ברגע שלפני הידיעה יש מספיק זמן כדי לברוא עולם ולהחריב אותו.


ברגע שבין ההבנה שרעידת אדמה דרגה 9 עומדת לפקוד את העולם הפרטי הקטן והעדין לבין רעידת האדמה עצמה, יש המון זמן לחשוב.


זמן שבכל הזדמנות אחרת לא היה נספר ולא נחשב. מן הינד עפעף או נשימה ארוכה, זמן שמספיק ללגימת קפה או שתיים, קריאה של כמה שורות בספר שמונח ליד המיטה, לקצת פחות מפרסומת אחת בטלויזיה, זמן קצר.


מהרגע שנאמרות המילים שאומרות שהנה הנה תתרגש רעידת אדמה ועד שנאמרות המילים שמהוות את הרעידה הזו ,יש זמן שהוא מחוץ לזמן.

ההבנה שהנה העולם הולך לרצד ולהשתנות בשניה אחת מבהילה עד בחילה ונשאר רק לדעת מה הגורם ובאיזו עוצמה תרעד האדמה ומה יחרב ומה ישאר על כנו ואת מה ניתן יהיה לשקם . ואילו שריטות ובקעים וצלקות ישארו אחרי הרעש.


המון קולות מתחילים לצעוק בפנים. צועקים ומנחשים שמות של אסונות וזוועות, הגרועים ביותר שניתן לתאר ומעל כולם קול אחד שאומר – לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. כי אולי אם לא יאמרו המילים בעצם לא יקרה כלום. אם אני לא רואה אותך, אתה לא רואה אותי.


והפה אומר – תגיד כבר. כי ההמתנה הזו היא כמו אין סופית והגוף המשותק והדופק ההולם והנשימה השטוחה והמהירה מבקשים לדעת מה קרה, עד כמה חמורה הגזירה.

ולבסוף, אחרי נצח שלם, המילים נאמרות והעולם נרעד ומשתנה.


לפעמים מעט ולפעמים הרבה, תלוי במה שנאמר ובמה שקרה. ובזה בדיוק תלוי גם תהליך החזרה לשגרה בעולם שהשתנה.


תיכף אשוב.

בא לי לבכות , בא לי לצעוק, לשבור משהו, לפרק, לעוף כמו סופרמן ולהחזיר את הזמן מספיק אחורה כדי לתקן.

התבקשתי במפורש לא לכתוב על הגורם, אז אני לא כותבת.

אבל בכל זאת בא לי כל הרשומים למעלה ועוד כמה.

את הרוב אני לא יכולה לעשות, אז כשאני לבד, אני בוכה.

חזרתי לקרוא

חזרתי לקרוא ספרים.

אחרי שנה או אפילו יותר שבה בקושי קראתי, אני מתחילה לחזור לעצמי.

בשנה הזו בהיתי בטלויזיה לא מעט, והשתעשעתי במחשב הנייד לא מעט וקראתי מאד מאד מעט .

את רוב הספרים שקראתי דחיתי בשאט נפש הגובל בעלבון לאינטלגנציה לאחר שמשכתי מספר מועט של עמודים.

גם הספר שהחזיר אותי אל הקריאה הרגיז אותי.

קניתי אותו בהנחה המיוחדת שיש למועדון החברים של סטימצקי. היה כתוב עליו שהוא רב מכר שתורגם לעשרים שפות. מותחן וכל זה. התאים לי ספר מבדר שכזה. התאים מעולה עד שפתחתי אותו, משם זה רק התדרדר. כזה ספר גרוע, צפוי מוגזם ומעצבן לא קראתי מזמן.

מה שמרגיז זה שאף אחד לא הזהיר אותי שמדובר בספר כל כך גרוע. רק של מנת שתדעו לא לקנות ,מדובר בספר חשוב על מספר בקישור יש ביקורת בעיתון הארץ, גם מהביקורת הזו לא ניתן להבין באיזו נפילה מדובר.

אך למרות שהספר גרוע מאין כמוהו נהניתי להתעצבן בכל עמוד ובכל שורה, התרעמתי והתמרמרתי והתחמצתי ובכל זאת קראתי עד לשורה האחרונה.

מייד אחר כך פתחתי את הספר חלופיים של מייקל מרשל. שהוא כל כך חכם ומצחיק וגאוני ולא צפוי ומסובב את המוח שהעונג שהוא גורם גובל ברטטים פיזיים ממש. ולראשונה מזה יותר משנה החזקתי ביד ספר שלא הצלחתי להניח אותו מהיד. עונג צרוף. זה הספר היותר ותיק שלו שתורגם לעברית שאיכשהו נפל לי בין הכסאות כשקראתי את כל האחרים. איזה מזל ואיזה כייף.

