הלכתי להצלות בקרני X , מאחר ומדובר בקופת חולים שלטת בפריפריה, חיכיתי 40 דקות בתור.
קיבל אותי הטכנאי. שנהג בלקוניות יתרה. מה שלא הפתיע אותי, הייתי אחרונה ביום העבודה שלו.
תעמדי שם. יש גופיה מתחת חולצה?
לא, יש לי חזיה עם ברזלים.
לא שאלתי על חזיה, שאלתי על גופיה. תורידי שרשרת, קחי חלוק, תורידי חולצה וגופיה.
כדאי גם שאוריד את העגיל בטבור, בפעם שעברה זה מאד בלבל את הרופאים.
טוב, בסדר, תתלבשי שם.
התפשטתי ועטיתי חלוק מנייר שקוף לחלוטין. לא ברור לצורך מה קיבלתי אותו, ממילא הוא לא הסתיר כלום.
הטכנאי צילם ופקד עלי ללכת להתלבש.
קצת הסתבכתי עם ענידת העגיל של הפופיק מחדש והטכנאי דחק בי להזדרז.
חיכיתי בחוץ עוד עשרים דקות בזמן שהפקידה ישבה וריכלה עם טכנאי האולטרא סאונד. הם חיכו למטופל האחרון של האולטרא סאונד ולא מיהרו לשום מקום.
מאחר והייתי אחרי עשר שעות עבודה, ללא אוכל בבטן ועם תוכניות נוספות להמשך חיי, ניגשתי אליה ושאלתי האם תוכל לבדוק מה קורה עם הדיסק שלי. היא אמרה, הדיסק פה, אבל צריך פענוח, אני יודעת מתי הפענוח מוכן.
ובכל זאת, הקשיתי, את מוכנה לבדוק האם הפענוח כבר מוכן?
הפקידה קמה בפרצוף שאין לימוני ממנו והתנודדה על עקביה לכיוון חדר הרופא.
כעבור רגע חזרה, את לא צריכה פענוח, כי את הולכת ממילא לאורתופד.
לא טרחתי להוכיח אותה או להתווכח איתה. רק לקחתי את הדיסק והלכתי.
בדרך הביתה התעכבתי לכמה סידורים, הייתי באיזה קניון רועש ולא שמעתי שהסלולארי צלצל.
אחר כך ראיתי שיש לי שיחה שלא נענתה…. מהגמל.
הפתעה הפתעה.
החזרתי לו צלצול והופתעתי עוד יותר לגלות שהוא פשוט רצה לדבר קצת. בדרך כלל יש לו סיבות מעשיות כשהוא מתקשר.
עניתי לו קצת בלקוניות, בירכתי אותו על האירוע המשפחתי והשתתפתי בשמחת אחותו שתקבל מחר את הרהיטים שקנתה. הוא מכיר אותי מספיק טוב ולכן הבין שהקול שלי בכלל לא שמח כרגיל ושאל מה קרה.
אמרתי לו שאני עייפה ורעבה ולא מצליחה במשימות ובסידורים שתכננתי לי ושאני רוצה הביתה כבר.
טוב, הר געש, הוא אמר, רק רציתי לשאול לשלומך, אני לא רוצה להטריד.
לא אמרתי לו שהוא לא מטריד, רק אמרתי שלום ונדבר בהזדמנות.
גם לא אמרתי לו שאני כועסת עליו, אבל הוא בטח ניחש את זה לבד. הוא מכיר את הקול שלי ואת ההתנהגות שלי מספיק טוב.
בשביל מה הוא היה צריך בכלל להתקשר?
עד שהרגעתי קצת את הכעס עליו, עכשיו אני רותחת שוב.
אגב, גם הצילום יצא באיכות לא משהו.
על קצות האצבעות 