ביוני ונגמר בערך באוקטובר, רק אז אפשר לחזור ולנוע רגלית בלי סכנת גסיסה מיידית.

לעומת הקיץ הקודם הקיץ הזה כמעט צונן. בחודש הזה בשנה שעברה היה כל כך חם שהסבל האנושי היה כמעט ניתן למישוש. אבל לא בגלל זה חזרתי ללכת. הו לא, העדפתי להשתעמם כמעט עד טביעה ולא להזיע עד כמעט סנטימטר נוסף לכנרת. העדפתי את הנדנוד הטורדני של התנועות המונוטוניות והבריחה אל מחשבות וחלומות רק כדי להתנער בבהלה ולדעת ששוב איבדתי את הספירה ולכן אני חוזרת לספור מהבריכה האחרונה שספרתי בוודאות ולכן אולי מוסיפה לעצמי עוד 2 בריכות, אבל בטוח לא מפסידה שתיים. בכלל תכננתי לראות את נובמבר באופק לפני שהמים יהפכו לקרים מידי וההליכה למזמינה יותר, אלא שאז נכנסה לחיי הדוגמנית הענוגה הרגישה לחום, שצריך לטייל איתה קשורה ברצועה, בשעות ללא שמש ישירה כדי לשמור על שלמותה.

בהתחלה הייתי הולכת לשחות ואחר כך יוצאת להליכה, ואז גיליתי שהיא בכזה כושר גרוע שחייבים להכניס אותה לכושר, לכן התחלתי לדלג על השחיה ובמקום זה הארכתי את הטיולים בכל יום בקצת. 

התחלתי לקחת איתי בקבוק מים כדי שיהיה לי במה להרטיב את הכלבה אם יהיה לי נדמה שהיא מתחממת מידי. הפסקתי לקשור אותה ברצועה בזמן ההליכה אחרי שבוע בערך, אני לא מאמינה ברצועות, קצב הליכה אנושי זה לא קצב הליכה טבעי ונכון לכלב ולכן התחלתי לשחרר אותה ברגע שיכולתי לסמוך על זה שבאופן עקרוני היא כנראה תבוא אחרי. 

היום הלכנו לשביל של ההר בפעם הראשונה:


רצה קדימה בהתלהבות , לא יודעת לשמור כוחות עדיין, עוד לא למדה כלום מהתולעת שכרגע משתרכת מאחור.


עוצרת ומסתכלת אחרוה בפרצוף של: נו אתן באות? מה קורה איתכן?

 

 

נו, התולעת כבר פה, ומה איתך?