אחריו נגשתי בחשש מסויים לאישה במידות טובות אבל גם ממנו נהניתי, למרות שלא מצאתי קשר בין הכתוב על גב הספר לבין תוכנו, כאילו מישהו קרא כמה דפים ראשונים בספר והחליט משם על מה מדובר. הספר עוסק בבחורה יפה וחכמה טורפת גברים כביכול. הכל כביכול, כי אין סטראוטיפ נשי שהיא לא מדביקה לעצמה בסופו של דבר למשל, האשה העצמאית והחזקה שאינה זקוקה לאיש שנתלית במשפחתה ובגבר המושלם. על גב העטיפה כתוב על אשה שמסרבת להפוך לקורבן, ובכל זאת מדובר באשה שנאנסת שלוש פעמים במהלך הסיפור ולמרות שהיא מנסה להתעלם מהתחושות היא סובלת מההשלכות באופן מיידי וחד משמעי. ועם כל אלה, הספר כתוב קולח ונעים שלא לדבר על אירוטי וקורץ לספרים אחרים. מה גם שקיבלתי את הספר מהגמל…

ועכשיו, אחרי כל השמחה הזו התחלתי את הגרדום שבקרחת היער, שהוא הספר השני של אלן בראדלי שעוסק בעלילותיה של פלביה דה לוס. גם הספר הראשון  – המתיקות שבתחתית הפאי מתוק ומקסים. הקסם לא אובד גם בספר השני , אי אפשר שלא להתאהב בפלביה המתוקה והחננית מאד וההומור העוקצני ומעט מרושע הוא תענוג מתמשך.

עכשיו אני מסתכלת על ערימת הספרים שעוד לא פתחתי בשמחה גדולה ובצפיה שלא הרגשתי כבר זמן רב.

ראיון עבודה

אז  נסעתי לנתניה, דווקא מצאתי את המקום בקלות, ככה זה כשאשה מסבירה לאשה. בלי בלבולי מוח של מטרים וכיווני אויר, רק הסבר פשוט כמו: תפני ימינה ברמזור הראשון אחרי איקאה, אחר כך יש בניין בצבע כתום וכן הלאה.


הרבה יותר מסובך היה למצוא חניה באיזור. אין כזה דבר. שכחתי איך זה. בסוף עמדתי חצי על אפור וחצי על אדום לבן וקויתי לטוב, החלטתי שאני לא אאחר לראיון עבודה ויהי מה.


באמת הגעתי חמש דקות לפני הזמן, והתבקשתי לחכות במטבחון של המקום עם עוד שתי מועמדות. עשיתי לי קפה וחיכיתי. אחרי כמה דקות האוירה התידדה לה והתחלנו לשוחח. מייד הבנתי שלמרות שיש לי פחות שנות ותק משתי המועמדות האחרות, הן לא ממש מהוות תחרות עבורי.  אחת העובדות במקום נכנסה למטבחון להפסקת אוכל והצטרפה לשיחה. דיברנו על הנסיון האישי בעבודה וכל אחת תיארה מקרי גבורה כאלו ואחרים. גם אני.


כשהעובדת סיימה את הפסקת האוכל שלה היא חזרה לעבודה ואחרי כמה דקות חזרה למטבחון כדי להתייעץ איתי בנוגע לאיזו סוגיה שעלתה באותו הרגע, עניתי לה כמיטב ידיעתי ויכולתי והיא אמרה – הלוואי שתבואי לעבוד פה.


אחרי עוד כמה דקות נמאס לי לחכות והלכתי לחפש את חדר הראיונות. מצאתי אותו , דפקתי על הדלת, הפרעתי למראיינות לשוחח שיחת חולין, ונכנסתי.


הנוהל הרגיל של ספרי על עצמך ואנחנו נספר על העבודה עבר בקלילות. היה לי ברור שאני בדיוק מה שהם מחפשים. וכשאני כל כך בטוחה בעצמי לאף אחד לא יכול להיות ספק. אני יודעת שאני נשמעת שחצנית נורא עכשיו, אני לא הכי טובה בעולם, אבל שם הייתי הרבה מעל כולם.


אחת המראיינות נתנה לי דוגמא של ידע שנדרש בעבודה בצורת שאלה, כדי שאסביר לה. אז הסברתי לה ואחר כך גם תיקנתי אותה לפי העדכון האחרון שהיא לא היתה מודעת לו.


קיבלתי דף עם הדרישות של העבודה. הקורס המקדים ההכרחי, השכר לפי שעות ומספר טלפון של מישהי שגרה יותר רחוק ממני ממקום העבודה על מנת שתסביר לי איך היא עושה את זה ותראה לי שזה אפשרי.


