חמש דקות.
אולי ארבע דקות.
זה מה שלקח הביקור אצל האורים והתומים של בעיות הגב.
יש לו שלושה חדרים והוא עובר בינהם כסרט נע, לא ממש מקשיב ובטח לא שומע.
קובע את דעתו בחצי הדקה הראשונה ואומר אותה בלי להניח לאף אחד אחר להשמיע מילה.
נכנס לחדר, שלום לכולם (בחיוך שרמנטי, חבל על הזמן כמה שרמנטיות יש עליו) מה הבעיה.
כואב לי הגב, אני אומרת עברתי ניתוח גב ו..
בואי, תעמדי, תתכופפי לפה, עכשיו לפה, תחזרי, עכשיו תתכופפי לפה. עוד קצת. זהו.
באמצע הכניסה המזכירה את הראש לחדר והם שוחחו קלות על תאריכי החופשה שלו. מקצועיות צרופה. איפה האסרטיביות שלי כשצריכים אותה?
אני מוציאה את הדיסק של צילום הרנטגן, הוא מכניס אותו לכונן וכבר מסביר לי מה תכנית הטיפול.
מבט חטוף לצילום והוא מסיים את התוכנית.
תעשי הידרותרפיה.
תעשי פלדנקרייז אישי.
תקני חגורת גב יפנית.
תעשי צילום רנטגן עם הוראות מדויקות שאני נותן.
תעשי צילום CT.
אחר כך אם עדיין כואב לך, תחזרי.
אל תהיי סקפטית, היום יפה, השמש זורחת. יהיה בסדר.
נסיונות שלי לשאול שאלות ולהבין הבנות כלשהן נתקלו באמירה חד משמעית שאין לו תשובות. תעשי את כל מה שביקשתי ואם עוד יש כאבי גב תחזרי ואז אני אדבר איתך. אני עכשיו לא אומר לך שצריך ניתוח (ניתוח???!!!). פה כבר נזכרתי באסרטיביות שלי וניסיתי להשתמש בה, אבל הוא לא עצר כדי להתרשם ממנה, פשוט המשיך הלאה, לחדר הבא.
בשביל חמש דקות, אולי ארבע, הפסדתי יום עבודה, הרבה דלק, מאה שקלים על הביקור במרפאה (קופת החולים שילמה את השאר) עשרים שקלים על חניה ומאה ועשרים שקלים על אוכל שאכלנו יוגה ואני בדרך.
מילא הייתי מקבלת איזה תשובות, אבל לא קיבלתי. גם לא נחמה. גם לא אוזן קשבת.
בדרך חזרה עצרנו באיזה מרכז קניות שלא היינו בו מעולם והסתובבנו בו שעתיים לפחות. יוגה מצאה לה איזה פונצ'ו מקסים להתעטף בו ואני מצאתי צפרדע יפה לאוסף ההולך וגדל. וכל הדרך צחקנו ודיברנו והיתה ביננו את אותה הבנה בלתי מדוברת ותקשורת שמשדרת על אותו גל. כמו שיש ביננו תמיד.
אני אוהבת לצאת ליום כייף עם יוגה, שלא משנה מה עושים בו, תמיד חוזרים ממנו בתחושה של התרוממות רוח ושמחה ונקיון נפשי מיוחד.
כשהגענו הביתה אמרתי לה תודה שבאה איתי והיא מצידה השביעה אותי שאזמין אותה שוב כשאני נוסעת לאורים ותומים אחרי הצילומים למיניהם.
העובדה שיוגה נסעה איתי היתה שווה את הכל.
על קצות האצבעות 