רהיטים חדשים

באמצע השבוע הגיעו הרהיטים שקניתי כאשר חיפשתי רהיטים לאחותו של הגמל.

התקשרו אלי מהחנות ושאלו אם זה בסדר שהמוביל יגיע אלי הביתה בשעה אחת בצהריים.

זה בסדר? זה מעולה, זה תירוץ נפלא לקצץ את יום העבודה פלאים ולחתוך הביתה מהסיבות הכי טובות.

הגיע מוביל שגילו נושק לגיל של אבא שלי, במכונית סובארו סטיישן כל כך ישנה שפלא שהיא מצליחה בכלל לנסוע. איכשהוא הוא הצליח לדחוס לתוכה את שידת המגירות (הקרויה גם קומודה ) הלא קטנה שקניתי וגם את שידת הלילה הקטנה קצת יותר.

שתיהן עטופות בנייר מגן מיוחד.

ליבי נכמר על האיש הלא צעיר ומייד הצעתי את עזרתי בלסחוב את השידות הביתה.

לא, לא שכחתי את הגב הדפוק שלי, אבל אם איש שיכול להיות אבא שלי יכול לסחוב כאלה דברים כבדים, אז מה אני מרחמת על עצמי?

הוא סרב בכל תוקף, הכניס אותן הביתה, התעקש לא לוותר לי והביא אותן ממש לתוך חדר השינה.

על השידה הישנה בחדר השינה עומדת הטלויזיה הענקית שלי, 29 אינטש של פעם ששוקלת מעל עשרים קילו.

את רוצה להעביר את הטלויזיה ולהחליף שידות? הוא שאל

כן, אמרתי אבל אני אעשה את זה אחר כך, תודה.

לא אחר כך, מה את מתביישת? אני אעשה את זה.

לא צריך, זה כבד, אחר כך יבוא מישהו שיעזור לי.

אולי לך זה כבד, לא לי.

אמר והרים את הטלויזיה המפלצתית, העביר אותה בעדינות לשידה החדשה, להמנע משריטות.

אחר כך אמר  שהוא מביא את החשבונית שאני צריכה לחתום עליה ושאכין את דמי ההובלה , כפי שסוכם בחנות.

נבהלתי, כי משום מה חשבתי שדמי ההובלה כלולים במחיר שכבר שילמתי ולא דאגתי שיהיה לי מזומן בארנק.

בארנק היו כמה שקלים, ואני בבהלה הולכת וגוברת הפכתי כיסים ומגירות בחיפוש אחרי עוד כסף.

המוביל אמר שלא חשוב ושהוא יקח מה שיש לי ושאני לא צריכה לדאוג. ממש.

בסופו של דבר גירדתי מפה ומשם מאה ועשרים וחמישה שקלים.

התנצלתי עמוקות והבטחתי להביא לו את הכסף לחנות כבר מחר.

את לא צריכה הוא אמר, זה בסדר.

בטח בסדר.

למחרת התייצבתי בחנות עם עשרים וחמישה השקלים החסרים. אני שונאת להיות חייבת.

המוביל היה המום, הוא בטח לא חשב שיראה אותי שוב.

 

מאז אני מתבוננת בשידות החדשות ותחושה של עושר אופפת אותי.

הן יפות כל כך  ומריחות חדשות לגמרי, בריח של עץ אמיתי ועשיר.

התחושה בטח תתפוגג כשאתרגל אליהן.

בנתיים אני מאוהבת בהן.