המשכורת טובה, אבל אני לא יודעת איך אני אדחוף עוד שעות עבודה שבועיות (מינימום 12) פלוס נסיעה של שעתיים וחצי לשני הכיוונים.


לא בטוחה שזה לא יגמור אותי פיזית. העבודה עצמה נראית לי מרתקת וכייפית.


אפשרות נוספת זה לחכות שיפתחו מקום דומה בחיפה, חיפה קצת יותר קרובה לי.


או לבדוק אפשרות לעבוד מהבית (זה אפשרי הם אמרו, אבל רק אחרי שנה וחצי שנתיים נסיון).


החלטתי לדבר עם ההיא שגרה רחוק מהעבודה, לשמוע מה יש לה להגיד ולהגיע בכל מקרה ליום המבחן הממיין ואז להחליט.


קיבלתי נושאים ללמוד למבחן הממיין, צחוק מהעבודה, הלחם והמים וכוס התה שלי גם.


אז בנתיים החלטתי לא להחליט.

ענינים על סדר היום:

הלכתי אתמול למשרד הפנים, כדי להסדיר את עניני האקדח, כי אזרחית שומרת חוק אני.

אלא שמחלקת כלי יריה לא קיבלה קהל אתמול, למרות שמשרד הפנים בכללותו קיבל קהל, הם דווקא לא. וכמובן שזה לא פורסם בשום מקום, מלבד בפתק קטן מודפס, קטן מכרטיס ביקור, שקיבלתי מאחד מפקידי הרישוי של מחלקת כלי יריה , אחרי ששדפקתי על הדלת.

הוא פתח את הדלת והודיע לי שאין קבלת קהל ושאבוא ביום אחר. ושאני יכולה להתקשר בין השעות 13:30- 15:30 בימים לא ברורים במהלך השבוע ומובטח לי שלא אענה.

לא עזרו לי תחינות , זה לא שהוא לא רוצה לעזור לי. זה שפשוט הוא לא יעזור לי. וזהו. מספיק הפתק הזה שהוא טרח להגיש לי, ועכשיו אני מוזמנת ללכת.

אז הלכתי ובחמש דקות בדיוק הספקתי לחדש את הדרכון שלי ואת תעודת הזהות המצ'וקמקת.

אני קצת מצטערת שלא היו לי עוד כמה תעודות לחדש, כבר הייתי בשוונג וגם הצטלמתי כל כך מוצלח שזה לא יאמן. בפעם הראשונה בחיים שאני מרוצה מתמונה שלי, טוב, מרוצה זו מילה גדולה, אני אתפשר על לא נגעלת.במהלך החלפת תעודת הזהות נשמט לי כרטיס האדי שלי מה שעורר שיחה ערה בין הממתינים על חשיבות תרומת איברים, כך שנסיעתי לשם לא היתה בזבוז זמן מוחלט.

חידוש הדרכון ותעודת הזהות עלו לי 265 שקלים, שזה כמעט תשלום הוגן לחמש דקות עבודה שהשתי על הפקידה. הלוואי עלי תעריפים כאלו לדקת עבודה.

סיכום ביניים:

1.עניין הרשיון של האקדח לא מסודר גם אחרי שלוש נסיעות מתוכננות (שתיים למשטרה ואחת למשרד הפנים).

2.יש לי דרכון חדש ומצוחצח עם תמונה יפה

3.ואין לי סיבה להתבייש להציג גם את תעודת הזהות שלי.

 

אחר כך עצרתי בסלקום והפקדתי את הטלפון לתיקון , המצלמה שוב לא עובדת (שמתם לב שכבר כמה זמן אין פוסטים של דברים שרואים בהליכה?) הפעם חיכיתי דקות בודדות עד שהגעתי לנותנת השירות שענתה לשם ההורס – כוכבית. כוכבית שעובדת בסלקום. כמעט בכיתי. אמנם חיכיתי דקות מועטות בלבד, אבל שילמתי על זה בכך שכוכבית העבירה לי רק באופן חלקי את זכרון מספרי הטלפון כשנתנה לי טלפון מכוער חלופי כך שעכשיו כל האנשים מר' – ת' נמחקו לי ואין דרך לשחזר. גיליתי את זה רק כשהגעתי הביתה, מאוחר מידי.

סיכום ביניים מספר 2:

יש לי טלפון חלופי עד מחר ואיבדתי מספרי טלפון חשובים ויקרים בלי אפשרות לשחזר.

 

ומחר אני נוסעת לראיון עבודה, בנתניה מקום רחוק יחסית מהבית.

הסיבה לחיפוש העבודה היא שאני מאד סובלת בעבודה השניה שלי, משהו במקום עצמו ובאנשים שנמצאים בו גורמים לי למצוקה קשה בכל פעם שאני צריכה להגיע לשם – כלומר פעמיים בשבוע. אני רוצה ללכת משם והם לא רוצים שאלך.

