אזהרת פוסט פתאטי במיוחד, רווי רחמים עצמיים והלקאה עצמית. מי שמעוניין לשמור איזו דמות חיובית שלי בראשו, עדיף לו להתרחק.
הנה, שוב הגיע הזמן הזה בשנה שבו נמאס לי לחלוטין מהגמל ואני מחליטה להעיף אותו מחיי.
ברשימה הנעה מצד שמאל אפשר לראות שכתבתי לעצמי תזכורת כזו כבר לפני שנים – להגמל מהגמל.
כמעט כל שנה זה קורה, משהו קורה, אצלי, לא אצלו ומתעורר בי גועל מעצמי ומאיך שאני מרשה לקשר הזה להמשיך. אפשר לומר לזכותו שהוא עקבי פחות או יותר, הוא לא אוהב אותי ולא רוצה בזוגיות איתי ואומר את זה בישירות. אני בדרך כלל חיה בשלום ובשמחה עם ההצהרות שלו ולא רוצה ממנו כלום. עד שפעם ב..מכה בי הצורך שלי להיות נאהבת ורצויה ואז אי מחליטה לנפנף אותו מחיי כי הוא לא יכול לתת לי את זה והוא חוסם את האפשרות להכיר מישהו אחר מעצם קיומו בחי והמקום שהוא תופס.
גם הפעם זה קרה.
לפני כמה ימים ראיתי שיש מכירת חיסול של מותג רהיטים נחשב שעומד להתפרק. כמובן שזכרתי שהגמל סיפר לי שאחותו מחפשת ריהוט לחדר של הבת הקטנה שלה. כי הרי אני לא שוכחת מה שהגמל אומר לי. מאחר והחנות לא רחוקה ממני שלחתי לו הודעה שבה ספרתי לו שהחנות מתחסלת , שהמחירים מצויינים ושאולי כדאי לאחותו לדעת מזה , כמובן שזכרתי שאחותו בדיוק קנתה דירה ולכן מצבה הכלכלי לא פשוט ועדיף לה לקנות רהיטים מאד איכותיים במחירים נוחים וחד פעמיים.
הגמל התקשר ושאל אם יש לי אפשרות ואם זה לא מטריח אותי, אם אני יכולה לעבור בחנות ולצלם ולשלוח לו תמונות של פריטים, הוא יעביר לאחותו והיא תחליט. אמרתי שאין בעיה, במילא בדרך מעבודה לעבודה אני עוברת לא מאד רחוק מהחנות הזו. הוא הודה לי שוב. יופי.
ולכן, כשסיימתי את העבודה במקום אחד נסעתי קודם כל לחנות, הסתובבתי וצילמתי שם עד שעוררתי את סקרנות המוכרת בחנות. הסברתי לה מה אני עושה ושאלתי עד כמה מהר נמכרים הרהיטים שנשארו. היא הסבירה שהם נמכרים מהר מאד מאז שפרסמו את עובדת מכירת החיסול הסופית.
שלחתי לגמל את המסר הזה יחד עם התמונות, קניתי שידת מגירות ושידת לילה יפיפיות במחיר לא מחיר והמשכתי לעבודה הבאה.
לפנות ערב,עדיין בעבודה, אחרי שלא שמעתי ממנו כלום, שלחתי לו הודעה ושאלתי מה הוחלט, הוא אמר שהוא ואחותו בדרך, באוטו של האח הנוסף שלהם שהיא התלהבה מהתמונות ששלחתי ושהם מבינים שזה או היום או שלא בכלל. שהוא מקווה שהם לא יאחרו ושלא יסגרו את החנות לפני שיגיעו.
הזמנתי אותם כולם לקפה אחרי הקניה, בכל זאת, לא כל יום הוא מגיע לאיזור שלי וגם, אחרי נסיעה כזו ארוכה זה נחמד לעצור להתרעננות וכוס קפה במקום ידידותי. הגמל אמר שהם לא יוכלו לבוא, שהם ממהרים הביתה ושברגע שגומרים את הקניה הם נוסעים הביתה.
מאוחר יותר התקשר לספר לי שמכירים אותי בחנות, שהוא אמר שהם באו בעקבות חברה טובה שלו שהיתה בחנות בצהריים. אמרתי לו שאני רואה שהקניה מתארכת למדי ושאולי יבואו בכל זאת לקפה, רבע שעה , לשתות קפה ולהמשיך, אחרי הכל מהחנות אלי זה ענין של כמה דקות נסיעה.
זה לא יהיה רבע שעה הוא אמר. זה יהיה בדיוק כמה שתרצה, אמרתי. אבל הגמל עמד על דעתו. הוא לא יבוא.
לכאורה סיפור קטן. אבל זה מה שהפיל אותי הפעם. העובדה שלא היה מוכן להביא את אחיו ואחותו אלי הביתה. הרי יותר מברור לי שאם היה לבדו היה בא. ואם היה מציע את זה לאחים שלו אין מצב שהיו אומרים לא. אחרי הכל הלכתי במיוחד לחנות כדי לצלם ולשלוח, השקעתי מחשבה וזמן, מתוך נימוס היו באים, אני יודעת שאני נשמעת עכשיו כמו פולניה ממורמרת, אין לי שום צורך שהם יגידו לי תודה, אבל אני בטוחה שאם היה אומר להם שהם מוזמנים לקפה ע"י זאתי, החברה הטובה שלו שהציעה את הרעיון הם לא היו מתנגדים.
לאורך כל השנים שאנחנו מכירים הוא נמנע בכל הכוח מלהפגיש אותי עם מישהו ממשפחתו או חבריו.
שזה אולי סביר כשהקשר הוא קשר של זיונים ותו לא. אבל אם אתה מגדיר מישהי כחברה טובה, למה צריך לשמור על ההפרדה הזו?
כי כנראה שאני מקור לאי נוחות גדולה עבורו. אולי לא יצוגית מספיק? אולי לא מתאימה לתבנית מוגדרת? אולי כי הוא חושב שאם יציג אותי למשפחתו זה הופך את הקשר שלנו למשהו רישמי שהוא לא מעוניין בו.
כך או אחרת הדימוי העצמי שלי צנח עוד יותר ביום שישי, שבו אמר מראש שלא יוכל לבוא, אבל לא טרח להתקשר סתם להגיד שלום ולשאול מה נשמע, ככה כמו שעושים חברים טובים.
אם אין משהו מעשי, אז למה לטרוח בטלפונים. זו התחושה שקיבלתי מהמקום הכל כך נמוך שאני נמצאת בו.
אז עכשיו אני כועסת עליו וכועסת על עצמי. אולי אני צריכה לכעוס הפעם עד הסוף ולהעיף אותו מחיי לתמיד, ולא לשכוח ולקבל אותו כמו שהוא עד הפעם הבאה.
על קצות האצבעות 