מחשבות על הסדר

אני לא אוהבת את פסח, זה החג הראשון שהייתי תולשת מלוח השנה לתמיד.


חג רשמי ומפחיד ומלא ציווים ואיסורים. חג שכופה עלייך דברים שלא היית עושה בשום זמן אחר.


חשבתי שזו רק אני , אבל מסתבר שכולם חוששים קצת מהחג הזה. בין אם הם שומרי מסורת ובין אם לא. כל כך הרבה אסור ומותר חד משמעיים יש בחג הזה, בעיקר אסור.


קשה לי לראות את המשמעויות היפות של החג, של קידוש ערך החירות והמאבק עליה, המשמעויות הללו מוסתרות בהר ענק של מצות, חמץ , חרוסת ומרור. תמיד נדמה לי שכל עניין כוסות היין הוכנס רק כדי שאנשים יוכלו לצלוח את הסדר בשפיות יחסית, עמומי חושים במקצת ופחות רגישים למצב הדחק שהסדר יוצר באופן טבעי.

בסוג של הצטרפות מקרים יצא שבחג הזה אני לגמרי לבד.


לא כל כך חשובות הנסיבות המשפחתיות, עובדתית אני לבד.


אפשר לחשוב שזה לא כל כך נורא, שהרי אני שונאת את החג הזה. ובכל זאת , התחושה של להיות לבד בזמן שכו-לם ביחד, די מפחידה אותי. אין לאן לצאת ואין לאן לברוח עד שהלילה הזה יעבור.


תלם יודע שאני לבד ולכן הוא הודיע לי שאני באה איתו למשפחה שלו, שמצידה הודיעה שהיא שמחה מאד שאני באה לסדר.


המחשבה על ליל סדר במשפחה אחרת, רחוק מהבית מעוררת בי חלחלה, אבל בשקלול של מה יותר גרוע, נראה לי שהכי גרוע זה להיות לבד ושמספיק יין ירכך את הערב ואת הסדר כולו. כבר עשינו את זה בעבר בכיוון ההפוך, הוא בא איתי למשפחה שלי והיה סביר לגמרי.

אלא שקמתי היום בבוקר עם סחרחורת קלה, לא כזו שמכריחה אותי לשכב, אבל בהחלט כזו שמכריחה אותי להתיישב ושמעוררת בי בחילה קלה עד בינונית, כך שהתקשרתי לתלם להגיד לו שזה המצב כרגע  ושנכון לעכשיו אני לא במצב לנסיעה ובילוי בחברת בני אדם.


אולי זה יעבור עד אחר הצהריים, שאז אנחנו אמורים לנסוע ואולי לא.


אולי גם אם זה לא יעבור אצליח להתגבר על ההרגשה הלא טובה, רק בשביל לא להשאר לבד בבית בחג.


ואולי אני צריכה להשלים עם המצב. בחג הזה אני לבד, לבד, לבד.