אחרי ראיון העבודה מחר אהיה קצת יותר נחושה אולי. אולי לא.

אני עדיין לא יודעת באיזה תנאים מדובר. אני די בטוחה שאשטח פה את לבטי ברגע שיהיו לי קצת יותר נתונים.

סיכום ביניים מספר 3:

אתם מוזמנים לאחל לי הצלחה או לפחות להזמין אותי לקפה של אחרי הראיון שמתקיים באיזור התעשייה של נתניה ליד איקאה , תנוח על משכבה בשלום.

 

 

לירות או לא לירות, זו השאלה.

קיבלתי חידוש לרשיון האקדח שלי ומאז אני מתלבטת מה לעשות איתו.


מחד האקדח שוכב כאבן שאין לה הופכין בבית. הוא כבד מכדי לשאת אותו בתיק, שלא לדבר על חגורת המכנסיים. מלבד זה , רק לא מזמן, בחידוש רשיון הקודם, לפני כשלוש שנים, גיליתי שהוא מקולקל. משהו בנוקר, או אולי לא. בכל אופן, לא יורה.


ידעתי שיש לי המון זמן לחשוב מה לעשות ולכן לא עשיתי כלום. עד שהופתעתי לגלות שחלפו להן שלוש שנים (נדמה לי שזה שלוש שנים) והנה עלי לחדש את הרשיון שוב. תמיד מפתיע אותי כמה מהר חולף הזמן כשלא רוצים להתעסק עם משהו ודוחים את החשיבה עליו.


אבל חידוש רשיון כרוך בירי במטווח והאקדח הרי גרוטאה. ואם אני רוצה להחליף אני צריכה ללכת לקנות אחד חדש ואין חנות נשק קרובה אלי (ככה זה בפריפריה) והזמן הולך ואוזל וגוועלד.


אז אולי לוותר עליו וזהו. רק שלוותר עליו כרוך בויתור על הרשיון שהשגתי בעמל די רב אי אז, כשהחלטתי שלא אלך כצאן לטבח בתקופת פיגועי הירי. וחוץ מזה הפסימים שביננו רואים שחורות וצופים צרות מצרות שונות לקראת ספטמבר, אז אולי שוב אזדקק לאקדח על מנת שלא להרגיש בטוחה יותר.


זה היה משפט לא ברור, האקדח לא גורם לי להרגיש בטוחה יותר, אבל חסרונו גורם לי להרגיש בטוחה פחות.


כל כך הרבה התלבטתי והדחקתי ושכחתי את עניין החידוש שלפתע עבר הזמן וגיליתי שנשארו לי שלושה ימים עד שיפוג תוקפו של הרישיון האמור. סיפור חיי, אני אומרת לכם.


כאזרחית טובה ושומרת חוק החלטתי לנקוט בשיטה הידועה של ההשהייה וחוסר ההחלטה ולהפקיד את האקדוח בידי המשטרה. לכן נגשתי לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגורי וביקשתי להפקיד.


שוטרת עייפה בדקה את רשיוני והודיעה לי שהיא לא יכולה להפקיד את האקדח , כי עוד לא פג תוקף הרשיון שלי ושאבוא יום אחרי שהוא פג והיא תעשה את זה בצי'ק צ'ק. התחננתי שתחסוך לי נסיעה חוזרת, כי מדובר פה בשלושה ימים בלבד. אבל לא. חוק הוא חוק ובירוקרטיה היא בירוקרטיה. על כן נשאתי היום את אקדחי בניגוד לחוק ללא רשיון בתוקף במשך יום שלם, באדיבותה של משטרת ישראל.


לבסוף הפקדתי, וחשתי מיידי הקלה כאילו עול כבד ירד ממני. אחר כך הבנתי שבאמת נעשה לי קל, כי האקדח הזה הכביד עלי כל היום.


עכשיו יש לי 18 חודשים לחשוב ולהחליט האם אני רוצה אקדח ואם כן איזה. לאחר מכן, ישמידו את אקדחי או יעשו בו מעשים מגונים אחרים בלי לשאול אותי.

בלי שום קשר, הגמל אמר לי בסופ'ש, ככה בלי שום קשר לכלום שהוא חשב שהיה מכניס אותי לצוואה שלו אם היתה לו כזו או אם היה לו רכוש וכסף לחלק אחרי מותו. עד עכשיו אני תוהה על האמירה הזו.

ובלי שום קשר, או אולי עם, החידוש של רשיון הרכב עומד על הפרק. מעניין כמה מהר יחלוף החודש שנותר לי והאם אעשה משהו בעניין ההכנה לטסט והטסט עצמו לפני שישארו לי יום או שניים בלבד.